אני מרגישה שסיימתי עם האדם הזה.
שזהו, די, איימ דאן.
ואני מרגישה ככה כבר כמה ימים.
אבל התקשיתי להביע את זה בצורה שהרגישה לי, בטוחה רגשית.
כי לא רציתי לצאת בהחזרות מול עצמי, "זהו אני עוברת הלאה", "אני מרגישה אליו כלום יותר", "אני לא רוצה אותו יותר", "הוא לא נתן לי שום סיבה לרצות להמשיך איתו משהו".
אבל הלילה אני מרגישה שאני יכולה לכתוב על זה, ושזה לא יהיה לצאת בהחזרות או לנסות לשכנע את עצמי במשהו.
זה יהיה האמת.
אני לא יכולה להגיד שאני עוברת הלאה, ולא מעניין אותי אם אני עוברת הלאה, אני לא חושבת שבכלל מדובר בתהליך של לעבור הלאה - כי התחושה היא זה שזהו.
פשוט חיתוך.
זהו.
לא צריכה לחשוב על זה יותר, לא צריכה לנתח את זה יותר, לא צריכה להרגיש משהו כמו עצב או שמחה.
אני לא מרגישה עצובה, ואני לא מרגישה שמחה שזהו.
כי כרגע אני במצב של לעכל, וזה מורכב להסביר מה בדיוק אני מעכלת, כי זה באמת לא קשור למה שהיה ביני לבין האדם ההוא.
הכנתי לעצמי קפה לפני שהתיישבתי לכתוב פה, וחשבתי על למה בדיוק אני צריכה זמן לעכל.
מה שעלה לי זה שורה משיר של אדל, שנקרא Easy on Me.
"Didn't get the chance to feel the world around me" - לא הייתה לי הזדמנות, להרגיש את העולם סביבי.
כאילו עכשיו, הסיבה שאני צריכה לשתוק, ופשוט לעכל את כל מה שאני מרגישה וחושבת, ולא בחיפזון, זה כי קודם הייתי די חסומה ועיוורת, אבל עכשיו אני מתחילה להרגיש את העולם סביבי.
זה כמו לצאת מהחושך, והעיניים צריכות רגע להסתגל.
אבל זה כאילו, בנפש שלי.
אני לא מאשימה אותו.
אני בכנות לא יודעת מה לחשוב עליו, אבל זה לא משנה, כי הגעתי לשלב שאני לא מעוניינת בלחשוב עליו ולפענח מה הקטע שלו.
ואני מודעת שמה שהחזיר אותי אליו שוב ושוב, זה היכולת שלי לראות איך כן אפשר להסתדר איתו, וזה שאני לא אדם שמאבד תקווה.
והיו לי רגעים איתו, שאיבדתי את התקווה, כי כאילו מה אני כבר רוצה מהבן אדם?
סך הכול להיות לידו, ולהיות מוגנת רגשית.
והקטע הוא שהיום, לא איבדתי תקווה, זה לא העניין, אני מסוגלת לראות תקווה, אבל התקווה לבדה אינה מספיקה, צריך שיהיה עם מי לעבוד.
וזה מוזר כאילו... למה אני כותבת עליו כאילו אני והוא היינו נשואים והתגרשנו?
למה זה כל כך עמוק עבורי?
אין לי תשובות, ולא שאלתי את השאלה בשביל למצוא תשובות, שאלתי אותה פשוט כי אני בתהייה קלה.
זה קשה להסביר, עד כמה התחושה הזאת שסיימתי עם הבן אדם הזה, נטולת אגו.
זה כאילו... זה לא בשביל להוכיח שום דבר לאף אחד, זה לא בשביל לעשות את הדבר הנכון, זה לא בשביל שום דבר שאולי ייצא לי מזה.
זה נטו, חוסר רצון להמשיך עם הבן אדם.
כאילו אין, משהו בו דפוק, כמה שאני אנסה להבין את הראש שלו אני לא אבין, ויש מתקשרת ביוטיוב שאני התחברתי אליה מאוד בימים האלה, והיא אמרה: "איך תביני ראש של אדם חולה?"
אין כשמשהו בא לי בול, אז הוא בא לי בול, ואני יודעת - שזהו.
אני יודעת בנשמה שלי, שבאמת באמת, זהו.
