מאוד נהניתי לקרוא את הספר
מולי היא דמות מעולה ומגיעה לה שיהיה לה רק טוב.

הספר מתרחש כמה שנים אחרי הספר הראשון, מולי התקדמה להיות חדרנית ראשית, היא מלמדת את לילי, מתלמדת חדשה בתפקיד. מולי חיה עם חואן מנואל בן הזוג שלה והחיים טובים.
עד שבמהלך אירוע בבית המלון אחד האורחים מת.
שוב מולי מסתבכת עם המשטרה, אבל לא רק היא, אבל הפעם היא עוזרת לחוקרת לפתור את המקרה.

הספר הפעם סיפר את העלילה בהווה ומדי פעם סיפר על העלילה בהווה, איך מולי קשורה לאורח המסתורי. היה מעניין ללמוד על החיים שלה כילדה וככה מגלים עוד פרטים על המשפחה שלה עד הגילוי היחסית מפתיע, כי אפשר היה לנחש אותו בספר הראשון אחרי שרמזו עליו.

מקווה שיתרגמו את הספר השלישי

ספר טוב ומעניין
מאוד נהניתי לקרוא, הספר כתוב מעניין וזורם, הדמות שלה שונה ומיוחדת ורואים את העולם דרך העיניים שלה.

מולי בת 25 היא חדרנית בבית מלון, היא אוהבת את העבודה שלה, היא אוהבת שיש לה מסגרת, שגרה ברורה, היא אוהבת ניקיון וסדר.
היא חיה עם סבתא שלה אבל היא נפטרה ועכשיו מולי נשארה לבד.
היא מתקשה לקרוא מחוות גוף של אנשים, לפרש רמיזות ולהבין מבטים של אנשים.
היא מתקשה להבין מתי צוחקים איתה או עליה.
אבל היא דמות ממש חמודה, וקל לחבב אותה בספר. בתור קוראת, לקרוא ולהבין שמנצלים אותה היה קצת קשה כי היא לא מבינה והיא חושבת שהיא עוזרת לאחרים, אבל יש לה חברים שאוהבים ודואגים לה ואחרי שמאשימים אותה ברצח, הם מתגייסים לעזור לה ומצליחים בזה.

הטוויסט בסוף היה ממש מעניין וגורם להסתכל על מולי בצורה חדשה, היא לומדת איך להבין סיטואציות חברתיות שונות והיא מתפתחת חברתית.

משהו בספר הזה תפס אותי, למרות העובדה שהוא לא הכי ייחודי ומקורי בעולם.
הביקורת עלולה להכיל ספוילרים, אומרת מראש.
אז הספר מתחלק באופן טבעי לשתי קטגוריות, אחת היא העלילה עצמה, והשנייה היא הדמות של מולי, המספרת. העלילה עצמה די רגילה, ומעט צפויה. במלון שבו מולי עובדת נרצח אדם, ובתור קורא יש כמה חשודים, אבל אין שום דבר יוצא מגדר הרגיל. אישית, לא היה לי מתח גדול לגלות מי הרוצח, בייחוד שהאדם שנרצח הוא לא אדם שמתואר כאהוב או משמעותי למישהו, וגם כי פשוט לא היו כל כך הרבה דמויות שהיה מפתיע אותי אם הן היו מתגלות כרוצח בסופו של דבר. אצל רוב הדמויות היה די קל להבין אם הן אמינות או לא (וזה חלק מהיופי בספר, אבל עוד אגיע לזה), ולכן לא היה לי מתח או עניין מיוחד לדעת מי הרוצח או מה פתרון התעלומה.
וכן, היו כמה טוויסטים חביבים בעלילה, והיא סך הכל הייתה זורמת ונחמדה, אבל זה לא היה מספיק בשביל ספר טוב.
מה שכן תפס אותי, כבר מהעמודים הראשונים, הוא כמובן הדמות של מולי. קראתי פה כמה ביקורות על הספר, ובאחת נטען שזה גימיק שהתווסף לספר כדי להצדיק את העובדה שהעלילה לא מספקת, ובהחלט יש משהו בטענה הזו לדעתי, אבל אני עדיין חושבת שזה נעשה בצורה טובה פה.
מולי מתוארת כמישהי שלא מבינה מצבים חברתיים ונתפסת כשונה בעיני האחרים בסביבתה. למרות שזה לא נאמר בפירוש, אפשר להבין שככל הנראה הכוונה היא לבחורה על הרצף האוטיסטי, ובעצם לאורך הספר אנחנו חווים את הסיפור מנקודת המבט שלה.
היה משהו מרגש, וקצת צובט, לקרוא את הפרשנות שלה לאירועים שקורים לה. לאט לאט הקורא מבין את הפערים בין מה שהיא חושבת על אנשים, לבין מי שהם באמת, והספר חושף את הקשיים שיש לה בסיטואציות כאלה ואחרות. בסיטואציה מול רודני, מולי מפרשת את הכוונות שלו בתור כוונות רומנטיות, בזמן שהקורא מבין עם הזמן שהכוונות שלו אחרות לגמרי, והיה בקריאה של זה משהו קצת שובר לב.
היה קצת חבל שלקראת אמצע הספר הרגשתי שהדמות של מולי פתאום פחות ברורה ומורגשת מאשר בחצי הראשון, כנראה כי הסופרת רצתה לקדם את העלילה ועשתה קצת התאמות. זה פגע בחלק מההנאה שלי מההמשך, כי בעצם נשארה בעיקר העלילה עם פחות דגש על הדמות.
אבל בכל זאת, בסך הכול, זה ספר די מוצלח לדעתי. הוא מצד אחד קצר ודי קליל, ומצד שני גם גרם לי להרגיש משהו ולא להישאר אדישה אליו, וזה דבר משמעותי בפני עצמו. שווה לנסות.

