איך למדנו להיות יצורים מיניים? עבור רבים, בני דורי לפחות, זה לא משהו שאמא או אבא לימדו אותנו במישרין. הקריאה ב־בעקבות הזמן האבוד, ובעיקר בכרך השני העוסק באהבתו של סוואן, מאירה אולי סוגיה זו, ומעניין לחשוב אם היא עדיין רלוונטית ב־2026. נראה שאצל פרוסט, האהבה או לפחות התשוקה, היא חוויה חד־צדדית הנשענת על דימוי והשלכה, ומכוונת אל מה שאינו נמסר במלואו. הארוטיקה אינן נולדת מתוך מאפיינים אובייקטיביים של סובייקט האהבה—אדם בשר ודם—אלא מתחילות ביופי בטבע או באמנות, ורק לאחר מכן מוצאות את דרכן אל האדם. אין היררכיה ברורה בין הטבע לייצוגו באמנות: הטבע מעורר ופותח את האפשרות לתשוקה, ואילו האמנות ממסגרת ומלמדת כיצד לזהות אותה. אני מבקשת לבחון טענה זו באמצעות שלושה מופעים בספר בעקבות הזמן האבוד (2): תיאורי הטבע הארוטיים, ציפורה של בוטיצ’לי, והסונטה של ונטיי.
המופע הראשון מתמקד בהתאהבותו של פרוסט הנער בז'ילברט. רגע ההתאהבות הראשון מתרחש כבר בקומברה (חלק 1), כשהוא נרגש מיפי פרחי העוזרד: “שואף את ריחם הקבוע והסמוי מן העין… מתאחד עם הקצב שבו נזרו פרחיהם, לכאן ולכאן בקלילות נעורים…”. לרגע נדמה כי מדובר כמעט במעשה אהבים , לא עם דמות מסוימת, אלא עם הטבע עצמו. כלומר, ההתעוררות הארוטית אינה מכוונת בראשיתה לאדם, אלא נוצרת מתוך חוויה אסתטית של יפי הטבע המערבת ריח, אור, תנועה וקצב, היוצרת תחושת התרחבות והתרוממות. בתוך קונסטלציה זו מופיעה ז'ילברט, אך היא אינה מקור התשוקה אלא נקודת העיגון שלה. העובדה כי המספר “רואה” בעיניה כחולות אף שעיניה שחורות מדגישה כי ההתאהבות אינה נובעת מתכונותיה, אלא מן האופן שבו הרגע האסתטי מעצב אותה. במובן זה, ז'ילברט משמשת כמעין מסך הקרנה, שעליו מתלכדת התשוקה שכבר התעוררה בטבע. בהמשך, כאשר הקשר מתפתח, מתברר כי מנגנון זה אינו נעלם אלא משנה צורה: התשוקה ניזונה לא רק מן היופי המוקרן, אלא גם מן המרחק. ככל שז’ילברט אינה משיבה אהבה באופן יציב ואינה מתמסרת, כך מתעצמת התשוקה. מכאן ניתן להבין כי אצל מרסל פרוסט הארוטיקה אינה תוצר של מימוש, אלא של פער: היא נוצרת מתוך מפגש בין חוויה אסתטית לבין אי־התמסרות, ומתקיימת דווקא כל עוד אינה מתכנסת לכדי קשר ממשי. דפוס זה מהדהד כבר בחוויות הילדות, במתח סביב נוכחותה של האם — האם תבוא לנשיקת לילה טוב, כמה זמן תישאר, ואילו אסטרטגיות יפתח הילד כדי לעכב את לכתה. מן הילדות אל האהבה הנערית והבוגרת, התשוקה אצל פרוסט כרוכה תמיד בשאיפה אל מה שאינו ניתן להשגה מלאה.
המופע השני מתמקד בהתאהבותו של סוואן באודט, התאהבות שניצתה ברגע שהצליח לראות בה את ציפורה מהציור חיי משה של בוטיצ'לי. סוואן, אינטלקטואל ואוהב אמנות, מתאהב באודט—מושא אהבתו—אישה החיה חיים שנויים במחלוקת באותה תקופה, שאינה נראית לו חכמה או אנינה במיוחד, ואף אינה נראית לו בתחילה יפה במיוחד. עם הזמן, הוא משליך עליה דימויים אידיאליים של יופי, חן ואסתטיקה, עד שהיא נעשית בעיניו נחשקת. ככל שאודט אינה מתמסרת, ונגישה פחות, כך מנגנון הדימוי וההשלכה מתעצם: הוא מגדיל את דמותה, אך גם מייצר כאב וסבל, המזינים אהבה עזה יותר—אך גם בלתי ניתנת למימוש.
הסתקרנתי לבחון את ציפורה של בוטיצ'לי: הציור מציג אישה בצבעים רכים של ורדרד, זהוב ותכלת—תלתלים זהובים, עיניים כחולות, שמבטה מרוחק וקבוע באופק. הסיפור התנ״כי, מתאר את ציפורה כאישה חזקה הפועלת ברגע של סכנה קיומית: היא מצילה את חייו של משה מיד אלוהים, שביקש להורגו, בכך שמלה את בנה באבן צור—מעשה חד וכואב במונחים של ימינו—ואומרת לו “חתן דמים אתה לי”, ומאוחר יותר נעלמת. גם ציפורה של בוטיצלי וגם אודט, מייצגות את האשה המרוחקת, הבלתי נגישה. אבל אם ציפורה המקראית כורכת את משה אליה דרך ברית הדמים, הרי שבקשר בין סוואן לאודט סוואן הוא זה שנלכד בקשר שאינו בשליטתו. ייתכן שהוא מבקש לייצב את הקשר ואף “לכרוך” את אודט אליו, אך בפועל הוא זה שנעשה תלוי בה, נמשך אליה דווקא משום שאינה נמסרת לו במלואה.
