זה זמן מה לא ראיתיו מגיע לבריכה. כך מכונה הקאנטרי אצלנו. לא שאין עוד דברים חוץ מבריכה, אבל זו דרכם של בני האדם, משנתפסו לביטוי לשוני אין הם ממהרים לשנותו. כך שגור הקאנטרי בפיהם של הבריות, לא של כולם, אלא שלנו המגיעים מידי יום לבריכה. מגיע היה בהליכתו האיטית משהו. הייתי אומד את גובהו כגבוה מעל הממוצע למרות שהייתה בו גם מין שחיחות קומה משונה שמעולם לא ידעתי אם לסווגה לאופיו או לאיזו כפיפות שבאה עם השנים. צעדיו היו מדודים, כאילו ונזהר מלעשות צעד מהיר ומיותר. צעידתו הייתה כולה בכובד ראש, כאשר ראשו מוטה מעט לפנים והצידה כאומר כבוד לזולת. לא יכולתי להעתיק עיניי מהליכתו זו כשהוא נושא בידו את תיק הבריכה שלא נראה היה כי יש בה דברים הרבה. כך היה צועד לאיטו במעלה המדרגות ונכנס מבעד לדלת הראשית של הבריכה המקורה. קיץ וחורף היה הוא מגיע לאותו הכיסא בפינת הבריכה המקורה מניח את תיקו על אחד הכיסאות ומתיישב בכיסא הסמוך. מעולם לא מיהר, מעולם לא עשה תנועות מיותרות ומעולם לא ראיתיו נכנס לשיחה כלשהי עם מאן דהוא בבריכה. כך לפחות נראו הדברים בעיניי. למעט שיחותיו הערניות משהו עם ילד כבן שלוש, ואולי אינני אומד נכון את גילו והיה הוא בן ארבע.
פעמים הייתי מבחין מרחוק, כי מעולם לא התקרבתי אליו כמטחווי שמיעה, בילד שעדיין מתקשה אני לאמוד את גילו, אשר היה רץ לכיוונו בכל פעם שראה אותו ישב בכיסא אשר בפינת הבריכה. הילד צנום ובעל מרץ רב היה רץ כתזזית בבריכה כולה כשאמו מתקשה לרסנו. ילד מלא משובת חיים. שערו כצבע הפשתן ואורכו מגיע לעורפו ומתנופף לכל כיוון תוך כדי ריצתו. שובב קטן המשמח עיניי כל הסובבים. שאיננו יודע מנוח ממעשה קונדסות והשתובבות. הנה הוא מסביב לבריכה בריצה מהירה והנה הוא רץ במעלה המדרון המדשיא שמחוץ לבריכה כאשר אמו אינה יודעת נפשה מדאגה לשובב הקטן, תוך שעסוקה היא עם תינוקה המצוי בחיקה או מונח בעגלה ועליה להישאר בקרבתו.
כך משתובב הילד עד שהיה מבחין בו, והוא יושב בפינתו הקבועה בבריכה המקורה. בריצה מהירה היה מתקרב לפינה ואולם משקרב כדי מטרים ספורים ממקום ישיבתו, מיד היה מעט צעדיו עד כדי הליכה אטית מחושבת משהו ונעמד לפניו קרוב מאוד. מרחוק ראיתי את המבטים והחיוכים שהוחלפו בינו לבין הילד. ראיתי את תנועות השפתיים בשיחה המתפתחת ביניהם. ראיתי את החיוך המתפשט על פניו ואת תנועות הידיים של הילד בהסברו דבר מה הנראה מרחוק כמסובך או מעניין. כך יכלו לעמוד זה מול זה דקות ארוכות בשיחה שקטה ורכה. ראיתי את אמו של הילד כשהיא לפתע נרגעת. שוב אין עיניה מתרוצצות אחר השובב לאן הוא רץ ומה הוא עומד לעולל. שקועה היא במין שלווה ומנוחה בטיפולה בתינוקה. עושה הרושם, שבטוחה היא כי עכשיו עסוק ילדה במשהו שדבר לא יזיזו ממנו ועל כן מוצאת גם היא את מנוחתה השקטה ואת טיפולה בתינוק ללא צורך בחיפוש התמידי אחר הילד ומשובותיו.