הסופרת ניטה פרוס כותבת ספר ביכורים מקסים, משעשע, מענג, נוגע ללב ומבטיח (לפחות לגבי) שמו "החדרנית".

אני יודעת שיש כאלה שהתפעלו פחות ויש כאלה שתהו על הדיסוננס בין המודעות העצמית של מולי גריי, החדרנית, ובין היותה על הרצף (לא ממש אוטיסטית, בקצה הימני של הסקאלה).

החדרנית היה מלא בדמויות קסומות וטובות לב (ברור, לא הקורבן והפושע הערמומי) שעובדים במלון ועוזרים למולי גריי להוכיח את חפותה. יש בספר המון פרטים על עולמן הנסתר והלא-מוערך של חדרניות בבית מלון, וכל התיאור של תהליך הניקיון הדקדקני (שהלוואי והיה מתרחש במציאות) משועבד להבלטת מוזרויותיה ותמימותה הנהדרת של מולי, שמתייחסת לחשיבותה של עבודתה, לחוקיה וכלליה כאילו היו הנהגת המדינה לכל הפחות.

בלשית המשטרה, היא מרשעת ולא חכמה במיוחד, שמתעלמת ממצבה המנטלי של מולי ומציבה בפניה מהמורות אינספור.

עד כאן החדרנית. ומכאן, טיפשותי שלי שבגללה רכשתי את "האורח המסתורי". הייתי בטוחה שמי שכתבה ספר נהדר כמו החדרנית, שזכה, אגב, להצלחה היסטרית, בוודאי יכתוב ספר שני טוב לא פחות, ובעיקר, כשמדובר בהמשך קורותיה של מולי גריי (בכמה בתי מלון מבוצעים 2 מקרי רצח... נו, שויין, מולי חייבת להיות בלשית חובבת. גם בעיירה הקטנטנה של קמילה לקברג מבוצע רצח כל כמה חודשים בקירוב).

אבל בזאת לא תמו צירופי המקרים, איתרע מזלה של מולי הילדה לעבוד בביתו של הסופר הנרצח בספרנו הנוכחי "האורח המסתורי", ויש לה זיכרונות שמשמשים לפיענוח הרצחו. היא עבדה עם סבתה בארמונו של הסופר התמהוני המתבודד, בעל המזג המפלצתי, שנים רבות בטרם ספרנו זה בקע לאור, ועזרה לסבתה החדרנית לנקות את ביתו. (למה כל הסופרים המצליחים בספרים הם מתבודדים, בעלי מזג גרוע?)

סבתה, שפניני חוכמתה מפוזרים לכל אורך הספר היתה חדרנית ומנקה. כמה נשים כל כך חכמות ואינטליגנטיות משמשות כחדרניות ומנקות? אהה... לניטה פרוס פתרונים. ואם מולי שלנו כל כך חכמה ואינטליגנטית וחובבת ספרים מושבעת, למה אין לה עבודה אחרת חוץ מאשר להיות חדרנית ראשית במלון (ועל זה גאוותה) אז מה אם היא קצת קצת אוטיסטית, באמת לא ממש, היא לא גיבור הספר "פרוייקט רוזי", היא פשוט תמימה מדי ומבינה דברים כפי שנאמרו ולא כהווייתם.