אני כבר התחלתי לעבור הלאה נפשית, אני חולמת על זוגיות טובה עם אדם חדש, בחלומות שלי למרות שאני בכלל לא החלטתי שזה מה שאני רוצה - אני כבר נפשית מתחילה לחשוב על מה שאני כן רוצה בחיים האלה ואיזה סוג של גבר אני רוצה.
וזה כאילו, עברו רק שלושה ימים, אבל כאילו... זה בשנייה נגמר לי, והשלושה ימים האלה היו ימים של להתחיל להרגיש את העולם סביבי ואת עצמי בעיקר, אחרי תקופה של טשטוש ובלבול.
ואני כזאת מותק בחיי... כאילו הלב שלי יוצא אל עצמי.
כמה עברתי בחיים, כמה פעמים נשבר לי הלב, כמה הזנחה רגשית מהורים, ואחים, וחברים - כמה לא ראו אותי, לא הקשיבו לי, תייגו אותי.
זה כאילו... אני לא מסוגלת להתייאש, כי אני כל כך רואה את הטוב בעצמי.
וזה באמת, ואני שוב מציינת את זה כי זה חשוב שתבינו כמה אחרת זה מרגיש לי, כמה יוצא דופן זה עבורי - שזה באמת לא מרגיש מאגו.
זה מרגיש מבורא עולם.
זה שאנשים הוציאו ממני רע, לא אומר שאני אדם רע, וזה לא גורע מהמתיקות שלי ומזה שאני פאקינג חמודה.
וכאילו, אנשים חירפנו אותי, והתחלתי לראות את זה - שכל הזמן בני אדם מציקים לי.
וחברה אמרה לי, "אבל את יודעת שזה כי הם מאוד מחבבים אותך נכון?"
ואני נשארתי בשלי ואמרתי, שזה לא תקין בעיניי.
ולא יודעת, זה כאילו התעוררתי לזה, אני רואה כמה סבלתי מהצקות, וכמה במקום להציב גבול, פשוט כעסתי וקיוויתי שהכעס שלי יגרום לאנשים להפסיק להציק לי.
אבל הוא לא... אז למדתי שאני צריכה להתעלם בצורה כואבת, שאני צריכה לשמוע את השם שלי שוב ושוב - ולא לענות, כאילו אין אף אחד בבית, כאילו אני חירשת.
ה-"איימ דאן" נמצאת בו, כל כך חזק עכשיו.
וזה לא מרגיש לי ממקום של סבל, או שיפוטיות של אחרים, אלא ממקום של אהבה עצמית.
כאילו זאת פעם ראשונה בחיי... שאני באמת באמת באמת מרגישה כלפי עצמי, שמגיע לי יותר.
שאני ראויה.
וזה לא בא משום דבר חיצוני, או שום דבר שעשיתי, או התעלמות מהפגמים שלי - זה בא מכך שאני מסתכלת על עצמי בעין טובה, ויש בי אהבה ענקית לעצמי.
ואני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך כועסת רוב חיי, זה כי אני אוהבת את עצמי כל כך הרבה יותר משאנשים אחרים מסוגלים לאהוב אותי.
אני אוהבת את עצמי יותר משההורים שלי אוהבים אותי.
ואין לי שום סיבה לאהוב את עצמי, אני פשוט אוהבת את עצמי, ברמה שכשאנשים מתייחסים אליי בצורה לא הוגנת, ואפילו סתם בצורה מגעילה ורשעית - אני כועסת.
אבל משהו קרה לי שבוע שעבר.
מישהו פגע בי, מישהו נגע בי, מישהו גרם לי לחשוב מחשבות אפלות ואלימות.
כעסתי.
כעסתי כל כך, ואיכשהו, הכעס הזה פרץ בי משהו, והייתי מסוגלת באמת להרגיש ולראות, שאני כועסת כי אני אוהבת.
שאם מישהו היה פוגע ככה, באדם שאני אוהבת, הייתי מגיבה ככה בדיוק, הייתי מאיימת לרצוח אותו, והייתי שוקלת לקנות אולר ומחבט בייסבול.
וזה היה כאילו, הכעס התחלף באור.
כי אין, אהבה זה אור.
ומאז אותו היום אני פשוט לא אותו דבר, אפילו שעל פני השטח, זה לא נראה כזה דבר חריג.
אנשים נגעו בי בעבר באלימות, אנשים אחזו בי בצורה כואבת, אנשים חשבו שמותר להם להניח עליי יד, ואף אחד לא ניסה לחנך אותם ולהגיד להם שזה לא בסדר.