אצל פרוסט, דרך בוטיצ’לי, ברור כי האירוטיקה נולדת מן הבלתי מושג: האישה נעשית נחשקת ככל שהיא מרוחקת, מתווכת ואינה נמסרת. אני חושבת על ציור שמשך את לבי כמתבגרת—“ארוחת בוקר על הדשא” של מאנה. הציור מתאר שני גברים לבושים מסבים לפיקניק ארוחת בוקר בטבע עם אישה עירומה. כשאני חוזרת אליו, נדמה כי אותו מנגנון פועל גם שם, אך באופן אחר: לא רק כמבנה של תשוקה גברית, אלא כמשהו שנשים עצמן למדו לאמץ. האישה בציור אינה רק בלתי מושגת—היא מודעת למבט, ונוכחותה מרמזת על עמדה שבה אי־ההתמסרות היא חלק מן האופן שבו היא נתפסת כאירוטית. במובן זה, האירוטיקה אינה רק תוצר של מבט גברי, אלא גם של הפנמה: נשים למדו לאורך השנים כי להיות אירוטית פירושו להיות מושא לפנטזיה, וכדי להיות כזה יש לשמור על מידה של מרחק, של אי־השגה—לא להינתן עד הסוף, לא להתבהר לגמרי. כך, מה שנראה ככוח או כבחירה כרוך גם בצו תרבותי עמוק: להיות נחשקת פירושו להישאר חלקית מחוץ להישג.אם כך, נראה כי המנגנון הפרוסטיאני—שבו האירוטיקה ניזונה מן הבלתי מושג—אינו מוגבל למבט גברי בלבד, אלא הופך לצו תרבותי רחב יותר, שגם נשים מפנימות.
המופע השלישי של האהבה מתבטא באמצעות מוסיקה. מקסים איך פרוסט מצליח לתאר במילים מוסיקה באופן שהקורא ממש יכול לדמיין את הצלילים. ההבנה מהי אירוטיקה, מתאפשרת דרך השוואה בין האופן בו הוא מתאר את הפרלוד של שופן, לבין האופן בו הוא מתאר את הסונטה של ונטיי ( דרך אגב- סונטה שאינה ידועה, שהולחנה על ידי אמן לא ידוע, וכנראה גם לא קיים; רציתי אך לא יכולתי להקשיב). פרוסט מתאר איך אחת האורחות מקשיבה למוסיקה של שופן "בנעוריה למדה להתרפק בליטוף על הפראזות בעלות הצוואר המוארך, הפתלתול וחסר המידה, של שופן, שהן כה חופשיות, כה גמישות, כה גששניות, שראשיתן בחיפוש ובניסוי מקומן מחוץ לכיוון מוצאן והרחק ממנו, הרחק מעבר לנקודה שניתן לקוות שתשיג נגיעתן, ואשר אינן מתנועעות במשוגה זו אלא כדי לשוב ביתר תקיפות- שיבה במחשבה תחילה, ביתר דיוק, כמו על בדולח שירטרט עד צעקה- להכות בליבך" (בעקבות הזמן האבוד 2, עמ' 128 ). ההקשבה לפרלוד של שופן מעוררת חוויית נעורים של חיפוש אחר יופי וחושניות—תנועה המתעכבת, בודקת כיוונים, ומובילה בסופו של דבר להתכנסות, לפגיעה חדה ומדויקת בלב. אולם דווקא כאן מתגלה גבולה של האירוטיקה. האירוטיקה נובעת דווקא מהדרך אל ההתכנסות, מההשהיה, מהחיפוש ומהעיכוב של הסיפוק. ברגע ההתכנסות יש מעין מימוש, אך גם סגירה. במובן זה, העונג אינו נובע מן האהבה הממומשת, אלא מן האפשרות שלה. ייתכן ותיאור זה מהדהד את הרפתקאות האהבים המוקדמות של סוואן, טרם פגש באודט—אהבה המתעכבת על האפשרות, ומוצאת את עוצמתה דווקא במה שטרם התכנס.
לעומת זאת, אהבתו לאודט מזוהה ממש עם הסונטה של ונטיי ..." ופתאום, לאחר תו גבוה שהושהה באויר למשך שתי תיבות, הוא ראה אותה קרבה, מתקרבת מתחת לצליליות, מתארכת ונפרשת כוילון קולות המעסה על סוד קינונה: הוא זיהה אותה חשאית, מאווששת ומבודדת- הפראזה האוורירית והריחנית אשר אהב. וכה יחידה במינה היתה, בעלת קסם מובהק שלא ניתן להמירו בשום קסם אחר, עד כי נדמה בעיני סוואן כאילו באיזה טרקלין של ידיד פגש בדמות שעוררה את התפעלותו ברחוב, לאחר שכבר נואש מלהאמין כי ימצאנה אי פעם. לבסוף, התרחקה, דרוכה, מתווה מבעד להסתעפויות ניחוחה ומותירה על פניו של סוואן את בבואת חיוכה" (שם, עמ' 27). כאן אין חיפוש ואין ריבוי, אלא רגע של זיהוי—ייחוד, חד־פעמיות, והכרה. הפגיעה בלב אינה תוצאה של עיכוב, אלא של דיוק. זהו רגע שבו האפשרות מתכנסת לצורה, והאהבה נעשית מכוונת לאובייקט אחד. אבל, מיד לאחר מכן היא מתרחקת, כנראה, לא בשל תכונה כלשהי של האובייקט, אלא בשל המנגנון המאפשר תשוקה: רגע של קרבה וזיהוי המלווה מיד בהתרחקות. דווקא התנועה הזו, שבה הדבר כמעט מושג אך מיד חומק, היא שמטעינה אותו בעוצמה אירוטית. במובן זה, מנוע האירוטיקה אינו המימוש אלא החסר—אותו רגע שבו הדבר כמעט מושג, אך אינו מתייצב. אולי זה דומה לציפייה לנשיקת הלילה טוב של האם: לא היעדר מוחלט, אלא קרבה שאינה מובטחת לעולם.