ואם לא די בזה, הספר עמוס בדמויות נלעגות וקלישאתיות למהדרין. עדת גרופיות בנות גיל העמידה של הסופר הנרצח, שדולקות אחריו ומכירות כל פסיק בספריו וממש מטורפות עליו, למרות שהוא גועלי במיוחד. חדרנית אפרוחית מפוחדת, שמזכירה את מולי של לפני ארבע שנים (ברצח הקודם). אשתו הזועפת הקשוחה של הסופר שהיתה מסתובבת בבית בנקישת עקבים (איזו אשה מסתובבת בבית בעקבים גבוהים?) בקיצור, אוסף של דמויות מטומטמות, שמתנהגות בטיפשות מופגנת, והאופן הכאילו הומוריסטי שבו ניטה פרוס מתארת אותן, בהומור מוגזם, בהפרזה של תיאורים פיזיים ומנטליים, ההתנהגות הלא-רציונלית שלהן, כל זה הופך את הספר לבלתי אכיל.

ומה קרה למולי גריי המתוקה... חמש שנים עברו מהספר הקודם, היא נעשית חדרנית ראשית, וניטה פרוס בוראת לה עבר מלא וגדוש, נטול היגיון, רק כדי להצדיק את פתרון תעלומת הרצח הנוכחית.

חבל על הכסף שלכם. למרות שקראתי את הספר לפני כשבוע וחצי, אני לא בטוחה, בסוף הרוצח זה חשוד מספר אחד, או השני... העיקר שהסופר המטורלל נרצח. אם תשאלו אותי, מגיע לו.

וניטה פרוס, עדיף שתפרשי לפני שתכתבי ספר שלישי בסדרה שיקבל כוכב אחד (לא ממני, אני כבר לא אקנה ספר נוסף שלך).

החיים יכולים להתהפך אצל כל אדם ברגע. וזה לא משנה מי אתה או מה אתה. מהפך טוב - תמיד נעים, עם מהפך רע צריך לדעת להתמודד. וכאן מתחילה הבעיה, כי לא לכולם יש כלים להתמודד עם מה שקורה. בטח למי שמאותגר חברתית.
מולי גרי היא בחורה חכמה, אבל היא לא מבינה הבעות פנים של אנשים, ומסתמכת על מה שסבתא שלה הסבירה לה. זה מקשה עליה להבין כוונות של אנשים וגם מבודד אותה חברתית. החריצות שלה בעבודה כחדרנית מחפה על כישורי החברות שלה.
יום אחד היא מגלה בחדר המלון מיליונר מת, וכאן מתחילה מהומה בחייה.
אי אפשר לכתוב יותר על הספר הזה בלי לגלות את תוכנו. אבל זה ספר טוב, למרות העלילה הפשוטה. הוא כתוב במהודק, והפלא ופלא אין בו מילה אחת על יחסי מין, למרות שכל תוכנו מספר על יחסים בין אנשים. ולמען האמת זאת גם הסיבה שהוא קיבל ממני ארבעה כוכבים ולא שלושה, כי הגיע הזמן שגם סופרים עכשוויים חדשים יתחילו לכתוב כך.

כתבתי פעם על תסכ"ת שזה ראשי תיבות שאני המצאתי בעצמי והפירוש שלהן זה תסמונת הסופר הכותב על תסמונת. אני מתארת לעצמי שזה מתחיל ככה: יושב לו סופר באירוע חברתי כלשהו, מצומצם או גדול, מנהל שיחה קטנה, הלא היא סמול טוק עם אנשים סביבו תוך שהוא מוטרד קשות מהספר הבא שהוא צריך לכתוב. כבר יש לו עלילה, אבל היא די סתמית, וחסר איזה תבלין מפולפל כדי שיהיה משהו שמקדם אותה מצד אחד ומייצר עניין לקורא מצד שני ואם יש גם צד שלישי שמאפשר כתבות יחסי ציבור בעיתון, מה טוב. והנה תוך כדי שיחה בן שיחו או בת שיחו אומרים משהו מעניין על אדם שלישי כלשהו, או עדיף על הילד שלו, שיש לו מגוון התנהגויות מוזרות ולאחרונה אובחן כנושא תסמונת XYZ שמסתבר שהיא הסיבה לכל הבעיות וההתנהגויות המוזרות. כמובן, אין צורך שהמידע יגיע תוך כדי שיחה, הוא יכול לעלות תוך שיטוט אקראי או מכוון באינטרנט. העיקרון הוא שיש משהו שנראה לסופר מעניין בתסמונת כטריגר לקידום העלילה הלא חזקה שלו, שהוא לא מכיר אדם כזה באופן אישי, ושהוא עושה תחקיר שטחי למדי לפני שהוא מסתער על הכתיבה.

כתת סוגה של תסכ"ת ישנו את הסופר שהגיבור שלו הוא אוטיסט. יש לי רשימה כזאת כאן באתר והיא מונה 14 ספרים עד כה, החל בספר שכנראה התחיל את הטרנד ונקרא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ושהגיבור שלו חוקר תעלומת הריגה של כלב תוך שהוא מגלה שאמא שלו לא באמת מתה למרות שזה מה שאבא שלו אמר, והוא עושה נסיעה הירואית אליה תוך שהוא מלכלך את המכנסיים שלו, נבהל מתחנת הרכבת ומתקשה ליצור קשר עם הסביבה.

