<font color= #800000> מזמן לא הייתי כאן, סיפור ארוך- אבל הסיפור עצמו, גמור, אז הנה הוא כאן לפניכם <font color= Black>
פרולוג
היא קראה לה קוטמת החלומות, זה היה שמה, כל חלום שאיי פעם חלמה וקיוותה שיוגשם, היא קטמה אותו, בלי שום רגש ניראה לעין, בלי שום מילה רגישה ועדינה.
היא קטמה אותו, בקולה המתוק והעדין, יכולת לצרוח אל מולה, יכולת לזעוק, יכולת לבכות, יכולת להיכנס להיסטריה, ואז היא הרימה את קולה, בתקיפות עדינה, ואמרה שוב בקולה המתוק, את כל הדברים שחזרה עליהם תמיד.
וכשיצאה מאיזון, ראית שרידים של פסיכיות, פסיכופתיות, או מחשבה כאילו היא מלכת העולם. ושוב הקול המריא לצעקה, איך העזת לזעוק, ואז חזר הקול המתוק, המעודן, המעדן את המילים, מדוע, העזת, להעז פנייך כלפיי, והרי אני זו הצודקת, באמת, קול מתוק.
הלוואי ויכולת לעמוד מולה, אבל זה בלתי אפשרי, הקול המתוק קטם הכול, כל חלום שאיי פעם הדהד במסתרי ליבך הקסום. הלב שפעם פעם, שפעם עמד יציב ואיתן אל מול סערות הנפש האיתנות ביותר, ועוד חלום שנקטם, ויכולת להגיב בכעס, בהיסטריה, על גבול השיגעון, אבל הקול המתוק תמיד יהדהד מולך, והנה עוד חלום נקטם. כרגיל, היא שולטת במצב.
והיא לא סתם קוטמת חלומות מהשורה, היא קוטמת חלומות מלכותית, נסיכה? ממש לא, פעם הייתה, היום היא הטוענת לכתר, הלוואי וזה היה אפשרי שמלכות קוטמי החלומות תיעלם לעד, אבל זה הרי לא יקרה. היא ידעה זאת, בתור הקורבן הבא של קוטמת החלומות הנוכחית, המלכה הרצינית ביותר, אור-אית קוראים לה, אבל שום דבר בה, לא מאיר, ולא שווה ערך, לאור. אלא אם כן האור שבה, הפך אוטומטית לחושך.
פרק 1
היה זה סתם עוד יום רגיל, נועמיקה שיחקה בחוץ בכדור כחול שאותו רכשה לגמרי בכספה. נועמיקה אוהבת לרכוש דברים, היא אוהבת אותם חדשים, היא אוהבת אותם יפים. לפעמים היא מתקשה לחלוק בהם, אבל לרוב היא נהנית הרבה יותר מלשתף אותם ביחד עם כולם.
נועמיקה היא ילדה חייכנית ומנומשת, שיערה השחור, בניגוד לאפה ולפניה המנוקדות נמשים, מבריק כאילו הוא זהב שחור, למעשה, היא מקפידה למרוח אותו בקרמים מיוחדים שגם אותם רכשה במיוחד לצורך האירוע.
"תמסרי לי נועמיקה! אליי! אליי!" זוהי תמרונת, תמרונת היא חברתה הטובה ביותר של נועמיקה, נועמיקה אוהבת אותה כל כך. אילו לא היה קשה לנועמיקה לוותר על כל הדברים המדהימים שרכשה לה עצמה, היא הייתה מעניקה לתמרונת הרבה יותר.
תמרונת היא אחת שלא מרוכזת רק בעצמה, את הדברים שהיא רוצה להשיג היא בדרך כלל יוצרת בעצמה. היא מעדיפה לשזור צמיד מחוטים פשוטים מאשר לקנות אותו חדש דנדש מחנות המותגים.