אז זה באמת לא כאילו חוויתי משהו יוצא דופן, מבחינת הדבר עצמו שקרה.
אבל החוויה הזאת, של הכעס בגוף, של לשמוע "את אשמה" מאדם שראה את כל הסיטואציה, ואמור לדעת שאני ממש לא אשמה ושזה לא תקין - הייתה כל כך עוצמתית, שבאמת לא הייתה לי ברירה אלא לגלות שכל זה בא מאהבה אמיתית לעצמי.
אז כאילו, העולם באמת לא יכול עליי.
כי אני אוהבת את עצמי, ואני מפחדת לאבד את האהבה הזאת, אז אני שומרת על עצמי.
אני לא מסתובבת עם אנשים רעים, אני לא מרשה לעצמי לעשן סיגריות ולשים פס על הבריאות שלי למרות שמרוב סטרס מתחשק לי להתחיל.
ואני זוכרת זיכרון אחד ספציפי, משהו שאני לא אשכח לעולם לעולם לעולם - שהייתי מול מראה בבית, כי ילדה בכיתה אמרה לי שאני מכוערת, והסתכלתי על עצמי, וחשבתי "אני יפה".
והייתי בת שבע, אולי כמעט שמונה.
אבל הרגע הזה, של להביט בעצמי, ולחשוב על עצמי מחשבה אחת טובה - הפך להיות הדבר ששמר עליי מפני איך שהסביבה התייחסה אליי.
כי כן, אולי לא הרגשתי יפה במיוחד.
אבל עדיין ישבתי והסתכלתי על עצמי במראה, כי אהבתי את המראה של עצמי.
עד כדי כך שאני אפילו זוכרת את עצמי מסתכלת במראה קטנה, יושבת בשולחן שבת, ואבא שלי אומר לי שסבתא שלי אומרת שאם אני אסתכל במראה יותר מדי אני אהפוך מכוערת.
ברצינות, קצת שכחתי שיש בי מן הנרקיסיזם, כי היום כשמדברים על נרקיסיזם מתכוונים יותר להפרעת אישיות, ופחות לאהבה להשתקפות של עצמך.
אני חושבת שאני מבינה את הרוע בעולם הזה קצת יותר טוב.
כי אני יודעת, שהדרך הכי קלה להרוס אותי, זה לגרום לי לשנוא את ההשתקפות של עצמי.
והיו רגעים ששנאתי אותה, וכשחוויתי את עצמי כמישהי שעושה משהו לא תקין, משהו דוחה, זה היה יותר בולט לי שהאנשים שסביבי והדברים שאני עושה איתם - גורמים לאיך שאני רואה את עצמי להשתנות.
ועדיין מדי פעם אני מסתכלת במראה, ואני שוב הילדה הזאת שמאוהבת בעצמה... אני פשוט מחייכת אל עצמי ואומרת בראש שלי "את כל כך חמודה!"
והיום מה שאני חושבת על זה, זה שזה בדיוק הדבר שעליו אני צריכה להגן.
עכשיו אני הולכת להגיד משהו קצת woo-woo.
יש שאומרים, שמראות הן שער בין ממדים, ובגלל זה גם רצוי לא לישון עם מראה מול המיטה, כי אתה לא רוצה לישון עם שער שמכוון עליך, כשאתה לא לגמרי בגוף שלך.
בכל אופן, כשאני חושבת על התחושה הזאת, של להסתכל על עצמי במראה, ולחשוב שאני יפה, ולחשוב שאני חמודה... זה מרגיש כאילו משהו שהוא מעבר לזמן ולמימד הנוכחי.
כאילו המחשבות החיוביות האלה, לא באות באמת מהאני שאני רואה במראה, אלא מהאני של העתיד, שאיכשהו קיים כאן עם האני של ההווה, באותו הזמן.
אז כשהייתי ילדה, והסתכלתי על במראה כי מישהי אמרה לי שאני מכוערת ולקחתי את זה ללב ומאוד ניסיתי להבין אם זה נכון ואם אני אכן מכוערת... התחושה הייתה, זה שהיא לא ראתה את עצמה לבד שם, והמחשבה על כך שהיא יפה, לא באה מהילדה שהייתי, אלא מהאישה שהפכתי להיות.