בסיום החלק השני של בעקבות הזמן האבוד, פרוסט המבוגר שב ליער בולון, המקום שבו נקשרה אהבתו ל־ז'ילברט, אך מגלה כי הזיכרון מסרב להתעורר. במקום דמותה של ז'ילברט, עולה דווקא אודט דה קרסי, אהובתו של סוואן ואמה של ז'ילברט, כחלק מן המרחב החברתי והאסתטי של המקום — תנועה החושפת שוב כי אהבתו לא הייתה מעוגנת בדמות מסוימת, אלא בתנאים שאפשרו אותה. פרוסט אולי אומר: אנחנו לא אוהבים אנשים , אלא אוהבים את המשמעות שהצלחנו ליצור דרכם, כל עוד התנאים מאפשרים זאת.
נדמה, אם כן, כי למדנו להיות יצורים מיניים לא מאנשים, אלא מן האופן שבו התרבות והחושים לימדו אותנו לראות, לדמיין ולרצות את מה שאינו ניתן לנו במלואו. ציפורה של בוטיצ'לי, כמו הפראזה של ונטיי, וכמו ז'ילברט מסבירים בדרכם מהי אירוטיקה על פי פרוסט: (1) היא אינה כרוכה במאפיינים אובייקטיבים של מושא האהבה אלא קיימת בעיקר בראשו של הסוכן; (2) היא מופעלת על ידי דימוי והשלכה; (3) היא אינה מושגת במלואה, ולכן כרוכה בסבל וכאב, אשר רק מחזקים את התשוקה. ו-(4) היא מתקיימת רק בתנאים מסוימים, ואינה ניתנת לשחזור בהיעדרם. היתכן, כי גם אם מושאי התשוקה השתנו, מן הטבע והאמנות אל דימויים דיגיטליים מהירים, המנגנון ב-2026 נותר דומה? אנו לומדים להשתוקק דרך מה שאנו רואים, אך איננו יכולים להחזיק באמת?
אלא שכאן עולה שאלה נוספת: אם התשוקה תלויה דווקא במה שאינו נמסר, מה קורה כאשר מבקשים לעבור מן האירוטיקה אל קשר ממשי, ומה המחיר שאנו משלמים על האירוטיקה במטבע של אינטימיות? פרוסט מנסח עבורנו את האהבה והאינטימיות כפרדוקס מובנה: התנאים המאפשרים את עוצמת האהבה האירוטית אינם זהים, ולעיתים אף מנוגדים, לתנאים המאפשרים אינטימיות בין־אישית. אהבה בעוצמתה הראשונית ניזונה מאידיאליזציה, השלכה ועמימות—כלומר מן היכולת לטעון את האחר במשמעות עודפת שאינה נובעת ממנו באופן ישיר, ובכך לייצר חוויה אסתטית עמוקה של יופי ומשמעות. אולם אותם מרכיבים עצמם מצמצמים את האפשרות למפגש ממשי עם האחר, שכן הם מחליפים את נוכחותו בדימוי ובפנטזיה. לעומת זאת, אינטימיות דורשת צמצום של אידיאליזציה, הכרה באחרות של האחר ונכונות לשאת אי־ידיעה ואכזבה- תנאים המאפשרים קשר יציב והיכרות ממשית, אך מפחיתים מעוצמת החוויה הארוטית. מדובר במתח דינמי, כך שהעמקה באחד בהכרח באה על חשבון השני. איך פותרים את הקונפליקט? לפחות בסיפורו של סוואן אין פתרון: הוא מוותר על האהבה, ייתכן שמרוויח משהו בחירותו האישית להמשיך במחקריו וביחסיו החברתיים, אך נותר גלמוד, ללא אהבה. הספור מסתיים במשפט: לחשוב שבזבזתי שנים מחיי, שרציתי למות, שנתתי את אהבתי הגדולה לאשה שלא מצאה חן העיני, שאפילו לא היתה הטיפוס שלי" (עמ' 171). ניתן לקרוא משפט זה בשני אופנים מנוגדים. האחד, הרואה בתשוקה עצמה את עיקר החוויה: גם אם בדיעבד מתברר כי אודט “לא היתה הטיפוס שלו”, אין בכך כדי לבטל את עוצמת האהבה שחווה. השני, מפוכח יותר, רואה באהבה זו אשליה והחמצה—שנים שהושקעו ברגש שאינו תואם את המציאות (מה דעתכם?). כך או כך, ייתכן כי עבור הקורא, השאלה האמיתית אינה הכרעה בין שתי הקריאות, אלא האפשרות להחזיק ביניהן: האם ניתן לשמר את עוצמתה של התשוקה מבלי לוותר על יציבותה של אינטימיות? שאלה זו אינה נענית (לפחות עד תום הכרך השני).

