"סבא, מתי בכית בפעם האחרונה?" שאל אותי נכדי בן העשר, במסגרת שאלון מוזר שהמציאו בבית ספרו.
אני מאמץ את מוחי ולא מצליח להיזכר. אני שייך לדור, שגדל על השיר "דני גיבור" שכתבה מרים ילן שטקליס. גם כשנורית אכלה את התפוח ואת הפרח זרקה לחצר וגם כשהלכה לשחק עם ילד אחר - אנחנו לא בוכים. דור שלא בוכה.
"בכל זאת . . ." לחץ עלי הנכד.
נזכרתי. זה היה מאוד מזמן -
מלחמת ששת הימים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו לירושלים ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" בירושלים. פינו אותי מגבעת התחמושת ללא הכרה.
"היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית".
המון אחיות היו בבית החולים ומעט מאוד רופאים, כל הרופאים היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילוויצקי ודר' שטיינר שהיה סטז'ר צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו.
פרופסור מילוויצקי היה מרצה בכיר בבית הספר לרפואה ושנים רבות כבר לא טיפל אישית בחולים. הוא עשה הכל, בניסיון להציל את הריאה שלי שהייתה מלאה ברסיסים. אנחנו, מאושפזי חדר חמש, אהבנו אותו, כי הוא דיבר איתנו בגובה העיניים, לא ניסה ליפות דברים. הוא נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "זה החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב.
בינתיים המלחמה הסתיימה ורופאים צעירים חזרו לעבוד בבית החולים, אך פרופסור מילוויצקי נשאר לטפל בפצועים שלו. "תראה לי את היד שלך" אמר הפרופסור בביקור רופאים כשבוע לאחר הניתוח הגדול, הוא הניח את היד שלו ליד שלי ואמר: "אתה חיוור מדי בכדי ללכת הביתה, תקבל שתי מנות דם ונראה מה קורה. בינתיים תשתדל ללכת הרבה במסדרונות בית החולים. ההליכה תזרז את ההחלמה".
למחרת בבוקר עברתי, במסגרת ההליכה במסדרונות, ליד משרדי המחלקה ושמעתי את הפרופסור שלי הרגוע, הנינוח והשלו מרעים בקולו וצועק על מנהל בית החולים ועל חבורה של קציני צה"ל שהיו בחדר: "אני קיבלתי אותם פצועים ואני אשחרר אותם בריאים. לא מעניין אותי הריב שלכם עם המדינה קחו את האמבולנסים שלכם ועופו מכאן!". הם עפו.
מסתבר שהאשפוז שלנו בהדסה עולה למדינה כסף רב מדי וניתנה פקודה/הוראה להעביר את כולנו לבית החולים הממשלתי תל השומר.
"מה היית עושה" שאלתי אותו בזמן ביקור רופאים "אם הם היו מתעקשים ומעלים אותנו לאמבולנס?".
"הייתי עומד לפני האמבולנס ולא זז. היו מעבירים אתכם מכאן על גופתי!".
כעבור שבוע השתחררתי מבית החולים.
"תגיד" שאלתי את הפרופסור בזמן השחרור "אני יכול לחזור לעשן?"
"מה אומר לך", ענה "כל הרופאים אומרים שזה לא בריא לעשן, אתה מאמין להם?" – הדליק את הסיגר שהיה תקוע בין שפתיו, חייך לעצמו והלך.
עברו שנתיים.
"קול ישראל מירושלים השעה שבע והרי החדשות: מטוס סוויסאייר שהיה בדרכו מציריך לישראל התפוצץ מחומר נפץ שהוטמן על ידי מחבלים בתא המטען של המטוס. בין ההרוגים פרופסור חנוך מילוויצקי שהיה בדרכו משוויץ לישראל ...."
ישבתי בבית ליד הרדיו ובכיתי את נשמתי.
את גופתו לא מצאו.