זהו הספר השני בסדרת אליס מדיסון אחרי מתנת האפלה ובשום מקום לא רשום כי כדאי ואף רצוי לקרוא את הספר הראשון בסדרה ואז את עם רדת האפילה.

נכון שמידי פעם יש הבלחות וקטעים מהספר הראשון שאותו קראתי די מזמן והייתי צריכה להתאמץ ולשחזר מה קרה שם בעצם.
מכיוון שהספר הנ"ל הינו המשכתו של הקודם מבחינת עלילה.

כל מה שקרה בעצם לפני שנים שעליו מבוסס הספר הראשון - חטיפת ילדים ומותו של אחד מהם, בספר הזה בעצם לאחר שנים רבות מתגלה גופתו, הבלשים אליס מדיסון שהיתה מקורבת לשניים מאותם ילדים שנחטפו אז...והיו חלק מהעלילה של הספר הראשון שניסיתי מאד להתאמץ ולזכור מה קרה שם.
לאחר אישור כי זוהי גופתו של דיויד הילד שנרצח אליסון יודעת כי היא חייבת לפענח את הרצח עבורה ועבור אחיו וחבריו שהיו איתו אז ביער כשנחטף.

ככל שאליסון מתקדמת בחקירה היא מבינה שהיא חייבת להביא את הפושעים לדין, ומידי פעם מוזכר כל שקרה אז לפני שנים רבות וכל מה שקרה בספר הראשון.
קורא אשר לא מצוי בפרטי העלילה ילך לאיבוד, גם מי שקרה בעבר צריך לאמץ את מוחו על מנת לזכור פרטים קטנים.

אליסון חדורת מטרה מגיעה בדרך לא דרך אל המטרה פותרת את התעלומה ומגלה את מי שרצח ומה בדיוק קרה אז.

בסיכומו של דבר ספר די מבולבל לא זורם בעליל ועצם היותו המשכו של קודמו העלילה לעיתים לא מובנת.

המלצה שלי , קודם מתנת האפלה ואחר כך עם רדת האפלה

משפחה נרצחה, זו כבר ההתחלה שמשהו טוב, הרמזים מובילים לכיוון אחד אבל משהו לא מסתדר לאליס , החוקרת החדשה שהגיע ליחידה. בעזרת הרמזים , החברים הטובים וסודות מן העבר היא מגיע לתאוריה אחת ובשניה מפריחה אותה לטובת תאוריה שניה. החשוד אינו חשוד , אז מי החשוד, מה התחקום ומה יהיה על השותף שלה שנותר פצוע.
מתח גבוהה, כן , קצת נמרח אבל מרתק . בתוך ספר ראשון של ג'מבנקו בהחלט שיחקה אותה . מחכה לעוד מפי עטה.

- מעולה! מותח. נהניתי מאוד (אילנה א.)

כמו פיש אנ' צ'יפס בדוכן מקדונלדס בסיאטל... מותחן שנכתב ע"י סופרת בריטית ומתרחש בסיאטל. ספר שהוא אוסף של (כמעט) כל הקלישאות המקובלות בז'אנר. אלא שלמרות הקלישאות והמבנה המסורבל הספר מותח.

ספר הביכורים של ג'מבנקו מתחיל בשלושים ומשהו עמודים עם "סלט" של קטעים, כמעט ללא קשר ביניהם. רק אחרי ה"סלט" הלא ברור הזה מתחילה העלילה עם רצח ברוטאלי של משפחה שלמה (מוטיב חוזר במותחנים אמריקאיים עכשוויים. למה תמיד משפחה שלמה עם ילדים? רצח של אדם אחד או זוג לא מספיק מזעזע?), בלש מנוסה ובלשית מתחילה מתמנים לפענח את המקרה ואחרי כ-450 ע' שבהם הסופרת דחסה את מיטב קלישאות הז'אנר מגיע הסיום הצפוי. במילים אחרות: זהו תסריט מוכן לפרק כפול של סיום עונה ב"חוק וסדר מדור מיוחד".

