כן, זה טיפה מטומטם, וכן, אין סיבה שערפדים ינצנצו.
אבל זה יושב לי טוב טוב על החלק של הנוסטלגיה במוח של גיל 13. ואתם יודעים מה, עברנו את השלב בו זה קרינג׳ כי עבר עשור מאז שזה היה פופולרי. אז למה לא? למה לא להנות מהספר הזה כמו שאנחנו נהנים היום מגוסיפ גירל? תתקדמו מעבר לקרינג׳, לעשות טרנסנד מעבר לבושה של לקרוא את הספר הזה.
בהשוואה לדברים שהיום פופולריים (לביאה לוחמת וכו׳) חייבת לציין שאין לי בעיה שבת היפותטית שלי תקרא את זה.

"מולד הירח" הוא ספר ההמשך של "דמדומים" המספר על בלה, נערה בתיכון שמתאהבת עד כלות נשמתה באדוארד, ערפד יפה תואר. מאייר פורצת את הגבולות של העלילה כאשר כבר בפרק הראשון בלה נתונה בסכנה: במסיבת יום הולדת 18 שלה שמשפחת הערפדים מארגנת לה, היא בטעות נחתכת מעטיפת מתנה ולכן כמעט ננשכת מערפד שלא מסוגל לרסן את עצמו. ההתחלה מטורפת, כי אדוארד מבין שכדי לא לסכן אותה עליו לעזוב.

"אצל בלה סוון יש דבר אחד חשוב יותר מהחיים עצמם: אדוארד קאלן" – כך נפתח התקציר של הספר. האם היה תצליח לחיות בלעדיו? איך נראים החיים שלה באומללות האינסופית? בלה שקועה בדיכאון ברמה שהיא לא מסוגלת לחיות, וזה מתואר היטב בספר "מולד הירח". איך מבינים ריקנות מהי? קודם כל, להכניס ארבעה עמודים ריקים שכתוב עליהם "אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר". רק אחר כך מאייר יכולה להתחיל לתאר לנו את מחשבותיה של בלה, שהספר מסופר מנקודת מבטה. כל החיים, המחשבות, האירועים, הדמיונות, החלומות והסיוטים שבלילה כתובים בצורה מאוד מושכת ומרתקת, שלא יכולתי לא להזדהות ולחוש אמפתיה כלפי הדמות, לאהוב אותה ולרצות לדעת מה יעלה בגורלה. כיצד תצליח להמשיך לשרוד כשפיסה מהלב נלקחה, כשמהצד השני היא מוכרחה להוכיח לאביה צ'רלי, שהיא גרה איתו, שהיא מסוגלת להמשיך לחיות.

בלה מגלה שיש משהו שיכול להסיח את דעתה: הסכנה. כאשר היא מגלה את האדרנלין והפחד ממעשים אסורים, היא ממש שומעת בראש את הקול של אדוארד, מרגישה כאילו הוא נמצא לידה, ולכן היא לא תהסס לעשות דברים אלה בשביל לחוש אותו כביכול. צעיר ממנה בשנתיים, ג'ייקוב בלאק מתחבר אליה ומתקן בשבילה אופנוע. בלה מופתעת כשהיא מתחילה להרגיש קצת שמחה כשהיא עם ג'ייקוב. חולפים השבועות, השניים מתקרבים, עד שג'ייקוב עוזב אותה. איזה סוד הוא מסתיר ממנה? טוב, זה הרבה יותר מטורף ממה שאפשר להעלות על הדעת.

כמה נהניתי לחזור לקרוא את סדרת "דמדומים". אני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה. מאוד מוצאת חן בעיניי הדרך שבה סטפני מאייר בוחרת לספר את הסיפור, ובהצלחה רבה. הספר הצליח להעביר אליי את רגשותיה של הדמות, וזה נדיר מאוד עבורי, כי הרבה ספרים שקראתי לא הצליחו לעשות זאת מבחינתי. הכתיבה נפלאה, שמצד אחד הייתה נוחה וקלה לקריאה בשפה פשוטה, ומצד שני העבירה בדיוק במילים הנכונות את הסיפור ולגמרי החייתה את בלה הדמות כאילו היא בן אדם ממשי. כלומר, הכתיבה הכניסה אותי במאה אחוז לראש של בלה וליצרים שמניעים אותה, הכל היה מתואר היטב במינון הנכון. כדאי לכם לקרוא אם שכחתם מה זה ספר טוב שמכניס אתכם לראש של דמות.

