לא מזמן התפרסמה כאן ביקורת שהדגימה היטב מי אנחנו ואיך אנחנו רואים את העולם. הביקורת הזו היא דוגמה ואינה יחידה. אפשר למצוא את הדברים – מנוסחים באופן פחות מהוקצע - גם בהמון טוקבקים פה ושם ובכלל.
באותה ביקורת הודגמו היטב איך נראים "אנחנו" ואיך "הם". איך אנחנו מדברים ואיך נראה לנו הצד השני.
הצד השני יכול להיות כל דבר, בתנאי שהוא לא אני: חרדים, ימניים, שמאלנים, פמיניסטיות, פוליטיקאים. כל מי שהוא לא-אני ולא מתנהג או חושב כמוני. חלק מאיתנו קצת מנומסים ומסווים את מה שהם חושבים במלים יפות. רובנו לא טורחים לעשות את זה. כי למה מגיע נימוס לצד השני? הרי הם טפשים שאינם חושבים כמוני. אם הם לא מתפעלים, נגיד, מסוג הספרות שאני מתפעל ממנה, הם טפשים ובורים וצריכים להתבייש. אם הם לא קראו, נגיד, את "יוליסס" או חמור מכך, התחילו לקרוא ונטשו!!! אם הם השתעממו מפרוסט, אם הם לא אוהבים את מורקמי, או לא התפעלו מקנאוסגורד - הם פשוט לא מבינים מה זו ספרות ואני אכניס להם את ההבנה הזו בביוּש.
אם הם לא חושבים כמוני על ראש הממשלה או על נשיא ארצות הברית – הם סמולנים. או מתנשאים. או מכלילים. קורונה? זה נגיף שמפיצים מפגיני-שמאל/חרדים/ערבים. סופר שהתייחס לזכויות אדם (לא רק האדם היהודי) היה שונא-ישראל והבוז לו. איזה יופי שהוא כבר ז"ל.
לא יודעת אם תמיד היינו כאלה מתנשאים, כאלה לא רואים את האחר ולא מוכנים לשקול את עמדתו. יכול להיות שזה נמצא ב ד.נ.א. שלנו ועכשיו רק נתנו לזה חופש ואיפשרנו לו לצאת החוצה בלי בקרה. אבל השיח הבוטה הזה – לא רק בפוליטיקה, בכל נושא – הופך את חלקנו לתוקפניים מראש. כבר לא צריך לברר אם לנו את/ה או לצרינו. נתקוף קודם, שלנו יצטרפו להצהרות. והאחרים? נרסק אותם. נשמיד אותם, נחסל אותם.
אני יודעת שאי אפשר לרכוש ענווה בפקודה, וקשה להשתכנע ביתרון הצניעות. השחצנות וההתנשאות בונים, כביכול, את מעמדו ודימויו של בעליהן. כרגע לא צריך להטיף לנו על ריחוק חברתי. זה מובנה בהתנהגות שלנו. יופי של חברה יצרנו. יופי של חיים אנחנו חיים.
באותה ביקורת הודגמו היטב איך נראים "אנחנו" ואיך "הם". איך אנחנו מדברים ואיך נראה לנו הצד השני.
הצד השני יכול להיות כל דבר, בתנאי שהוא לא אני: חרדים, ימניים, שמאלנים, פמיניסטיות, פוליטיקאים. כל מי שהוא לא-אני ולא מתנהג או חושב כמוני. חלק מאיתנו קצת מנומסים ומסווים את מה שהם חושבים במלים יפות. רובנו לא טורחים לעשות את זה. כי למה מגיע נימוס לצד השני? הרי הם טפשים שאינם חושבים כמוני. אם הם לא מתפעלים, נגיד, מסוג הספרות שאני מתפעל ממנה, הם טפשים ובורים וצריכים להתבייש. אם הם לא קראו, נגיד, את "יוליסס" או חמור מכך, התחילו לקרוא ונטשו!!! אם הם השתעממו מפרוסט, אם הם לא אוהבים את מורקמי, או לא התפעלו מקנאוסגורד - הם פשוט לא מבינים מה זו ספרות ואני אכניס להם את ההבנה הזו בביוּש.
אם הם לא חושבים כמוני על ראש הממשלה או על נשיא ארצות הברית – הם סמולנים. או מתנשאים. או מכלילים. קורונה? זה נגיף שמפיצים מפגיני-שמאל/חרדים/ערבים. סופר שהתייחס לזכויות אדם (לא רק האדם היהודי) היה שונא-ישראל והבוז לו. איזה יופי שהוא כבר ז"ל.
לא יודעת אם תמיד היינו כאלה מתנשאים, כאלה לא רואים את האחר ולא מוכנים לשקול את עמדתו. יכול להיות שזה נמצא ב ד.נ.א. שלנו ועכשיו רק נתנו לזה חופש ואיפשרנו לו לצאת החוצה בלי בקרה. אבל השיח הבוטה הזה – לא רק בפוליטיקה, בכל נושא – הופך את חלקנו לתוקפניים מראש. כבר לא צריך לברר אם לנו את/ה או לצרינו. נתקוף קודם, שלנו יצטרפו להצהרות. והאחרים? נרסק אותם. נשמיד אותם, נחסל אותם.
אני יודעת שאי אפשר לרכוש ענווה בפקודה, וקשה להשתכנע ביתרון הצניעות. השחצנות וההתנשאות בונים, כביכול, את מעמדו ודימויו של בעליהן. כרגע לא צריך להטיף לנו על ריחוק חברתי. זה מובנה בהתנהגות שלנו. יופי של חברה יצרנו. יופי של חיים אנחנו חיים.