סימנתי לעצמי פרויקט לזמן המלחמה: לקרוא את כל הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. באינטרנט כתוב שרק מעטים צלחו את כל שבעת הכרכים. בדיוק פרויקט לרצות, עבור מי שריצות ארוכות נתפסות בעיניה כספורט האֵלים. ואני מתחילה בספר הראשון: בצד של סוואן. הספר עמוס: עמוס משפטים ארוכים, עמוס רעיונות, עמוס אזכורים ליצירות ספרותיות, מוזיקליות ואמנותיות, עמוס בתיאורי טבע. כמעט כל פסקה מכילה ריבוי כזה של מחשבות ומשמעויות שקשה להכיל את כולן. הקריאה יוצרת אצלי תחושה של תסכול, של החמצה: איזה רובד נוסף לא קלטתי? איזה רמז לא זיהיתי? האם הבנתי את המשמעות? בהתחלה אני מדרבנת את עצמי כמו בריצת מרתון. עוד קילומטר, עוד כמה עמודים. אני מנסה לגלגל את שמות היצירות שאיני מכירה, לחפש תמונות של היצירות המוזכרות של ג'וטו, להשלים פערים תוך כדי תנועה. אבל איפשהו לקראת אמצע הספר נופל לי האסימון. היה זה בקטע בו פרוסט מתאר את החוויה שלו כילד הקורא בספרו של הסופר הנערץ עליו-ברגוט. פרוסט מספר שהוא קורא, וחלקים רבים בספר נותרים לו לא מובנים; הוא חש קנאה והערצה לידע ולחכמה של הסופר; אך למרות שההבנה אינה מלאה ואינה רציפה, אלא מופיעה כרגעים קטנים של הארה בתוך רצף של אי־בהירות, או אולי דווקא בשל כך מתעצמת אצלו התשוקה להמשיך ולקרא. במובן זה, הקריאה שלי בפרוסט משחזרת את אותה חוויה: אולי לא חייבים להבין הכל. אולי מותר רק ליהנות. להישאר עם מה שנקלט, עם מה שמרגש ברגע. ובתוך זה, אני מבינה משהו חזק על עצמי: עד כמה הידע מאפיל אצלי על החוויה. עד כמה אני ממהרת להפוך כל רגע למשהו שצריך להבין, במקום להיות בו. ומה אני מפסידה בזה. ואולי במקום לנסות להבין את פרוסט, אני יכולה לנסות לפגוש דרכו את עצמי. אולי הקריאה בו אינה מלמדת אותי משהו חדש, אלא מאפשרת לי להיות בקשר אחר עם מה שכבר נמצא בי, גם אם לא ידעתי לתת לו מילים. אולי זה מה שמתברר דרך הקריאה בפרוסט: ערכה של האמנות אינו ביופייה או בידע שהיא מציעה, אלא ביכולתה לאפשר מפגש עם מה שבתוכנו ולא קיבל עד כה צורה.
ומחווית הקריאה לחווית הכתיבה. התרגשתי מאד מהקטעים בהם פרוסט מתאר את חווית הכתיבה, אולי משום שאני חווה תחושות דומות. לאורך הכרך הראשון, הוא מתאר רצון עז לכתוב, מתאר שפע של חוויות, ומחשבות, אך קושי מתמשך לתת להן צורה, ותסכול מהתחושה שלעולם לא יצליח לכתב ברמה של סופרים נערצים עליו כמו ברגוט. באמצעות מארג של דמויות, שכל אחת מהן מגלמת יחס אחר לספרות ולאמנות, הוא מתאר כיצד אף אחת מהן אינה מספקת תשובה לאיך לכתב: סוואן מייצג ידע תרבותי מעודן והיכרות עמוקה עם אמנות, אך אינו יוצר, ובכך "תרבותיותו" עקרה; וינטיי, לעומתו, מתגלה דווקא ברגעים של היסוס כמעט מביך: הרצון לנגן קיים, אך מלווה בפחד להיחשף, כאילו עצם הדחף היצירתי הוא דבר שיש להצניע; החברה הבורגנית משתמשת באמנות כסימן למעמד יותר מאשר כחוויה, וקובעת חוקים ברורים מהי אמנות ראויה ומה אינה ראויה; וגם בביתו, הקריאה וההתבוננות אינן נתפסות כעיסוק מרכזי של החיים. נדמה כי בזה אחר זה מתערערות ההנחות הפשוטות: לא די בידע, לא במעמד, ואף לא בעוצמת החוויה כשלעצמה כדי ליצור.
ואז, לקראת סוף הכרך, מתרחש רגע שקט, כמעט מקרי. הילד פרוסט נוסע בעגלה, לצד העגלון ומתבונן בנוף ילדותו המוכר ואותו ראה פעמים רבות בעבר: מגדלי הפעמונים של מרטנוויל. הוא כותב: " לא ידעתי מה סיבת העונג שחשתי כאשר הבחנתי בהם באופק, החובה לחפש ולמצא את הסיבה נראתה לי מפרכת למדי; רציתי לאחסן בראשי את הגזרות המתנועעות בשמש ולהניח לזה עכשיו. וקרוב לודאי שאילו כך עשיתי, היו שני מגדלי הפעמונים גם הם נעלמים ונבלעים לעד בין כל אותם עצים, גגות, בשמים וצלילים, שבודדתי מן השאר בשל אותו עונג סתום שסיפקו לי ומעולם לא העמקתי לחקור בו.. ובלית ברירה, מאין לי חברה אחרת, נאלצתי להיטפל אל עצמי ולנסות להתרכז במגדלים שלי. לא עבר זמן, וגזרותיהם ומשטחיהם המופזים , כמו היו מעין קליפה, נקרעו, משהו ממה שנסתר לי בהם נחשף, צצה בי מחשבה שרגע לפני כן לא היתה קיימת, מתנסחת במוחי מילולית , והעונג שחוויתי למראם רק לפני זמן מה נמצא מתעצם כל כך , שאחוז במין שכרון לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר" (עמ' 181-182)... ואז הוא מבקש עיפרון ולמרות טלטולי הדרך הוא מצליח לנסח בכתב לראשונה את החוויה שהוא ראה, וכמעט ללא תיקונים הוא מכניס אותה לספרו. אין כאן מתכון לכתיבה. אך אולי יש כאן רמז אחר:הכתיבה אינה נולדת מן הידיעה או מן השליטה, וגם לא מנוכחות ברגעים נשגבים ויוצאי דופן, אלא מן היכולת להישאר עם מה שאינו מתנסח, לא למהר להבין אותו. זהו המקום שריגש אותי. כל חיי אני כותבת כתיבה אקדמית — יודעת לנסח, לבנות טיעון, לדייק — ובכל זאת איני מצליחה לכתוב פרוזה. אולי משום שההרגל שלי הוא בדיוק הפוך: לקחת את מה שאינו ברור ולסגור אותו מהר מדי. ואולי להיות סופר, כפי שפרוסט מרמז, אינו עניין של לדעת לכתוב, אלא של היכולת לשהות עוד רגע בתוך מה שלא קיבל צורה.
יש פרט קטן לקראת סוף הספר שנגע בי, אולי יותר ממה שציפיתי. כשפרוסט מסכם את חוויית טיולי השבת המשפחתיים : פעם לצד של מזאגליז, הדרך הקצרה, המתורבתת יותר, זו של הגנים המטופחים, שבמקרה הטוב מחקים את הטבע; ופעם לצד של גראמנט, הדרך הארוכה, הפתוחה, הפראית והלא־מעובדת, שם אולי עשויה להתרחש חוויה אמיתית יותר. ובמחשבה לאחור, הוא בוחר בצד של מזאגליז. הבחירה אכזבה אותי במקצת. נדמה היה לי שהדרך האחרת היא זו שמבטיחה חוויה עמוקה יותר. כמו דמותה של הסבתא, הנמשכת אל הפראי, מסתייגת מן הנימוסים והטעם הממוסד, ומבקשת מגע ישיר יותר עם העולם. אך ייתכן שפרוסט מנסה לומר לנו שגם הפראי אינו מבטיח דבר: לא המרחק, לא החריגה, ואף לא האותנטיות כשלעצמה מובילים בהכרח לגילוי. אולי משום כך הרגעים המשמעותיים ביותר אינם מתרחשים במקום הנשגב או הרחוק, אלא דווקא בתוך המוכר, במקום שבו איננו מצפים להם — ואולי אף בתוכנו.
קראתי לזה “פרויקט” — מילה קצת מגעילה. יש בה יעד, הישג, קו סיום. אולי מילה של רצים. אני מסיימת את הקריאה בספר הראשון בתובנה שהקריאה בפרוסט אינה ריצה. היא קרובה יותר לתרגול איטי, כמעט כמו יוגה או פילאטיס, שבו אין מה להספיק ואין לאן להגיע , אלא רק לשהות עוד רגע בתוך מה שקורה.