לאורך הספר יש אנלוגיה מעניינת לרומיאו ויוליה, ואפילו שם אחד הפרקים הוא שמה של אחת הדמויות מהמחזה (פאריס). אז נכון, משפחת קאלן עזבה בתחילת הספר, ולכן אין ערפדים (בחלק מהזמן), אבל תסמכו על הסופרת שהם יופיעו בהמשך, היא תכניס מדי פעם את הסכנה, המתח, הפחד מהמוות של הדמויות, הדרמה והסקרנות של הקוראים ממה שעוד צפוי.
470 עמודים, שחלק מהם היו "משעממים", אבל זה כי הם היו הרי חלק מהמציאות בחיים של בלה, והוכיחו לי שאני נכנס לחיים שלה, וזה אמין שהחיים יכולים להיות משעממים ועצובים ולא מלאים באקשן כשאהובה עזב והיא בודדה.
שאר הספרים בסדרה טובים יותר. עדיין כתיבה איכותית שבהכרח מעידה על ספר רציני שמטרתו בעיקר לפתוח קווי עלילה מעניינים מאוד לספרי ההמשך.

תמיד כשניגשים לקרוא ספר אחרי שאת הסרט שמבוסס עליו, ראית יותר מפעם אחת והעלילה די ידועה לך מראש, יש חשש מליפול למלכודת שעמום. זה היה עבורי אתגר די מעניין אבל להפתעתי הרבה, הספר היה רחוק מזה.
הסיבה העיקרית היא ההגשה של הספר. אמנם הספר לא כתוב בשפה ספרותית גבוהה. יש נטייה לרבות בדיאלוגים אבל אפשר לספור על היד את כמות הדיאלוגים/תיאורים המיותרים. עובדה כזאת, קשה לי לומר על ספרים רבים שקראתי. התיאורים המדויקים של האזור, הנוף והעיר תורמים מאוד להזדהות עם העלילה ולהבנתה.
העלילה זורמת ובנויה בצורה הדרגטית ונכונה. הסופרת לא מותירה אותך עם קצוות לא פתורים. יש גם פואנטה עם ג'ימס שאפילו אותי הפתיעה. בסרט הם פחות הדגישו אותה. אהבתי את העובדה שהסופרת לא דחפה עלילה בלתי גמורה בסוף כדי למשוך אותך לקרוא את החלק הבא. בסוף הספר אפשר להניח את הספר ולסיים בכך את הסאגה למי שלא רוצה להמשיך לקרוא את שאר 4 הספרים.
עבורי, עיקר העיקרים בספר שעבר בצורה מדוייקת, לעומת הגשתו הצולעת בסרט, היה הרגש של בלה שמתואר פה בצורה אמיתית ומדויקת. הרגשות באות לידי ביטוי באופן יותר מוחשי וחוזקם נבנה עם התקדמות העלילה. עם רגשות עזים אלו, אפשר להבין ביתר קלות, את הנטיה של בלה להקריב הכל בשביל אדווארד ואת חוסר הפחד שלה ממנו למרות איומיו.
לסיכום: מי שמתכנן לקרוא אז נא לא לצפות לאתגרים ספרותיים, לשון גבוהה או עלילה מורכבת ומפותלת עם דמויות בעל רובד עמוק. מאידך, הספר נחמד מאוד, קולח וזורם וכיף להעביר איתו את הזמן.

קראתי את דמדומים לפני כמה שנים ולא ממש זכרתי את הספר, רק זכרתי שנהנתי ממנו. בתקופה הזאת אני קורא ספרים שיש לי בבית, וככה יצא שלקחתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו שוב, והרגשתי כאילו אני קורא אותו בפעם הראשונה. מדי פעם היו לי פלאשבקים לקטעים מסוימים ולא יותר מזה, לכן הביקורת על הספר תהיה כאילו קראתי אותו רק פעם אחת.

"דמדומים" הוא רומן רומנטי עם אלמנטים של פנטזיה וערפדים. חשוב שתדעו שזהו רומן רומנטי לכל דבר, אז אם חיפשתם ספרי פנטזיה כמו הארי פוטר על ערפדים, זה לא הספר בשבילכם. אם אתם רוצים לקרוא/לנסות לקרוא ספר עם אהבה וערפדים וזה נשמע לכם מעניין, מומלץ בחום!
הספר מסופר מנקודת מבטה של בלה, בת 17 שעוברת לגור מאמה בפניקס החמה אל אביה צ'רלי, בעיירה הגשומה פורקס. היא מתחילה חיים חדשים, בית ספר חדש, ושם היא מכירה את אדוארד, בחור "עם יופי על-אנושי", כפי שמתואר גם בתקציר של הספר. הם מתאהבים, והבעיה – שאדוארד הוא ערפד.
הספר מתאר בת אנוש שמתאהבת בערפד. לדעתי זה מקורי, יוצא דופן וגאוני. ככה יצא שכבר לפי התקציר של הספר אני אהבתי אותו. רק קיוויתי שאני אוהב גם את הסיפור עצמו... ואהבתי מאוד! זהו ספר שאני לא אשכח.