אז מה היה לנו באוסף הקלישאות? רצח ברוטאלי של משפחה שלמה, רוצח פסיכופט-מתוחכם (שמתגלה כבר בפרקים הראשונים), בלשית ללא חיים פרטיים העובדת 24/7 על הקייס, פלאשבקים לילדות של הרוצח והבלשית (הסופרת כנראה מניחה שצריך להאכיל את קוראיה בכפית), "קרב מוחות" בין הבלשית לרוצח, בוסים שחושבים פוליטיקה, עורכי-דין ושופטים שתוקעים מקלות בגלגלים ועוד שלל קלישאות שחוקות שאותן לא אפרט מחשש לספוילרים.
במהלך הקריאה נהניתי בעיקר ממשחק הדז'ה-וו – היו קטעים שהרגשתי שכבר קראתי דומים להם בספרים אחרים (לא בדיוק פלגיאט של הסופרת, אבל די קרוב). המשחק היה לנסות ולהיזכר מאיזה ספר נלקח הקטע.

מלבד הקלישאות הספר די מעצבן לקריאה. נראה שהסופרת והעורכים הקפידו שלא לדלג על אף שגיאה אפשרית. חלק מהפרקים בספר מורכבים מאוסף של קטעים מתת-עלילות שונות שהקשר ביניהם מתברר רק בהמשך (כמעט ללא הפרדה בין הקטעים, אבל זה מינוס של "כתר"). בשליש הראשון קשה לעקוב אחרי אוסף הדמויות (שלחלקן יש שמות דומים) ולהבין מי קשור למה, איך ומתי. ככל שמתקרבים לסוף העלילה מתכנסת ומתהדקת, אם כי קיימות תת-עלילות שבין ההתחלה והסוף שלהן מפרידים מאות עמודים ומי שיקרא את הספר לאורך מספר ימים יתקשה לקשר ביניהם.

ואם לא הספיקו העלילה הקלישאתית והמבנה המעצבן הוצאת "כתר" הוסיפה את ה"תבלינים" שלה:
* התרגום של הספר נוטה יותר ל"פייסבוקית" מאשר לעברית תקינה.
* ההשקעה של ההוצאה בעטיפה בהחלט מרשימה, חבל שאותו מאמץ לא הושקע גם בעריכה ובהגהה.
* לא ברור מדוע "כתר" הוסיפו את הגרשיים בשמה של הסופרת V.M. Giambenco על העטיפה.

לסיכום: כמו הפיש אנ' צ'יפס בדוכן מקדונלדס בסיאטל – זה יכול להשביע, יש שעבורם זה אפילו טעים אלא שבסופו של דבר הערך התזונתי שואף לאפס... "מתנת האפלה" הוא מותחן סתמי, צפוי, אבל גם מותח, ספר שאפשר להעביר איתו טיסה... מצד שני יש לא מעט מותחנים הרבה יותר טובים שבהם כדאי להשקיע זמן וכסף.

מותחן טוב. התמהיל מצוין- קחו מז"פ, תוסיפו את הממד המשפטי (עורכי דין שבוחשים בקלחת), עוד מנה גדושה של כמה פסיכופתים, ובעיקר- בלשית שעשויה ללא חת. והנה לפניכם מותחן משובח. הכתיבה קלילה, והספר זורם ובעיקר מותח (לא להיבהל מכמות העמודים).

לא הייתי אומרת שזה ספר מתח שממש לא נותן לך להוריד את הספר.
זהו מותחן פסיכולוגי מותחומעניין וכתוב בצורה מאוד זורמת לדעתי ונהנניתי לקרוא אותו, אבל קראתי כבר ספרים טובים יותר.
הספר פותח בכך ש- 4 בני משפחה נרצחים באכזריות. החוקרת מדיסון חוקרת את הרצח הזה ובכל רגע העלילה מתפלת לכל מיני מקומות ובסופו של דבר הכל מתחבר ומגיעים לרוצח המשפחה ולסיבה של הרצח.
ספר אחלה:)

חיים ומוות בידי הלשון, מניעים של נקמה הם המרכיבים של מתנת האפלה, כמו פאזל של חלקים מורכבים שמסתיים ואז מתגלה התמונה המלאה.
אליס מדיסון, בלשית, מתחקה אחרי רוצח מתועב שרצח משפחה שלמה מבלי לדעת שהרוצח מנסה להשיג את תשומת ליבה ומבלי לדעת אם האיש שהיא מחפשת הוא הרוצח או האם יש יותר מאחד, גם שנראה שתפיסתם קרבה הם ממשיכים להיעלם בחושך ממשיכים לרצוח מבלי להיתפס.
עם עזרה מחברים ופתקים שמתקבלים בדואר מושלם הפיתיון בצורת ילד נוסף שנקלע בתווך ומוביל את כולם למקום שהכל התחיל, המקום שבו השתנו חייהם ועוצבו חייהם הבוגרים, מי לפשע ומי לחוק, ביחד ולחוד משני צידי המתרס.
למפגשים קריטיים שמתבהרים רק בסוף, רק שכל הפאזל מתחבר והמניע מתברר וכל זה תוך שלושה עשר ימים.