אני לא יודעת להגיד אם "החדרנית" שייך לתת הסוגה הזאת. מולי גריי אינה מוגדרת בספר כאוטיסטית, ומצד שני גם דון טילמן בספר פרוייקט רוזי לא מוגדר במפורש ככזה עד הספר השלישי בסדרה. נכתב שהכישורים החברתיים שלה לקויים, שהיא מפרשת לא נכון כוונות של אחרים, ואין לה הרבה חברים. קחו את זה לאן שתרצו. כמו כן היא אובססיבית לענייני ניקיון וסדר ועובדת בצורה מדוייקת עד כדי רובוטיות, מה שמאפשר לה להתפרנס, אם כי בדוחק, כחדרנית בבית מלון. יום אחד במהלך ניקיון שגרתי באחת הסוויטות היא מגלה אורח במלון מת. לאורח, אגב, קוראים מר בלאק. על אף שמה האפור, מולי רואה את העולם בשחור לבן, והיא מנסה לסדר את הבלגן שגרם המוות. תוך כדי כך היא מזיזה כמה גבינות לכמה אנשים שהיה להם נוח מאוד שיהיה מלון גדול שמנוהל ברשלנות ואפשר לנצל כל מיני מרווחים בין המסדרונות למטבח ולמכבסה כדי להלבין כל מיני עוולות. ברגישות של פיל בחנות חרסינה מולי נכנסת בכל אלה, ואף על פי שהמשטרה חושדת בה ואף עוצרת אותה, היא מצליחה לפתור את תעלומת מותו של בלאק ואף לרכוש כמה חברים בדרך.

כלומר אני לא יודעת אם מולי אכן פתרה את התעלומה, כי נטשתי את הספר באמצע הדרך. הוא עיצבן אותי כי הוא כולו בנוי על דמותה של מולי ועל המגבלות שלה, אבל כתוב בגוף ראשון ומלא מודעות עצמית וסתירות בין הדרך שבה המידע נמסר לקורא ובין אופי המידע הזה, או ליתר דיוק המגבלות של הדוברת. היא לא אמורה להיות מאוד מודעת לאחרים ולמה שאחרים רוצים לשמוע, כי היא לא יודעת לקרוא אחרים. זה בדיוק מה שאמור לקדם את העלילה כאן. נראה שהכותבת עצרה באמצע הדרך בין לשמוע על לקויות חברתיות ובין לעשות את התחקיר הדרוש ולבין איך זה אמור להישמע בגוף ראשון. אם נחזור למקרה המוזר של הכלב - זה ספר מוזר, כי כריסטופר הדובר נוטה לפיתולי עלילה לא קשורים תוך כדי סיפור, נכנס לפרטי פרטים מלאים ולא רלוונטיים תוך כדי שהוא מתאר משהו שקרה ובאופן כללי התחושה בקריאה היא אוטיסטית למדי, לא כי אמרו לנו שהוא אוטיסט, אלא כי זה מה שעולה מהדרך שבה הסיפור מסופר.

אז זהו, בתחושה שלי קלישאתי ושטחי, וניתן לוויתור

מולי היא חדרנית בבית מלון, וזה הציר שסביבו נעים חייה. היא לא מבינה סיטואציות חברתיות מורכבות, וסבתה שתיווכה לה את החיים, מתה, ומאז היא די בודדה בעולם.
כצפוי, היא מתפתה להבטחות שווא וכך מהווה מטרה טובה לנוכלות ומניפולציות.
כשמולי מגלה בסוויטה שהיא מנקה, גופה של אורח, היא הופכת מעורבת ברצח, והמוזרות שלה מכניסה אותה לצרות.
יש לה הרבה רצון טוב, וחן, שבעזרתם היא כובשת את לב הקורא, וככה לאט לאט נפתרת תעלומת הרצח, והאמת נחשפת.
וגם מולי מתגלית, כבחורה יותר חכמה ממה שנטינו לחשוב.
סיפור מעניין ונחמד, ספר טיסה מהנה.

ספר מתח חובבני למתחילים בז'אנר. הוא כן זרם לי מהר והיה חמוד, אבל לא היה באמת מותח למרות הטוויסט הקטן בסוף של זהות הרוצח שלא הצלחתי לנחש. אבל גם לא ציפיתי להרבה ומההתחלה הייתה לי תחושה שיהיה בינוני אז לא באמת התאכזבתי

ספר מעולה! לא יכולתי לעזוב מהיד. מותח ומסקרן.
הגיבורה מקסימה וכיף להסתכל על העלילה מנקודת המבט המיוחדת שלה.