כך פעמים רבות ראיתים בפינת הבריכה המקורה בשיחה השקטה שבינם כשעשרות בשנים מבדילות בין השחים. אינני יודע על מה שוחחו השניים. למרות סקרנותי הרבה לא העזתי לצרף עצמי למפגש האינטימי הזה. היה נראה לי, כך מרחוק, שאין הם רוצים התערבות בשיחה שניהלו. ממבט באמו הבנתי שאף היא נמנעה מהתערבות במפגש הזה. גם לאחר שנפרד הילד ממנו לא רץ לאימו לספר לה על מה שוחחו הם. גם לא הבחנתי שאמו, כדרך כל אם, תקרא לו כדי לתשאל ולהבין במה דברים ועל מה שוחחו. נראה היה שחשה היא כי עניין זה, להם הוא בלבד, ואין אחר הרשאי להתערב בכך.
בתחילה חשבתי כי סבו הוא. אך הייתכן? ומדוע אין אמו מעולם ניגשת לפינה שם ישב. ובכל זאת שיערתי, כדרך אנשים הרואים מצבים חולפים ברחוב ומדמיינים לעצמם סיטואציות, כי ייתכן וסבו הוא אך דבר סכסוך נפל בינו לבין אמו של הילד. כפי שעלה הדבר במחשבתי כך הסירותי אותו מיד שכן לא יכולתי לראות בו כמי שמצוי בסכסוך כלשהו.
כך חלפו להם הימים ומצאתי עצמי הולך לבריכה להציץ האם מצוי הוא בפינתו הקבועה בפינת הבריכה והאם הילד ניצב מולו לאותה שיחת רעים, שצופה הייתי בה ממרחק מבטיח, שלא אמצא, חלילה, כמי שמאזין לשיחתם של אחרים. אולם כדרכם של בריות הסקרנות הציקה לי.
והנה דרך מקרה נפלה לידי ההזדמנות לגלות מי האיש והאם קשור הוא לילד וזאת מבלי שאצטרך להתקרב אליהם ולהחריד אותם משיחתם הרגילה. חשתי כי התערבות קרובה מידי שלי אליהם כמוה כהתקרבות שלא במקומה לזוג ציפורים העומדות זו מול זו ומנהלות מעין שיחה, לעיתים רצינית, או סתם שירה ולפעמים אנו מדמיינים כי מעשה אהבה נעשה. משנתקרב אליהן יפרחו באחת וניוותר כך בוהים בחלל שכן אנו נשארים באי ידיעתנו ואותם החרדנו ופסקו ממעשיהם. כך חשתי אף אני. והנה כאמור יום אחד הבחנתי כי מכונית הביאה אותו עד לפתח הקאנטרי. כלומר, יש לו קרובים ומסיעים אותו הנה ומן הסתם אף לוקחים אותו חזרה לביתו, כך חשבתי ביני לבין עצמי. הנה נפלה לידי ההזדמנות לשאול שאלות אחדות לגביו. לא רבות הרהרתי ביני לבין עצמי. לא אינני רוצה להיות חטטן או סתם רכלן. זו סקרנותי הרבה. רק לדעת האם יש קשר בינו לבין הילד ומהו אותו קשר הגורם להם לאותן שיחות שקטות, בנחת, ביישוב הדעת ואין זה הולם ילד מלא במשובות ילדות. הכיצד, אני לא מפסיק לתהות.
חשבתי לארוב להם בהגיעם לפתח הקאנטרי. נראה היה לי מגוחך שכך אשב בכניסה, ואולי בתחנת המוניות ואשאל מה בדיוק מעשיי בישיבה בטלה בתחנה. לא, העניין הורד מיד כדרך לא ראויה ואמרתי לעצמי כי ההזדמנות בוודאי שתיפול לידיי כאשר הם יגיעו לקאנטרי ויוריד אותו, אני אפנה לכיוון הרכב המסיע ואאותת לו כדי לומר לו דבר מה שאז אוכל לשאול את המסיע אודותיו. כך הרהרתי ביני לבין עצמי.