כאילו לאורך השנים, שלחתי לעצמי אהבה ושלחתי לעצמי גם ביקורת ועצבות, דרך המראה.
אבל בכל פעם שחשבתי על עצמי משהו שלילי, פשוט הסטתי מבט.
אני לא צריכה להסתכל על עצמי, ולחשוב על עצמי דברים רעים, אני לא צריכה לאכול את החרא הזה מעצמי.
אז אני עוצרת מול המראה ומקשיבה, רק כשאני אומרת לעצמי דברים טובים.
וזה מרגיש קדוש.
זה מרגיש כאילו הרגע הזה, של מחשבה טובה על עצמי מול המראה, חזק יותר ממה שאנשים אחרים יגידו עליי.
אז לסיכום, אני לא מרגישה כמו מי שהייתי לפני שבוע.
אני מרגישה שאני שוב מתעוררת.
כאילו, הרגע הזה של להבין שהדיכאון לקח ממני הכול, ושאני צריכה להילחם בו, היה ההתעוררות הראשונה, אבל עכשיו אני הולכת להתעורר לעוד המון דברים.
וכרגע, הדבר שאני התעוררתי אליו, זה כמה שאני אוהבת את עצמי, וכמה שאני ראויה ליותר טוב ממה שאני מקבלת, ולא אמורה לסבול את החרא של אחרים, וגם לא את החרא של עצמי.
מגיע לי יותר טוב, גם מהסביבה שלי, וגם מעצמי.
אני כועסת, כי אני אוהבת את עצמי, וכי עמוק בפנים, אני יודעת שמגיע לי יותר טוב ממה שאני מקבלת, ושאני ראויה ליותר.
אבל עכשיו כשאני מפנימה את זה, שאני באמת אכן ראויה ליותר, ושזה באמת לא מגיע לי - אני לא כועסת מול אחרים כמו שכעסתי בעבר.
כי ברגע שאני מבינה שאני ראויה, ואני לא לוקחת את היחס של האחר כאיום על האמת הזאת, אני כבר לא כועסת.
כי הם כבר לא מאיימים עליי במובן הזה, אני אמשיך לדעת שאני ראויה לא משנה מה הם יעשו או יגידו לי.
(14/5/26 3:03)
שזהו, די, איימ דאן.
ואני מרגישה ככה כבר כמה ימים.
אבל התקשיתי להביע את זה בצורה שהרגישה לי, בטוחה רגשית.
כי לא רציתי לצאת בהחזרות מול עצמי, "זהו אני עוברת הלאה", "אני מרגישה אליו כלום יותר", "אני לא רוצה אותו יותר", "הוא לא נתן לי שום סיבה לרצות להמשיך איתו משהו".
אבל הלילה אני מרגישה שאני יכולה לכתוב על זה, ושזה לא יהיה לצאת בהחזרות או לנסות לשכנע את עצמי במשהו.
זה יהיה האמת.
אני לא יכולה להגיד שאני עוברת הלאה, ולא מעניין אותי אם אני עוברת הלאה, אני לא חושבת שבכלל מדובר בתהליך של לעבור הלאה - כי התחושה היא זה שזהו.
פשוט חיתוך.
זהו.
לא צריכה לחשוב על זה יותר, לא צריכה לנתח את זה יותר, לא צריכה להרגיש משהו כמו עצב או שמחה.
אני לא מרגישה עצובה, ואני לא מרגישה שמחה שזהו.
כי כרגע אני במצב של לעכל, וזה מורכב להסביר מה בדיוק אני מעכלת, כי זה באמת לא קשור למה שהיה ביני לבין האדם ההוא.
הכנתי לעצמי קפה לפני שהתיישבתי לכתוב פה, וחשבתי על למה בדיוק אני צריכה זמן לעכל.
מה שעלה לי זה שורה משיר של אדל, שנקרא Easy on Me.
"Didn't get the chance to feel the world around me" - לא הייתה לי הזדמנות, להרגיש את העולם סביבי.
כאילו עכשיו, הסיבה שאני צריכה לשתוק, ופשוט לעכל את כל מה שאני מרגישה וחושבת, ולא בחיפזון, זה כי קודם הייתי די חסומה ועיוורת, אבל עכשיו אני מתחילה להרגיש את העולם סביבי.
זה כמו לצאת מהחושך, והעיניים צריכות רגע להסתגל.
אבל זה כאילו, בנפש שלי.