בדרך כלל בחופשות החגים או בחודשי הקיץ היינו נוסעים מירושליים למשפחה המורחבת בחיפה. איזה כיף היה לפגוש את הסבתות והסבים והדודים והדודות וכל היתר. אוכל טוב, ים וחוויות נפלאות. אז מרסל פרוסט גם הוא נסע בחופשות כמו כולנו אלא שהוא נסע מפאריז לעיירה קטנה בשם קומברה. למעשה זהו סיפור אוטוביוגרפי של פרוסט מסע אל ילדותו בכפר המשפחתי. הוא מפגיש אותנו עם הסבתא שהיא סוג של נפש חופשיה ועם הסבא ו הדודות ובעיקר הדודה של אימו שהיא מה שנקרה "טיפוס" יחיד ומיוחד ומעניין מאוד. במסעו אל העבר הוא פוגש בשלל דמויות סביב משפחתו והמעגל המשפחתי; בכנסייה, ברחוב ובמפגשים חברתיים.
זהו ספר ראשון מתוך שבעה שמתארים את חייו וחוויותיו ומחשבותיו של הילד שכבר בכפר הבין שבחר להיות סופר.
ברטרוספקטיבה פרוסט מבטא בתאוריו כיצד מתעוררים אצלו החושים לנוכח תמונת ילדות זו או אחרת העולה בזכרונו. ברור לגמרי שפרוסט מאוהב באותו כפר ומלא געגוע לאותם אנשים שעטפו את ילדותו ואותם הוא מתאר באריכות רבה ככאלה שעיצבו את נפשו כאדם כסופר.
שמעתי על הספר הזה רבות אך לצערי, אותי הספר לא הלהיב במיוחד וזאת מאחר שהוא מאוד איטי ומרבה בתיאורים ארוכים ולעיתים מייגעים וביחד עם זאת היו קטעים רבים שמהם נהניתי מאוד.