והנה מזה זמן אין אני רואה אותו עוד. הפינה בבריכה נותרה כמיותמת משהו. לא, לא שאין אנשים שם בפינה המתיישבים להם בנחת לפני השחייה או לאחריה. ולא שהילדים הפסיקו להתרוצץ מסביב לבריכה להשפריץ מים לכל עבר בצעקות ולעתים אף בצרחות מחרישות אוזניים. כן העולם כמנהגו נוהג אבל אני מחפש אותו. את הילד רואה אני ממשיך להשתובב כמעשיהם של ילדים בני גילו. שמחים מאושרים ואין צל צלה של דאגה בפניהם. אבל היכן הוא. מדוע נעלם והשאירני כך בסקרנותי ומדוע אין הוא מגיע עוד. הקרה לו דבר מה, ואינני רוצה לחשוב מחשבות רעות. אבל הוא איננו מופיע עוד בקאנטרי וגם את הרכב שהיה מביאו אין אני רואה עוד מגיע לקאנטרי.
חלף זמן והנה עומד אני בתור לקבל דבר דואר רשום בסניף הדואר שליד ביתי ומאחורי מתייצב בחור כבן ארבעים. נראה לי מוכר הבחור אך משאין דרכי לפנות לאנשים שאינני יודע בוודאות מי הם ניסיתי להתעלם ממנו. הדבר הציק לי. שוב ושוב הפניתי מבטי אחור כדי לנסות ולהיזכר מדוע פניו כה מוכרות לי ומהיכן אני מכירו. משהעליתי חרס בידי ניסיתי להתרכז בהתקדמות התור כדי לסיים את הדבר לשמו הגעתי לסניף הדואר. קיבלתי את דבר הדואר הרשום שלא היה אלא תשלום כלשהו שלא שולם כנראה במועדו ויצאתי לכיוון חניית רכבי. ליד חניית הרכב עמדה מכונית כחולה, ואז באחת נזכרתי מי הבחור שעמד אחריי בתור בסניף הדואר, זהו הבחור שברכב הכחול הזה היה מסיע אותו לקאנטרי. הפעם לא אתן שההזדמנות הזו תישמט מידיי. המתנתי.
הבחור הגיע ונכנס לרכבו. ניגשתי לחלון הרכב ושאלתיו אם יכול אני להפריע לו למספר דקות, שכן רוצה אני לשאול אותו דבר מה וכמובן שאם אין חפצו להשיב רשאי הוא כמובן להשיב פניי ריקם. מיהרתי לספר לו בקצרה כיצד עד הייתי לפגישותיו עם הילד בפינת הבריכה ועל שיחתם התמה המתארכת לעיתים. האם אביו של הילד הוא? והאם סבו הוא זה שמשוחח עם הילד שהוא נכדו?
ראיתי בתדהמה שאין הבחור מבין בדיוק במה דברים אמורים. משהוספתי כי ראיתיו מסיע אותו לקאנטרי ומוריד אותו בכניסה, נראה היה שפתאום אורו עיניו וקלט מה מבקש אני ועל מי מדובר.
לא, צחק הבחור. הוא לא אבי ואינני יודע מי הילד ועל מה אתה מדבר, אבל לא נראה לי שהוא סבו. לא, גם אינני יודע מה שמו ולא הכרתיו כלל. אכן פעם עצרתי לידו בכניסה לבית האבות הבולגרי, שכן גר אני בשכנות למקום ושאל אם נוסע אני לכיוון הקאנטרי לשם חפץ להגיע. האמת תיאמר שכלל לא היה בדעתי לנסוע לקאנטרי מאחר ואינני מנוי שם. אינני יודע מדוע, אבל השבתי מיד שכמובן שאני בדרך לשם ואקח אותו בשמחה. עיניו האפורות העמוקות, גבו השחוח משהו, עמידתו הרגועה וטון דיבורו השקט גרמו לי להזמינו לרכב ולהסיעו לקאנטרי. זה כלום בסך הכל נסיעה של שתי דקות ושמחתי לקחת אותו. ומאז כמעט מידי יום באותה השעה הוא היה ממתין לי על המדרכה בכניסה לבית האבות הבולגרי ואני שימשתי לו כהסעה עד לפתח הקאנטרי. לא, מעולם לא הסעתי אותו חזרה ואינני יודע איך הוא היה חוזר. דיברנו מעט מאוד, הנסיעה הקצרה לא אפשרה לפתח שיחה. האמת, אינני איש שיחה ולא ניסיתי לברר מיהו. בסך הכל הסעתי אותו למרחק של שתי דקות נסיעה. אינני יודע דבר אודותיו פרט לכך שפגשתי אותו בפתח בית האבות הבולגרי. ונכון שמזה זמן אינני פוגש אותו עוד. בתחילה עברתי מספר פעמים בפתח בית האבות הבולגרי בשעות הרגילות שבהם הייתי פוגש אותו, אבל הוא לא הופיע עוד. לא אינני יודע אם קרה לו דבר.