אני לא מאשימה אותו.
אני בכנות לא יודעת מה לחשוב עליו, אבל זה לא משנה, כי הגעתי לשלב שאני לא מעוניינת בלחשוב עליו ולפענח מה הקטע שלו.
ואני מודעת שמה שהחזיר אותי אליו שוב ושוב, זה היכולת שלי לראות איך כן אפשר להסתדר איתו, וזה שאני לא אדם שמאבד תקווה.
והיו לי רגעים איתו, שאיבדתי את התקווה, כי כאילו מה אני כבר רוצה מהבן אדם?
סך הכול להיות לידו, ולהיות מוגנת רגשית.
והקטע הוא שהיום, לא איבדתי תקווה, זה לא העניין, אני מסוגלת לראות תקווה, אבל התקווה לבדה אינה מספיקה, צריך שיהיה עם מי לעבוד.
וזה מוזר כאילו... למה אני כותבת עליו כאילו אני והוא היינו נשואים והתגרשנו?
למה זה כל כך עמוק עבורי?
אין לי תשובות, ולא שאלתי את השאלה בשביל למצוא תשובות, שאלתי אותה פשוט כי אני בתהייה קלה.
זה קשה להסביר, עד כמה התחושה הזאת שסיימתי עם הבן אדם הזה, נטולת אגו.
זה כאילו... זה לא בשביל להוכיח שום דבר לאף אחד, זה לא בשביל לעשות את הדבר הנכון, זה לא בשביל שום דבר שאולי ייצא לי מזה.
זה נטו, חוסר רצון להמשיך עם הבן אדם.
כאילו אין, משהו בו דפוק, כמה שאני אנסה להבין את הראש שלו אני לא אבין, ויש מתקשרת ביוטיוב שאני התחברתי אליה מאוד בימים האלה, והיא אמרה: "איך תביני ראש של אדם חולה?"
אין כשמשהו בא לי בול, אז הוא בא לי בול, ואני יודעת - שזהו.
אני יודעת בנשמה שלי, שבאמת באמת, זהו.
אני כבר התחלתי לעבור הלאה נפשית, אני חולמת על זוגיות טובה עם אדם חדש, בחלומות שלי למרות שאני בכלל לא החלטתי שזה מה שאני רוצה - אני כבר נפשית מתחילה לחשוב על מה שאני כן רוצה בחיים האלה ואיזה סוג של גבר אני רוצה.
וזה כאילו, עברו רק שלושה ימים, אבל כאילו... זה בשנייה נגמר לי, והשלושה ימים האלה היו ימים של להתחיל להרגיש את העולם סביבי ואת עצמי בעיקר, אחרי תקופה של טשטוש ובלבול.
ואני כזאת מותק בחיי... כאילו הלב שלי יוצא אל עצמי.
כמה עברתי בחיים, כמה פעמים נשבר לי הלב, כמה הזנחה רגשית מהורים, ואחים, וחברים - כמה לא ראו אותי, לא הקשיבו לי, תייגו אותי.
זה כאילו... אני לא מסוגלת להתייאש, כי אני כל כך רואה את הטוב בעצמי.
וזה באמת, ואני שוב מציינת את זה כי זה חשוב שתבינו כמה אחרת זה מרגיש לי, כמה יוצא דופן זה עבורי - שזה באמת לא מרגיש מאגו.
זה מרגיש מבורא עולם.
זה שאנשים הוציאו ממני רע, לא אומר שאני אדם רע, וזה לא גורע מהמתיקות שלי ומזה שאני פאקינג חמודה.
וכאילו, אנשים חירפנו אותי, והתחלתי לראות את זה - שכל הזמן בני אדם מציקים לי.
וחברה אמרה לי, "אבל את יודעת שזה כי הם מאוד מחבבים אותך נכון?"
ואני נשארתי בשלי ואמרתי, שזה לא תקין בעיניי.
ולא יודעת, זה כאילו התעוררתי לזה, אני רואה כמה סבלתי מהצקות, וכמה במקום להציב גבול, פשוט כעסתי וקיוויתי שהכעס שלי יגרום לאנשים להפסיק להציק לי.
אבל הוא לא... אז למדתי שאני צריכה להתעלם בצורה כואבת, שאני צריכה לשמוע את השם שלי שוב ושוב - ולא לענות, כאילו אין אף אחד בבית, כאילו אני חירשת.