לפעמים נועמיקה נאנחת לעצמה בשקט, הלוואי ויכולתי להיות כמו תמרונת, ליצור את מה שאני הכי אוהבת בעצמי. הלוואי. נועמיקה מביטה לרגע בצמיד המעצבים הוורוד שממוקם על פרק ידה, כן, הוא יפה. היא קובעת, אבל... הלוואי... נועמיקה מתקשה להגיד מה ההלוואי האמיתי.
"נועמיקה את שוב חולמת!" תמרונת מעירה את נועמיקה בחיוך ידידותי החושף שיניים לבנות מבריקות, מתוקות, עקומות מעט עם קוביות וגומיות של גשר לשיניים בצבע ירוק בוהק.
"היי בנות!" זה שמואלונסקי, שמואלונסקי הוא נער נחמד, חביב, באמת. נועמיקה יודעת שתמרונת מאוהבת בו בסתר, וגם עכשיו חיוך נבוך וסומק ורדרד מחסה את פניה של תמרונת המתוקה.
"רוצה להצטרף?" מציעה נועמיקה בתקווה לשלוף את תמרונת מתוך המבוכה שלה.
"מה כן, בטח, ברור!" תמרונת מחייכת ומוסרת לשמואלונסקי את הכדור הכחול.
"הייתי רוצה ללכת איתכן למרכז הקניות, אם אתן לא מתביישות." קורא שמואלונסקי בחיוך מתגרה מעט.
תמרונת מיד נמסה.
"אממ..." נועמיקה מעבירה את המשקל מרגל לרגל. מצד אחד, מרכז קניות, והיא מאוד אוהבת קניות. מצד שני... מצד שני היא הבטיחה ליועץ התחביבים שלא תתפתה יותר לקנות מעבר למה שכבר יש לה, והאמת, שיש לה, והרבה.
"כן בטח!" תמרונת מגיבה מיד ונעמדת לצד שמואלונסקי.
נועמיקה מנסה לחשוב עוד קצת, אבל הפיתוי גדול מדי, ממש גדול מדי. והיא מתפתה ללכת למרכז הקניות, היא לא אומרת דבר אחד נוסף, רק נעמדת לצד שניהם.
פרולוג
היא קראה לה קוטמת החלומות, זה היה שמה, כל חלום שאיי פעם חלמה וקיוותה שיוגשם, היא קטמה אותו, בלי שום רגש ניראה לעין, בלי שום מילה רגישה ועדינה.
היא קטמה אותו, בקולה המתוק והעדין, יכולת לצרוח אל מולה, יכולת לזעוק, יכולת לבכות, יכולת להיכנס להיסטריה, ואז היא הרימה את קולה, בתקיפות עדינה, ואמרה שוב בקולה המתוק, את כל הדברים שחזרה עליהם תמיד.
וכשיצאה מאיזון, ראית שרידים של פסיכיות, פסיכופתיות, או מחשבה כאילו היא מלכת העולם. ושוב הקול המריא לצעקה, איך העזת לזעוק, ואז חזר הקול המתוק, המעודן, המעדן את המילים, מדוע, העזת, להעז פנייך כלפיי, והרי אני זו הצודקת, באמת, קול מתוק.
הלוואי ויכולת לעמוד מולה, אבל זה בלתי אפשרי, הקול המתוק קטם הכול, כל חלום שאיי פעם הדהד במסתרי ליבך הקסום. הלב שפעם פעם, שפעם עמד יציב ואיתן אל מול סערות הנפש האיתנות ביותר, ועוד חלום שנקטם, ויכולת להגיב בכעס, בהיסטריה, על גבול השיגעון, אבל הקול המתוק תמיד יהדהד מולך, והנה עוד חלום נקטם. כרגיל, היא שולטת במצב.