הודיתי לו ופניתי לדרכי. עצבות מה ירדה עליי. אינני מכירו, אינני יודע דבר אודותיו. אבל קשה היה לי לנתק את הקשר שכלל לא היה קיים עם האיש הזה. פעמים מספר הגעתי עד הכניסה לבית האבות הבולגרי. רציתי להיכנס לשאול מי הוא, המתגורר הוא כאן? ומה שלומו? הקרה לו דבר מה? החולה הוא? אם חי? מזה במיוחד חששתי. לא נכנסתי. הסתובבתי על עקביי והלכתי לדרכי. ביקשתי להשאיר את זיכרונותיי כפי שהן. אין חובה שבסוף תהיה נקודה, החלטתי שהפעם אשאיר סימן שאלה.
פעמים הייתי מבחין מרחוק, כי מעולם לא התקרבתי אליו כמטחווי שמיעה, בילד שעדיין מתקשה אני לאמוד את גילו, אשר היה רץ לכיוונו בכל פעם שראה אותו ישב בכיסא אשר בפינת הבריכה. הילד צנום ובעל מרץ רב היה רץ כתזזית בבריכה כולה כשאמו מתקשה לרסנו. ילד מלא משובת חיים. שערו כצבע הפשתן ואורכו מגיע לעורפו ומתנופף לכל כיוון תוך כדי ריצתו. שובב קטן המשמח עיניי כל הסובבים. שאיננו יודע מנוח ממעשה קונדסות והשתובבות. הנה הוא מסביב לבריכה בריצה מהירה והנה הוא רץ במעלה המדרון המדשיא שמחוץ לבריכה כאשר אמו אינה יודעת נפשה מדאגה לשובב הקטן, תוך שעסוקה היא עם תינוקה המצוי בחיקה או מונח בעגלה ועליה להישאר בקרבתו.
כך משתובב הילד עד שהיה מבחין בו, והוא יושב בפינתו הקבועה בבריכה המקורה. בריצה מהירה היה מתקרב לפינה ואולם משקרב כדי מטרים ספורים ממקום ישיבתו, מיד היה מעט צעדיו עד כדי הליכה אטית מחושבת משהו ונעמד לפניו קרוב מאוד. מרחוק ראיתי את המבטים והחיוכים שהוחלפו בינו לבין הילד. ראיתי את תנועות השפתיים בשיחה המתפתחת ביניהם. ראיתי את החיוך המתפשט על פניו ואת תנועות הידיים של הילד בהסברו דבר מה הנראה מרחוק כמסובך או מעניין. כך יכלו לעמוד זה מול זה דקות ארוכות בשיחה שקטה ורכה. ראיתי את אמו של הילד כשהיא לפתע נרגעת. שוב אין עיניה מתרוצצות אחר השובב לאן הוא רץ ומה הוא עומד לעולל. שקועה היא במין שלווה ומנוחה בטיפולה בתינוקה. עושה הרושם, שבטוחה היא כי עכשיו עסוק ילדה במשהו שדבר לא יזיזו ממנו ועל כן מוצאת גם היא את מנוחתה השקטה ואת טיפולה בתינוק ללא צורך בחיפוש התמידי אחר הילד ומשובותיו.
כך פעמים רבות ראיתים בפינת הבריכה המקורה בשיחה השקטה שבינם כשעשרות בשנים מבדילות בין השחים. אינני יודע על מה שוחחו השניים. למרות סקרנותי הרבה לא העזתי לצרף עצמי למפגש האינטימי הזה. היה נראה לי, כך מרחוק, שאין הם רוצים התערבות בשיחה שניהלו. ממבט באמו הבנתי שאף היא נמנעה מהתערבות במפגש הזה. גם לאחר שנפרד הילד ממנו לא רץ לאימו לספר לה על מה שוחחו הם. גם לא הבחנתי שאמו, כדרך כל אם, תקרא לו כדי לתשאל ולהבין במה דברים ועל מה שוחחו. נראה היה שחשה היא כי עניין זה, להם הוא בלבד, ואין אחר הרשאי להתערב בכך.