זכרונות הילדות של פרוסט מועברים אליינו בזרם התודעה שלו. פרוסט יורד לפרטי פרטים בתאורים ארוכים ומפורטים של מפגשים משפחתיים, יחסיו עם בני משפחתו וחברים קרובים, נופי הסביבה וכדומה.
עם סיום הקריאה ההרגשה היא כי מבחינת העלילה לא קרה הרבה, אבל זכינו להנאה ספרותית מכתיבתו של פרוסט.
הכתיבה היא העניין כאן, העלילה זניחה יחסית. הסובלניים שנהנים מספרות יפה נטו ללא עלילה משמעותית יהנו מהספר, מי שמחפש גם סיפור משמעותי שימשוך אותו שיחפש במקום אחר.
נראה לי שלא קראתי את הסיפור לאט מספיק, ייתכן והייתי נהנה יותר מגמיעות איטיות יותר של הסיפור, אולי לא קראתי אותו בזמן הנכון.
אני מאוד נהנה מכתיבה יפה, אבל גם אוהב עלילה משמעותית יחד איתה וסיפור טוב.
האם אמשיך לחלק 2 של הזמן האבוד? כנראה רק אם לא יהיה משהו יותר טוב לקרוא, כמו שזה נראה כרגע יקח הרבה זמן עד שאגיע להמשך הסיפור, אבל לכשיגיע אגמע אותו באיטיות.