יש כמה דברים שאני רוצה לעבור אתכם עליהם בביקורת:
קודם כל, הספר לא מורכב. 415 עמודים שחלפו ביעף, בלי הרבה אירועים חשובים. הספר בנוי כך: אקספוזיציה (שמכירים את הדמויות, בלה עוברת לעיירה ומתחילה ללמוד בתיכון חדש), שיחות אישיות שלה עם אדוארד (הייתי אומר שזה בערך 300 עמודים, כלומר הספר רובו ככולו שיחות של בלה עם אדוארד), ובפרקים האחרונים של הספר – שיא והתרה. זה לא ספוילר. אני לא אספיילר אף פעם בסקירות שלי. אני אומר לכם את הנקודות החשובות שצריך לדעת אם רוצים לקרוא את הספר. אז אם מעניין אתכם מה בלה מרגישה, איך היא התאהבה בערפד, איך אדוארד הגיב, מה השיא של הספר ואיך הוא מסתיים – תקראו ותהנו!

ארצה להוסיף דבר שהפריע לי (ולעוד קוראים רבים ברחבי העולם) בספר הזה – בלה אינה גיבורה אקטיבית. כלומר, היא גיבורת הספר והיא הדמות הראשית, אבל היא ממש לא "ה-גיבורה". היא לא עצמאית, היא תמיד צריכה עזרה, היא לא עושה כמעט כלום לבד. וכשהיא עושה דברים בעצמה, זה לא מצליח לה או שזה בא לרעתה. היא תמיד נופלת, ויש לה נטייה משונה להיקלע לצרות. היא ההפך המוחלט מהגיבורים שאנו רגילים לקרוא עליהם בספרים.
כשאני קורא ספר, מה שחשוב לי זה לאהוב את הגיבור, לקנא בו, בערך, לחקות אותו, ואני רוצה להתנהג כמוהו במציאות. הגיבורים שאני קורא עליהם בספרים עוזרים לי מאוד להתמודד עם סיטואציות בחיי היומיום כשאני חושב לעצמי: פרסי ג'קסון לא היה מפחד עכשיו... או ג'ון סנואו היה עושה את זה, ואני יכול כמוהו... מחשבות כאלה, הבנתם?
אז בדמדומים זה לא קרה ולא יקרה לי. נקודת המבט בספר היא סטנדרטית ורגילה: תלמידת תיכון שאין בה משהו מיוחד, וקורים לה כל מיני מצבים שהסביבה אחראית לה. משהו כזה... אולי בספרי ההמשך זה ישתנה. (קראתי אותם מזמן וראיתי את הסרטים אבל אני לא בדיוק זוכר)
*עדכון: בראיון עם סטפני מאייר, היא אמרה שהיא עשתה את זה בכוונה. היא רצתה ליצור דמות אנושית רגילה לגמרי, ולא גיבורה, שהסביבה הסובבת אותה אחראית לאירועים. היא מוקפת בטובים ורעים. דמויות אנושיות, ערפדים ואנשי זאב, טובים ורעים. דוגמה לא מוצלחת במיוחד אבל עדיין: כמו בתוכנית "ארץ נהדרת", שהמנחה הנורמלי מוקף ב"משוגעים". סטפני מאייר בהחלט הצליחה להסביר את עצמה טוב ולשכנע אותי שהספר מיוחד יותר מאחרים דווקא בשל כך.

זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהפריע לי בספר הזה. רגע, נזכרתי בעוד דבר אחד יחיד ואחרון: הייתה הרגשה לאורך הספר שבלה התאהבה רק במראה של אדוארד, ולא באופיו או בהתנהגותו. כל הזמן היא מסתכלת רק על איך שהוא נראה, והיא מתארת לנו את צבע העיניים, החולצה, האף, המצח, החיוך, הצחוק, וכמעט תמיד מוסיפה לכל תיאור כזה את המילה "מושלם". נו, באמת. זאת התאהבות? זה נשמע כמו קראש. במהלך הספר הם עוברים דברים ביחד ואז זה כבר הרבה יותר הגיוני, אבל נגיד בהתחלה היא ישבה בכיתה ליד אדוארד והוא לא התייחס אליה, אפילו נראה כאילו הוא שונא אותה - אז למה היא התאהבה בו? היא אהבה את המראה וזהו, וזה היה מעצבן, עד שהספר התקדם וזה נראה אמין יותר כי הם חוו אירועים ביחד.
לדעתי, אין עוד משהו לא טוב בספר הזה. הוא מוצלח מאוד, והייתי נותן לו 4.5 כוכבים.