בתחילה חשבתי כי סבו הוא. אך הייתכן? ומדוע אין אמו מעולם ניגשת לפינה שם ישב. ובכל זאת שיערתי, כדרך אנשים הרואים מצבים חולפים ברחוב ומדמיינים לעצמם סיטואציות, כי ייתכן וסבו הוא אך דבר סכסוך נפל בינו לבין אמו של הילד. כפי שעלה הדבר במחשבתי כך הסירותי אותו מיד שכן לא יכולתי לראות בו כמי שמצוי בסכסוך כלשהו.
כך חלפו להם הימים ומצאתי עצמי הולך לבריכה להציץ האם מצוי הוא בפינתו הקבועה בפינת הבריכה והאם הילד ניצב מולו לאותה שיחת רעים, שצופה הייתי בה ממרחק מבטיח, שלא אמצא, חלילה, כמי שמאזין לשיחתם של אחרים. אולם כדרכם של בריות הסקרנות הציקה לי.
והנה דרך מקרה נפלה לידי ההזדמנות לגלות מי האיש והאם קשור הוא לילד וזאת מבלי שאצטרך להתקרב אליהם ולהחריד אותם משיחתם הרגילה. חשתי כי התערבות קרובה מידי שלי אליהם כמוה כהתקרבות שלא במקומה לזוג ציפורים העומדות זו מול זו ומנהלות מעין שיחה, לעיתים רצינית, או סתם שירה ולפעמים אנו מדמיינים כי מעשה אהבה נעשה. משנתקרב אליהן יפרחו באחת וניוותר כך בוהים בחלל שכן אנו נשארים באי ידיעתנו ואותם החרדנו ופסקו ממעשיהם. כך חשתי אף אני. והנה כאמור יום אחד הבחנתי כי מכונית הביאה אותו עד לפתח הקאנטרי. כלומר, יש לו קרובים ומסיעים אותו הנה ומן הסתם אף לוקחים אותו חזרה לביתו, כך חשבתי ביני לבין עצמי. הנה נפלה לידי ההזדמנות לשאול שאלות אחדות לגביו. לא רבות הרהרתי ביני לבין עצמי. לא אינני רוצה להיות חטטן או סתם רכלן. זו סקרנותי הרבה. רק לדעת האם יש קשר בינו לבין הילד ומהו אותו קשר הגורם להם לאותן שיחות שקטות, בנחת, ביישוב הדעת ואין זה הולם ילד מלא במשובות ילדות. הכיצד, אני לא מפסיק לתהות.
חשבתי לארוב להם בהגיעם לפתח הקאנטרי. נראה היה לי מגוחך שכך אשב בכניסה, ואולי בתחנת המוניות ואשאל מה בדיוק מעשיי בישיבה בטלה בתחנה. לא, העניין הורד מיד כדרך לא ראויה ואמרתי לעצמי כי ההזדמנות בוודאי שתיפול לידיי כאשר הם יגיעו לקאנטרי ויוריד אותו, אני אפנה לכיוון הרכב המסיע ואאותת לו כדי לומר לו דבר מה שאז אוכל לשאול את המסיע אודותיו. כך הרהרתי ביני לבין עצמי.
והנה מזה זמן אין אני רואה אותו עוד. הפינה בבריכה נותרה כמיותמת משהו. לא, לא שאין אנשים שם בפינה המתיישבים להם בנחת לפני השחייה או לאחריה. ולא שהילדים הפסיקו להתרוצץ מסביב לבריכה להשפריץ מים לכל עבר בצעקות ולעתים אף בצרחות מחרישות אוזניים. כן העולם כמנהגו נוהג אבל אני מחפש אותו. את הילד רואה אני ממשיך להשתובב כמעשיהם של ילדים בני גילו. שמחים מאושרים ואין צל צלה של דאגה בפניהם. אבל היכן הוא. מדוע נעלם והשאירני כך בסקרנותי ומדוע אין הוא מגיע עוד. הקרה לו דבר מה, ואינני רוצה לחשוב מחשבות רעות. אבל הוא איננו מופיע עוד בקאנטרי וגם את הרכב שהיה מביאו אין אני רואה עוד מגיע לקאנטרי.