והיא לא סתם קוטמת חלומות מהשורה, היא קוטמת חלומות מלכותית, נסיכה? ממש לא, פעם הייתה, היום היא הטוענת לכתר, הלוואי וזה היה אפשרי שמלכות קוטמי החלומות תיעלם לעד, אבל זה הרי לא יקרה. היא ידעה זאת, בתור הקורבן הבא של קוטמת החלומות הנוכחית, המלכה הרצינית ביותר, אור-אית קוראים לה, אבל שום דבר בה, לא מאיר, ולא שווה ערך, לאור. אלא אם כן האור שבה, הפך אוטומטית לחושך.
פרק 1
היה זה סתם עוד יום רגיל, נועמיקה שיחקה בחוץ בכדור כחול שאותו רכשה לגמרי בכספה. נועמיקה אוהבת לרכוש דברים, היא אוהבת אותם חדשים, היא אוהבת אותם יפים. לפעמים היא מתקשה לחלוק בהם, אבל לרוב היא נהנית הרבה יותר מלשתף אותם ביחד עם כולם.
נועמיקה היא ילדה חייכנית ומנומשת, שיערה השחור, בניגוד לאפה ולפניה המנוקדות נמשים, מבריק כאילו הוא זהב שחור, למעשה, היא מקפידה למרוח אותו בקרמים מיוחדים שגם אותם רכשה במיוחד לצורך האירוע.
"תמסרי לי נועמיקה! אליי! אליי!" זוהי תמרונת, תמרונת היא חברתה הטובה ביותר של נועמיקה, נועמיקה אוהבת אותה כל כך. אילו לא היה קשה לנועמיקה לוותר על כל הדברים המדהימים שרכשה לה עצמה, היא הייתה מעניקה לתמרונת הרבה יותר.
תמרונת היא אחת שלא מרוכזת רק בעצמה, את הדברים שהיא רוצה להשיג היא בדרך כלל יוצרת בעצמה. היא מעדיפה לשזור צמיד מחוטים פשוטים מאשר לקנות אותו חדש דנדש מחנות המותגים.
לפעמים נועמיקה נאנחת לעצמה בשקט, הלוואי ויכולתי להיות כמו תמרונת, ליצור את מה שאני הכי אוהבת בעצמי. הלוואי. נועמיקה מביטה לרגע בצמיד המעצבים הוורוד שממוקם על פרק ידה, כן, הוא יפה. היא קובעת, אבל... הלוואי... נועמיקה מתקשה להגיד מה ההלוואי האמיתי.
"נועמיקה את שוב חולמת!" תמרונת מעירה את נועמיקה בחיוך ידידותי החושף שיניים לבנות מבריקות, מתוקות, עקומות מעט עם קוביות וגומיות של גשר לשיניים בצבע ירוק בוהק.
"היי בנות!" זה שמואלונסקי, שמואלונסקי הוא נער נחמד, חביב, באמת. נועמיקה יודעת שתמרונת מאוהבת בו בסתר, וגם עכשיו חיוך נבוך וסומק ורדרד מחסה את פניה של תמרונת המתוקה.
"רוצה להצטרף?" מציעה נועמיקה בתקווה לשלוף את תמרונת מתוך המבוכה שלה.
"מה כן, בטח, ברור!" תמרונת מחייכת ומוסרת לשמואלונסקי את הכדור הכחול.
"הייתי רוצה ללכת איתכן למרכז הקניות, אם אתן לא מתביישות." קורא שמואלונסקי בחיוך מתגרה מעט.
תמרונת מיד נמסה.
"אממ..." נועמיקה מעבירה את המשקל מרגל לרגל. מצד אחד, מרכז קניות, והיא מאוד אוהבת קניות. מצד שני... מצד שני היא הבטיחה ליועץ התחביבים שלא תתפתה יותר לקנות מעבר למה שכבר יש לה, והאמת, שיש לה, והרבה.
"כן בטח!" תמרונת מגיבה מיד ונעמדת לצד שמואלונסקי.
נועמיקה מנסה לחשוב עוד קצת, אבל הפיתוי גדול מדי, ממש גדול מדי. והיא מתפתה ללכת למרכז הקניות, היא לא אומרת דבר אחד נוסף, רק נעמדת לצד שניהם.