יצירת מופת, מפסגות הספרות של המאה העשרים וכולי וכולי.

יש רק צרה אחת: זהו ספר משעמם במידה יוצאת דופן...

ולא - יצירת מופת אינה חייבת להיות משעממת. דוסטויבסקי, למשל, אינו משעמם.
גם במאה העשרים נכתבו לא מעט יצירות מופת שקריאתן אינה מלחמה בעיניך הנעצמות!

אם אני הייתי מנסה לרשום מה קרה בספר הזה מהבחינה של עלילה אז הייתי יכול להגיד בשתי שורות שהבן אדם קם בבוקר ועוד לא קולט איפה הוא קם יעני באיזה מקום הוא והוא נזכר על הזמנים שהיה קם בבוקר בבית של ההורים שלו מתי שהיה קטן ואז הוא קולט איפה הוא נמצא עכשיו ונגמר הספר.

אחרי שאני מספר את זה ואתם אומרים עלא בחטי אני יכול לספר למה אהבתי את זה ואז אולי חלק יחשבו שדוקא המזל היה אצלי שהיה לי ההזדמנות לקרוא את זה.
 
זה ספר על הילדות של הבנאדם. הוא אולי רושם על הילדות שלו אבל הוא מביא אותך להסתכל על מתי שאתה היית ילד. זה לוקח אותך למתי שהיית יוצא בגשם החוצה עם הכדורגל והולך בועט במגרש לפני השיכון עד שהיו באים עוד ילדים וכל פעם שהכדור היה נכנס בשלולית גדולה היית בועט אותו יחד עם המים ולא היה אכפת לך על הבגדים שלך ואיפלו היית צוחק. או על מתי שהיית מסתכל על איזה ילדה ולא היה לך סיכוי שתוציא מילה מהפה שלך אפילו שהיית רוצה. גם זה לוקח אותך לדברים שהיו בבית יעני איך שאבא שלך היה יושב בסלון כמעט נרדם והיית הולך בשקט מאחוריו בשביל שלא תעיר אותו. או איך שפעם לקחת כסף מליד המיטה של אבא שלך בלי שאמרת (יעני גנבת) והוא אחר כך בא ישב ליד המיטה שלך מתי שהיית הולך לישון ובמקום שיצא עליך בצעקות רק אמר לך שאתה אכזבת אותו ועד היום אתה זוכר את זה. 