ה-"איימ דאן" נמצאת בו, כל כך חזק עכשיו.
וזה לא מרגיש לי ממקום של סבל, או שיפוטיות של אחרים, אלא ממקום של אהבה עצמית.
כאילו זאת פעם ראשונה בחיי... שאני באמת באמת באמת מרגישה כלפי עצמי, שמגיע לי יותר.
שאני ראויה.
וזה לא בא משום דבר חיצוני, או שום דבר שעשיתי, או התעלמות מהפגמים שלי - זה בא מכך שאני מסתכלת על עצמי בעין טובה, ויש בי אהבה ענקית לעצמי.
ואני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך כועסת רוב חיי, זה כי אני אוהבת את עצמי כל כך הרבה יותר משאנשים אחרים מסוגלים לאהוב אותי.
אני אוהבת את עצמי יותר משההורים שלי אוהבים אותי.
ואין לי שום סיבה לאהוב את עצמי, אני פשוט אוהבת את עצמי, ברמה שכשאנשים מתייחסים אליי בצורה לא הוגנת, ואפילו סתם בצורה מגעילה ורשעית - אני כועסת.
אבל משהו קרה לי שבוע שעבר.
מישהו פגע בי, מישהו נגע בי, מישהו גרם לי לחשוב מחשבות אפלות ואלימות.
כעסתי.
כעסתי כל כך, ואיכשהו, הכעס הזה פרץ בי משהו, והייתי מסוגלת באמת להרגיש ולראות, שאני כועסת כי אני אוהבת.
שאם מישהו היה פוגע ככה, באדם שאני אוהבת, הייתי מגיבה ככה בדיוק, הייתי מאיימת לרצוח אותו, והייתי שוקלת לקנות אולר ומחבט בייסבול.
וזה היה כאילו, הכעס התחלף באור.
כי אין, אהבה זה אור.
ומאז אותו היום אני פשוט לא אותו דבר, אפילו שעל פני השטח, זה לא נראה כזה דבר חריג.
אנשים נגעו בי בעבר באלימות, אנשים אחזו בי בצורה כואבת, אנשים חשבו שמותר להם להניח עליי יד, ואף אחד לא ניסה לחנך אותם ולהגיד להם שזה לא בסדר.
אז זה באמת לא כאילו חוויתי משהו יוצא דופן, מבחינת הדבר עצמו שקרה.
אבל החוויה הזאת, של הכעס בגוף, של לשמוע "את אשמה" מאדם שראה את כל הסיטואציה, ואמור לדעת שאני ממש לא אשמה ושזה לא תקין - הייתה כל כך עוצמתית, שבאמת לא הייתה לי ברירה אלא לגלות שכל זה בא מאהבה אמיתית לעצמי.
אז כאילו, העולם באמת לא יכול עליי.
כי אני אוהבת את עצמי, ואני מפחדת לאבד את האהבה הזאת, אז אני שומרת על עצמי.
אני לא מסתובבת עם אנשים רעים, אני לא מרשה לעצמי לעשן סיגריות ולשים פס על הבריאות שלי למרות שמרוב סטרס מתחשק לי להתחיל.
ואני זוכרת זיכרון אחד ספציפי, משהו שאני לא אשכח לעולם לעולם לעולם - שהייתי מול מראה בבית, כי ילדה בכיתה אמרה לי שאני מכוערת, והסתכלתי על עצמי, וחשבתי "אני יפה".
והייתי בת שבע, אולי כמעט שמונה.
אבל הרגע הזה, של להביט בעצמי, ולחשוב על עצמי מחשבה אחת טובה - הפך להיות הדבר ששמר עליי מפני איך שהסביבה התייחסה אליי.
כי כן, אולי לא הרגשתי יפה במיוחד.
אבל עדיין ישבתי והסתכלתי על עצמי במראה, כי אהבתי את המראה של עצמי.
עד כדי כך שאני אפילו זוכרת את עצמי מסתכלת במראה קטנה, יושבת בשולחן שבת, ואבא שלי אומר לי שסבתא שלי אומרת שאם אני אסתכל במראה יותר מדי אני אהפוך מכוערת.
ברצינות, קצת שכחתי שיש בי מן הנרקיסיזם, כי היום כשמדברים על נרקיסיזם מתכוונים יותר להפרעת אישיות, ופחות לאהבה להשתקפות של עצמך.