כעת אסביר מה אהבתי בספר מעבר לעלילה.
בכריכה כתוב שסטפני מאייר אומרת על ספרה: "תמיד הערצתי את היכולת של סופרים ליצור מצבים של פנטזיה בלתי אפשרית, ואז לאכלס אותם בדמויות אנושיות שהופכות את המצב הפנטסטי לאמין. אני מקווה שדמדומים מציע לקוראים חוויה כזאת".
אחרי שקראתי את הספר, אני יכול לומר בוודאות – דמדומים אכן מציע לקוראים חוויה כזאת. זה משהו שלא קרה לי בהרבה ספרים שקראתי. למשל, בפרסי ג'קסון זה לא עובד. זאת פנטזיה הזויה. בדמדומים יש משהו אמיתי וזה הופך את הספר למאוד כיפי ומהנה!

עוד משהו שאהבתי בספר: סטפני מאייר הצליחה להכניס לליבי רגשות מהקריאה. בפרק 20 הייתה לי מועקה; בפרק 21 הייתי מתוח; פרק 22 היה מלחיץ; והייתה לי סחרחורת איומה בפרק 23. באפילוג חייכתי לעצמי. הסופרת הצליחה להעביר רגשות ממש ממש טוב. הסוף היה כתוב ממש טוב. השיא היה טוב, מפתיע ולא צפוי. הכתיבה הייתה מדהימה כי הצלחתי לחוות את הדברים האלה למרות שאני בן והספר מסופר מנקודת מבט של בת - אז תחשבו כמה הכתיבה טובה כי גם בנים יכולים להנות מהספר.

"דמדומים" היה סוחף מאוד ופשוט יחסית, ונהנתי לקרוא אותו במשך שעות רצופות מבלי שנמאס לי, ובהחלט זהו ספר מוצלח ביותר. אני כל כך אוהב את הגאוניות הזאת של ספר שמשלב בתוכו רומנטיקה עם ערפדים, כי סתם ספר רומנטי רגיל משעמם אותי.
אהבה ודם... שילוב מנצח.

אני אסכם בציטוט בלתי נשכח מתוך הספר, שבעצם מתמצת את העלילה:
"שלושה דברים היו ברורים לי לחלוטין. ראשית, שאדוארד הוא ערפד. שנית, שחלק ממנו – לא ידעתי מה עוצמתו של החלק הזה – צמא לדם שלי. ושלישית, שחד משמעית וללא שום תנאי, אני מאוהבת בו." ~בלה, מתוך עמוד 166

קשה להסביר איך הדמויות שפעם הכנסתי אמינות לסיפורן מכוח דמיוני היום נראות לי כה שטוחות ומשעממות, מהאלה שמשתדלות מאוד להיכנס לחליפה הנוצצת של אהבה-מדע בדיוני-מלחמה.. אחרי הרבה שנים של שתיקה כפויה ואצילית , שנים של טמטום מוח קטלני, אני רוצה לצאת לחופשי ולקחת את המוח שלי איתי, תודה רבה. מיותר לציין שכמה שנים אחרי יציאת הספר והמשכיו , הטרילוגיה פשוט נבלעה בתוך רצף של ספרים ורעיונות וצנחה לתהום הנשייה אבל אם אני כבר כאן, נתקפת נוסטלגיה, אציין ואומר שהיו דברים שאהבתי כמו את הרעיון של משפחת ערפדים בעלי כוחות בבית ספר ואת העובדה שבלה הייתה מוזרה אבל מאוד ייחודית ומושכת והתקשתה להאמין בזה (חלום של כל בחורה מתבגרת / מיה תרמפוליס, מישהו?!) אבל מה שהפריע לי כבר אז היה החיבור הרגשי שלי לדמויות שתמיד היה רופף לצערי. אם תלכו איתי עוד קצת אחורה ,אל תקופה נוספת של טמטום מוח , שעליו אף פעם לא התגברתי, תגלו שהטרילוגיה שבאמת אהבתי הייתה טרילוגיית יומני הערפד שעליה ביססו את סדרת הטלוויזיה יומני הערפדים. מי שקרא ושרד עד היום , יודע שהסדרה הטלויזיונית התרחקה מאוד מטרילוגיית הספרים אבל תזכרו שלסדרת יומני הערפד הייתה אשכרה דמות נשית חזקה (מההתחלה,לא מהסוף חח) עם חברות אמתיות ולא דמיוניות ושבניגוד לאויבים של בלה ואדוארד שאיבדו את גורם ההפחדה שלהם כי תמיד ידענו מי הם ושהם ייכשלו,האויבים של אלנה וסטפן תמיד היו מאחורי הקלעים, ורק בסוף המפתיע והמהיר, מהיר מדי, אנו מגלים מי האויב האמיתי. אז, למי שיש את יומני הערפד של ליסה גיין סמית..פשוט תציע לי מחיר,בן אדם.