כל זה היה בראש שלי מתי שקראתי ואפילו שהוא בצרפת באיזה מקום שהשם שלו קומברה אני מתי שקראתי היה אשקלון מול העיניים שלי. ואני יגיד לכם האמת שמה שראיתי באשקלון היה יפה יעני גם זה שווה את הסיפור שלו. אני לא יודע איך היה אצל מישהו אחר שקרא את זה אבל אולי זה הדבר היפה שבספר שהוא מראה לך את הדברים שהיו בחיים שלך ואיך שאתה זוכר אותם ואיך שזה חלק מהסיפור שלך ושבנה אותך בתור בנאדם ואתה יוצא מזה שאתה מבסוט על עצמך ומבסוט על החיים שהיה לך.

מרסל פרוסט ממש בנשימה אחת ובקו אחד בלי להרים את העיפרון, מנתח את נעוריו או יותר נכון ממשיך לנתח את ילדותו ובספר הזה את נעוריו.
ממש כמו הזמן שעובר ועובר ללא חלוקה לפרקים, כי את החלוקה לפרקים בחיינו אנחנו עצמנו מחלקים, הזמן נשאר אדיש וממשיך לעבור ולחלוף, כך מרסל פרוסט פורס ומנתח את נעוריו דרך ביקור של קיץ אחד במקום שנקרא בלבק (נראה שהשם סרוס של בעל בק) במלון גרנד הוטל ועם סבתו.

קיץ, ים, זוגות בורגניים והרבה אנשים צעירים ובעיקר נערות.

בנחת מרסל פרוסט מנתח את היחסים בתוך החברה הבורגנית ובשקט שמסתיר תחתיו סערה הוא מנתח את התעוררותו החברתית והמינית ורצונו להתערות בחיי החברה של הצעירים שמבלים על החוף.

ספר יפהפה, אבל צריך הרבה אורך רוח וזמן כמובן כדי להבין ולהחיל באמת את כוונתיו ואבחנותיו של פרוסט.

"לקרוא עוד עמוד
בזמן האבוד
לנגן עוד פרלוד אחד"

נעמי שמר

תמיד חשבתי שנעמי שמר אומרת שתקרא רק עמוד, כי השיר שלה כולו פרידה מהחיים האלה, ואולי לא גומעים אותם בבת אחת, אלא הזמן האבוד זולג מבין האצבעות כמו חול, עמוד אחר עמוד... אבל הנה זיכני הבורא ישתבך לקרוא ממש את המקור מאת מרסל פרוסט ואז, אוהו הבנתי.
מי שמגיע לספר הזה עם שריקת התחלה וסיום, יכול להיפרד ממנו כעת. זהו ספר לגמיעה ממושכת, וכך ממליץ גם המו"ל בהוצאה העברית הראשונה. הספר נפתח בתיאור רב חושי של שרעפי שינה - התעוררות, בהם לא ברור לך בדיוק באיזה חדר ישן אתה, היכן אתה, באיזה הקשר מצוי קיומך. דומה שהספר כולו בוחן זאת מזוויות מגוונות ומנקודות מבט הנעות בין הילד והמבוגר.

אחת האנקדוטות שנשארו איתי מהספר היא הילד המשתוקק לאמו שתבוא להשכיבו לישון בנשיקת לילה טוב, בעודו יודע שיש אורחים ואמו לא תרצה לבוא, וככל שהוא יודע זאת - כך מתגבר אף יותר רצונו שתבוא להשכיבו לישון. ואולי אולי זו ההגדרה, או לפחות אחת מהן, לזמן האבוד.


מיועד למיטבי לכת
חובבי הז'אנר של עמוד - עמוד ולא כריכה אל כריכה

לרוע מזלו של הספר הזה, קראתי אותו לאחר 2 ספרים מופלאים- ארצ'לי של אלזה מורנטה ואיש ישן של פרק. ובכן... אני מתקשה להבין מדוע הספר הזה הפך לאחד מהספרים הטובים שנכתבו אי פעם... אולי בגלל שהפך לפרויקט. בסך הכל מדובר בספר נחמד שמתאר פרק בילדותו של הכותב בביתה של דודתו בקומברו, תוך התייחסות לתיאור הנפשות הפועלות, יחס למעמדות השונים באותה תקופה.. דרך הזכרות ממצב של שינה- כנראה כשהכותב כבר זקן. אני מחבבת את התרבות הצרפתית של התקופה ולכן הספר היה נחמד בעיני, לעיתים אף משעשע... אבל מעבר לכך לא השאיר בי חותם גדול, לעיתים אפילו היה טרחני למדי בתיאוריו... בקיצור לא אמהר לקרוא את המשך הפרויקט, לעת עתה.