נתחיל מהדברים הקטנים:
* הגופן הזה, של "כתר" שבו הצד"י הסופית מקבלת קו אלכסוני ודוקר בעין.
* לכתוב בספר "ב-1 בלילה" במקום "באחת בלילה" כפי שמתחייב בכתיבה טקסטואלית רציפה.
* לדבר על "ימיני", הוא אדם השולט ביד ימין שלו. "ימני" בשפה רגילה ותקינה.
* טעויות דפוס בספר (לא סימנתי בצד, ועכשיו אין תיעוד. תצטרכו להאמין לזה.
ואם כל זה לא מספיק, אז תנסו את זה: שם משפחתו של אחד מה"רעים" זהה לשמו הפרטי של אחד ה"טובים".

בשבועות האחרונים אני עוסקת בהורדה לדפוס של טקסטים, וכנראה העיסוק הרב בהגהות ובדקדקנות על פרטים קטנים נכנס לי כבר למחזור הדם. גם להזמנה שקיבלנו לטקס הסיום של בית הספר לקצינים עשיתי הגהות. אז יכול להיות שיש לי רגישות יתר, אבל דברים מהסוג הזה מעצבנים אותי גם בימים כתיקונם.

אלא אם הספר שבו מדובר מרתק בצורה שבה כבר לא שמים לב לטעויות הקטנות.

באמצע הקריאה, בעמוד 395, הגיע הזמן לישון, וסגרתי את הספר. לא סגרתי באנחה רבה כי אין ברירה. לא נשארתי במתח, ולא תקפו אותי סיוטים. סגרתי והלכתי לישון. נראה לי שזה כבר אומר הכל. ספר מתח שאפשר לסגור בלב שקט וללכת לישון מאה עמודים לפני הסוף, הוא כנראה לא כזה מותח. מאה העמודים הבאים, אותם קראתי למחרת, היו מעניינים למדי. אבל כותב מותחנים טוב היה מצליח לעשות מהם מטעמים כאלה, שיגבירו את הדופק ואת לחץ הדם. ג'מבנקו לא הצליח.

אליס מדיסון, החוקרת העיקרית היא עיקר האכזבה. היא לא חריפה כמו ד"ר קיי סקרפטה, לא מומחית לנפש האדם כמו פרידה קליין, לא תמימה-אך-חיננית כמו מא ראמצווה או מייזי דובס. היא סתם ירוקה. צעירה וחסרת ניסיון. היא משתמשת בתחושות בטן ובאינטואציות, אבל לא ברור על סמך מה. בדרך אגב היא גם לוקחת סיכונים מופרכים למדי. בנוגע לסיפור החיים האישי והאפל המובטח על הכריכה האחורית, אני יכולה להגיד רק פחחחחח, וסליחה על הצרפתית.

אז אם אתם תקועים בבית, ומשעמם לכם, ואין שום ספר אחר לקרוא, אפשר לקרוא אותו. ואפילו להנות. הוא לא ממש גרוע, רק סתמי. אם יש אופציות אחרות, אולי כדאי ללכת עליהן.

אם ג'מבנקו התכוונה לכתוב מותחן פסיכולוגי אמין ומתוחכם שמרתק את קוראיו עם עלילת מסתורין כתובה היטב וגיבורה מקורית, שהרי היא פיקששה. ובגדול. ובאמת לא רציתי לקטול את הספר הזה. בחיי שלא. אבל נראה כאילו הוא פשוט דורש את זה; עושה לי עיניים, קורץ, ולוחש "תקטלי אותי, אנג'י. תקטלי אותי".
הוא פשוט מתחנן לזה.

אני לא מעריצה גדולה של ספרי מתח, יש לי נטיה לחשוב שיש להם מתכונת צפויה ואירועים משמימים ודברים ברורים מאיליו. קובן היה ממש טוב, אבל אחרי ספר אחד גיליתי שהוא ממחזר (וזה למה לא כתבתי ביקורות לעוד ספרים שלו). הספר הזה לא סתם הוכיח את הטענה שלי, הוא הקטין אותה. כי עם הטענה שלי עוד אפשר לעשות ספרים טובים, וזה לא ספר טוב, בלשון המעטה.