חלף זמן והנה עומד אני בתור לקבל דבר דואר רשום בסניף הדואר שליד ביתי ומאחורי מתייצב בחור כבן ארבעים. נראה לי מוכר הבחור אך משאין דרכי לפנות לאנשים שאינני יודע בוודאות מי הם ניסיתי להתעלם ממנו. הדבר הציק לי. שוב ושוב הפניתי מבטי אחור כדי לנסות ולהיזכר מדוע פניו כה מוכרות לי ומהיכן אני מכירו. משהעליתי חרס בידי ניסיתי להתרכז בהתקדמות התור כדי לסיים את הדבר לשמו הגעתי לסניף הדואר. קיבלתי את דבר הדואר הרשום שלא היה אלא תשלום כלשהו שלא שולם כנראה במועדו ויצאתי לכיוון חניית רכבי. ליד חניית הרכב עמדה מכונית כחולה, ואז באחת נזכרתי מי הבחור שעמד אחריי בתור בסניף הדואר, זהו הבחור שברכב הכחול הזה היה מסיע אותו לקאנטרי. הפעם לא אתן שההזדמנות הזו תישמט מידיי. המתנתי.
הבחור הגיע ונכנס לרכבו. ניגשתי לחלון הרכב ושאלתיו אם יכול אני להפריע לו למספר דקות, שכן רוצה אני לשאול אותו דבר מה וכמובן שאם אין חפצו להשיב רשאי הוא כמובן להשיב פניי ריקם. מיהרתי לספר לו בקצרה כיצד עד הייתי לפגישותיו עם הילד בפינת הבריכה ועל שיחתם התמה המתארכת לעיתים. האם אביו של הילד הוא? והאם סבו הוא זה שמשוחח עם הילד שהוא נכדו?
ראיתי בתדהמה שאין הבחור מבין בדיוק במה דברים אמורים. משהוספתי כי ראיתיו מסיע אותו לקאנטרי ומוריד אותו בכניסה, נראה היה שפתאום אורו עיניו וקלט מה מבקש אני ועל מי מדובר.
לא, צחק הבחור. הוא לא אבי ואינני יודע מי הילד ועל מה אתה מדבר, אבל לא נראה לי שהוא סבו. לא, גם אינני יודע מה שמו ולא הכרתיו כלל. אכן פעם עצרתי לידו בכניסה לבית האבות הבולגרי, שכן גר אני בשכנות למקום ושאל אם נוסע אני לכיוון הקאנטרי לשם חפץ להגיע. האמת תיאמר שכלל לא היה בדעתי לנסוע לקאנטרי מאחר ואינני מנוי שם. אינני יודע מדוע, אבל השבתי מיד שכמובן שאני בדרך לשם ואקח אותו בשמחה. עיניו האפורות העמוקות, גבו השחוח משהו, עמידתו הרגועה וטון דיבורו השקט גרמו לי להזמינו לרכב ולהסיעו לקאנטרי. זה כלום בסך הכל נסיעה של שתי דקות ושמחתי לקחת אותו. ומאז כמעט מידי יום באותה השעה הוא היה ממתין לי על המדרכה בכניסה לבית האבות הבולגרי ואני שימשתי לו כהסעה עד לפתח הקאנטרי. לא, מעולם לא הסעתי אותו חזרה ואינני יודע איך הוא היה חוזר. דיברנו מעט מאוד, הנסיעה הקצרה לא אפשרה לפתח שיחה. האמת, אינני איש שיחה ולא ניסיתי לברר מיהו. בסך הכל הסעתי אותו למרחק של שתי דקות נסיעה. אינני יודע דבר אודותיו פרט לכך שפגשתי אותו בפתח בית האבות הבולגרי. ונכון שמזה זמן אינני פוגש אותו עוד. בתחילה עברתי מספר פעמים בפתח בית האבות הבולגרי בשעות הרגילות שבהם הייתי פוגש אותו, אבל הוא לא הופיע עוד. לא אינני יודע אם קרה לו דבר.
הודיתי לו ופניתי לדרכי. עצבות מה ירדה עליי. אינני מכירו, אינני יודע דבר אודותיו. אבל קשה היה לי לנתק את הקשר שכלל לא היה קיים עם האיש הזה. פעמים מספר הגעתי עד הכניסה לבית האבות הבולגרי. רציתי להיכנס לשאול מי הוא, המתגורר הוא כאן? ומה שלומו? הקרה לו דבר מה? החולה הוא? אם חי? מזה במיוחד חששתי. לא נכנסתי. הסתובבתי על עקביי והלכתי לדרכי. ביקשתי להשאיר את זיכרונותיי כפי שהן. אין חובה שבסוף תהיה נקודה, החלטתי שהפעם אשאיר סימן שאלה.