אני חושבת שאני מבינה את הרוע בעולם הזה קצת יותר טוב.
כי אני יודעת, שהדרך הכי קלה להרוס אותי, זה לגרום לי לשנוא את ההשתקפות של עצמי.
והיו רגעים ששנאתי אותה, וכשחוויתי את עצמי כמישהי שעושה משהו לא תקין, משהו דוחה, זה היה יותר בולט לי שהאנשים שסביבי והדברים שאני עושה איתם - גורמים לאיך שאני רואה את עצמי להשתנות.
ועדיין מדי פעם אני מסתכלת במראה, ואני שוב הילדה הזאת שמאוהבת בעצמה... אני פשוט מחייכת אל עצמי ואומרת בראש שלי "את כל כך חמודה!"
והיום מה שאני חושבת על זה, זה שזה בדיוק הדבר שעליו אני צריכה להגן.
עכשיו אני הולכת להגיד משהו קצת woo-woo.
יש שאומרים, שמראות הן שער בין ממדים, ובגלל זה גם רצוי לא לישון עם מראה מול המיטה, כי אתה לא רוצה לישון עם שער שמכוון עליך, כשאתה לא לגמרי בגוף שלך.
בכל אופן, כשאני חושבת על התחושה הזאת, של להסתכל על עצמי במראה, ולחשוב שאני יפה, ולחשוב שאני חמודה... זה מרגיש כאילו משהו שהוא מעבר לזמן ולמימד הנוכחי.
כאילו המחשבות החיוביות האלה, לא באות באמת מהאני שאני רואה במראה, אלא מהאני של העתיד, שאיכשהו קיים כאן עם האני של ההווה, באותו הזמן.
אז כשהייתי ילדה, והסתכלתי על במראה כי מישהי אמרה לי שאני מכוערת ולקחתי את זה ללב ומאוד ניסיתי להבין אם זה נכון ואם אני אכן מכוערת... התחושה הייתה, זה שהיא לא ראתה את עצמה לבד שם, והמחשבה על כך שהיא יפה, לא באה מהילדה שהייתי, אלא מהאישה שהפכתי להיות.
כאילו לאורך השנים, שלחתי לעצמי אהבה ושלחתי לעצמי גם ביקורת ועצבות, דרך המראה.
אבל בכל פעם שחשבתי על עצמי משהו שלילי, פשוט הסטתי מבט.
אני לא צריכה להסתכל על עצמי, ולחשוב על עצמי דברים רעים, אני לא צריכה לאכול את החרא הזה מעצמי.
אז אני עוצרת מול המראה ומקשיבה, רק כשאני אומרת לעצמי דברים טובים.
וזה מרגיש קדוש.
זה מרגיש כאילו הרגע הזה, של מחשבה טובה על עצמי מול המראה, חזק יותר ממה שאנשים אחרים יגידו עליי.
אז לסיכום, אני לא מרגישה כמו מי שהייתי לפני שבוע.
אני מרגישה שאני שוב מתעוררת.
כאילו, הרגע הזה של להבין שהדיכאון לקח ממני הכול, ושאני צריכה להילחם בו, היה ההתעוררות הראשונה, אבל עכשיו אני הולכת להתעורר לעוד המון דברים.
וכרגע, הדבר שאני התעוררתי אליו, זה כמה שאני אוהבת את עצמי, וכמה שאני ראויה ליותר טוב ממה שאני מקבלת, ולא אמורה לסבול את החרא של אחרים, וגם לא את החרא של עצמי.
מגיע לי יותר טוב, גם מהסביבה שלי, וגם מעצמי.
אני כועסת, כי אני אוהבת את עצמי, וכי עמוק בפנים, אני יודעת שמגיע לי יותר טוב ממה שאני מקבלת, ושאני ראויה ליותר.
אבל עכשיו כשאני מפנימה את זה, שאני באמת אכן ראויה ליותר, ושזה באמת לא מגיע לי - אני לא כועסת מול אחרים כמו שכעסתי בעבר.
כי ברגע שאני מבינה שאני ראויה, ואני לא לוקחת את היחס של האחר כאיום על האמת הזאת, אני כבר לא כועסת.
כי הם כבר לא מאיימים עליי במובן הזה, אני אמשיך לדעת שאני ראויה לא משנה מה הם יעשו או יגידו לי.
(14/5/26 3:03)