כדי להבין את העלילה אני אפנה אתכם לתקציר בסימניה. בכלליות, כלומר, בבסיס, הכל ממוחזר כבר; שוטרת עם עבר אפל במחלקת רציחות, חטיפה בעבר שקשורה לרצח משפחה אכזרי כיום. ובאמת, שלא אכפת לי. הייתי מסתדרת איתו אם הוא היה <B>רק</B> זה. אם הוא היה רק זה אולי הייתי אוהבת אותו אפילו. אבל אני שונאת אותו O_O

כי באמת, תסבירו לי למה, אבל למה, חייבים לדחוף את השוטרת הפמיניסטית (זה שהיא לא מתחתנת לא אומר שהיא פמיניסטית!!) ושהבהירו בבירור שהיא יכלה לשכב עם למעלה מדמות אחת בספר (כן, גם דמויות נשואות, תתפלאו), אבל היא סירבה! וואו, איזה פמיניזם, "תראו אותי, אני לא שוכבת עם גברים, אין לי מערכת יחסים, הו אני כה פמיניסטית", לא! זה לא פמיניזם! זאת עוינות כלפי המין הגברי! או מה שזה לא יהיה. מתערבים שזה קשור לעבר האפל שלה? ברור שכן.
ולגבי שאר הדמויות? אין לי מושג. האמת שאפילו לדמות הראשית אין אישיות. כלומר, קראתי הרבה ספרים, והספר היחיד שבו לדמויות אין אישיות חוץ מהנוכחי זה "אני מספר ארבע". בכל מקרה, לא התחברתי לאף דמות ולא אהבתי אף דמות.
חוץ מהרוצח.
הוא הרג דמויות גרועות ומנע מהן להופיע בספר.
הידד רוצח.

בכל מקרה, עכשיו הלאה - הכתיבה. אוי. זה היה הדבר הכי נורא בעולם. הספר הזה מזכיר לי בכל כך הרבה רבדים את "אני מספר ארבע". הכתיבה של ג'מבנקו אדישה להחריד. "click" כתבה בביקורת שלה <I>אז מה היתה הבעיה בכתיבה? מישהי פה בביקורות אמרה "אדישה". כל כך נכון. זה כאילו...
'קפצתי מהקצה של הצוק. הייתי באוויר. נענעתי את הרגליים. זה היה נורא מפחיד. ואז נחתּי.'</I>
מה שהיה כל כך נכון גם לגבי הספר הזה! וזה היה נוראי בצירוף קטעים מתיימרים-להיות אמפתיים כלפי הדמויות. בעיקר הדמות הראשית, שהייתה בלתי נסבלת בעליל בעיני, כמו ששמתם לב.
הו, הנה עוד משהו ששנאתי - הסופרת כל הזמן הכריחה אותנו להיות אמפתיים, אבל זה ממש לא עבד לה, בעיקר בגלל הכתיבה אבל גם בגלל שהיא פשוט דחפה את זה יותר מידי!! אוף!! איזה ספר מעצבן!

חוץ מזה, שהספר הזה פשוט נמרח עמודים שלמים בלי פואנטה. אם הייתי מקצצת את כל הקטעים המשעממים היו לי איזה חמישים עמודים של ספר >< הוא מספר פרטים לא קשורים, לא מועילים לעלילה ולא מעניינים. הסופרת חושבת שזה כל כך מעניין אותנו - אבל זה לא. תאמינו לי, זה לא!! אני כמעט נרדמתי חמישים פעם כשקראתי את הספר הזה!!!

אוקיי. אבל הנה הנקודה החיובית; היו בספר קטעים מעניינים, בחקירות ובבדיקות שלהם, אז הידע החליק בקלות. אבל הבעיה היא שבקושי היו קטעים כאלה, ונראה לי שהגזמתי כשאמרתי שהם הסתכמו לחמישים עמודים. משהו כמו עשרים עמודים, בחסד. וישר אחרי זה חוזרים לקטעים משמימים ומעצבנים של כתיבה מעצבנת ואדישה ודמות ראשית גרוע.

אגב. הסופרת כל הזמן אומרת "הוא" או "היא". זה כזה מעצבן. אוף. איזה ספר מעצבן.

נ.ב -
ברשותכם, לא אקרא לו "מותחן פסיכולוגי אמין ומתוחכם".
פיכסי.