אז ככה אני חושבת שהרעיון של האלילה יפה אבל הסופרת רצתה למצות כול רעיון יפה אד תום עד שממש נימס לך. הרומנטיקה בספר אזה יש יותר מידי מימנה היא חוזרת על הצמא דרך אגב לא כול כך אהבתי את אדוארד כיצור היתי מדרגת את הספר 2 אבל ביגלל שבסוף סימתי אותו אז 3

היה בגבול הבסדר די נהנתי בראשון אבל הספרים הבאים בהחלט יורדים ברמה

מישהו יכול להמליץ לי על ספר ברמה של הסאגה הזו ?
עדין מחפשת.....
המלצה שלי , לקרוא את הספרים באנגלית , קראתי גם וגם וזה פשוט הופך להרבה יותר טוב , התרגום ילדותי.
אני יודעת שחושבים שזו סאגה שטחית אבל אני פשוט לא מסכימה , הדמויות לא שטחיות והם הרבה מעבר .
ממליצה גם לקרוא את הפרקים שהודלפו באינטרנט לנקודת מבט של אדוארד, כל ההסתכלות על הסיפור הופכת לבוגרת ומורכבת בטירוף . ואז באמת מצליחים להבין כמה הסופרת יודעת להתאים את עצמה לראש של כל דמות , רואים את זה גם כשהיא מספרת מהנקודת ראות של גייקוב .
לדעתי למרות שזה ספר שמדבר על אהבה , משפחה , זה לא משהו לזלזל בו ולהגיד שהספר שיטחי , זה נושא שמעסיק את כולנו , והכתיבה בספר הזה היא ברמה הגבוהה ביותר בעיניי מרתק , ועל-טבעי

במשך כמה שנים נמנעתי מקריאת הסדרה, למה? כי...סיפור אהבה בין בת אנוש לערפד התחיל להיות מין רף הזוי שכולם צריכים להגיע אליו
אם אין לך ערפד, איש-זאב, גרביל בספר אז מה הוא שווה?!
אי לכך ובהתאם לזאת, שאני אלך עם הזרם?
הימים חלפו והפכו לשנים והספרים איכשהו נערמו לי על המדף בזה אחר זה, אנשים משום מה חשבו שבגלל שאני אוהבת לקרוא אז זו סידרה שאסור לי לפספס וקיבלתי כל פעם ספר לציון איזשהו אירוע. מה שחתם את השלמת הסדרה היה הספר האחרון וקופסת מארז מהודרת.
בסוף... אמרתי לעצמי טוב בסדר, מה כבר יכול להיות? מה כבר יכול להיות?!
הו הו הו! מעולם לא חשתי כעס והתחלה של שנאה כלפי איזושהי דמות בספר שקראתי.
את הספר הראשון קראתי עד סופו בכוח, חשתי שאני צריכה לכבד את סטפני, בכל זאת השקיעה זמן ומחשבה בכתיבת הספר.
אבל בספר השני כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת יותר את הרגשות הללו כלפי בלה וטרקתי את הספר.
אח בלה בלה מה יהיה?
את פשוט מרגיזה.
כן.
מרגיזה.
בלה הצליחה לזחול לי מתחת לעור ולהוציא אותי מדעתי.
לא בטוחה שאני יודעת מה בדיוק היה הדבר... החוסר ביטחון? החוסר אונים? החולשה בחגורת הכתפיים? (ככה דמיינתי אותה, מה אני אעשה)
לא יודעת!
משהו שם פשוט לא עבד לי.
דיברתי על זה עם אחותי והיא המליצה לי בחום לראות את הסרטים והבטיחה לי שבסרטים בלה שונה וחזקה ומעצימה ולמרות שאני לא אוהבת לראות סרטים של ספרים שקראתי, ראיתי את הסרטים ורציתי לרסק את הטלוויזיה.