אז מה השתנה כבר שנה חוץ מהעובדה שאנחנו ציניים יותר, עצובים, נוגים מהורהרים כאילו משהו תקוע לנו בגרון או בלב שלא מתמוסס בשום שמש. אנחנו בהחלט פחות תמימים, כבר לא מאמינים עד שלא רואים בעיניים, הפכנו לבעלי הומור שחור שמשננים את הספרות שהחזירו אותנו אחורה בזמן כולל המחוגים והחגים והחופשים הכל הפך לאחד, אבל אחד גדול של המוני אנשים, של עם שצועד ולא מרפה מהאדמה ומגודל השליחות. השביעי לעשירי אלפיים עשרים ושלוש ...סופרים וסופרים וסופרים מספרים ללא הפסקה. כי לא נשכח ולא נסלח!
אנו סופרים את הימים שעברו מאז באובססיביות כאילו יש עלינו לכלוך שדבק בנו ואנחנו מנסים לקרצף אותו אבל הוא מסרב לצאת, סופרים את מספר הילדים של כולנו שכבר לא נראה בחיים כי הם כבר עם כנפיים שומרים עלינו מלמעלה, סופרים ומספידים את הגיבורים שהוחזרו בארונות. סופרים את המתאבדים, את הפוסט טראומטיים הרבים, את הפצועים, את אלא ששרדו, סופרים את כולם בלי לפספס.
וכן עדיין סופרים שמות ללא הרף, כן את אלה שנחטפו מביתם אל מחילות העכברים של האויב הפחדן, האויב ששלף אותם מבסיסם , ממיטתם, חלקם עם המוצץ והבקבוק, או סתם כאלה שטבלו חלת שבת של בוקר בביצה. אם נחזיר את המחוגים אחורה נבין כמה לא קלטנו, איך לא ראינו את הברור מכל. את אלא שחומדים את אדמתנו, בתינו, נשינו, יבולנו, הם רצו לבוא על מוכן בלי להתאמץ, לבוא ולקחת. בהילוך איטי המצלמה ראתה הכל: את הרעב בעיניים לקחת, לגנוב, להרוס, לרצוח. אל תבקשו שוב את האמון שלנו כי לא תקבלו אותו.
ואנחנו גם סופרים את האויבים, בום חוסל, בום חוסל, בום חוסל.... שהוחזרו לבורא ולשבעים ושתיים חלומות שחלמו בעודם לוקחים סמי הזיה, אבל זו ספירה עם חיוך, עם עין תחת עין, עם כעס, עם הרגשת נקם על הרוע שהם הביאו אל פיתחנו. וכמו שבידן אומר שהעולם יהיה הרבה יותר טוב בלעדיהם.
כולנו, דרוכים כמו קפיץ מכל רעש שמקפיץ, מטוס בשמיים או קומקום שורק, רעש של קלאצ' או כתב"ם מתרסק או הבכי של התינוק בחדר הסמוך. דרוכים בבית, דרוכים בבתי קפה, דרוכים עם קבלת סמס או אזעקה, דרוכים להיות קרוב לממד ולצופר, דרוכים שלא עוד. לא עוד הותר לפרסום ונמאס כי נמאס לספור אבל גם אי אפשר בלי כי חייב לזכור הכל למען ההיסטוריה ודור ההמשך, וכנראה לא נעצום עין עד שהכל ייגמר ונוכל לספור שוב כבשים.
אנו סופרים את הימים שעברו מאז באובססיביות כאילו יש עלינו לכלוך שדבק בנו ואנחנו מנסים לקרצף אותו אבל הוא מסרב לצאת, סופרים את מספר הילדים של כולנו שכבר לא נראה בחיים כי הם כבר עם כנפיים שומרים עלינו מלמעלה, סופרים ומספידים את הגיבורים שהוחזרו בארונות. סופרים את המתאבדים, את הפוסט טראומטיים הרבים, את הפצועים, את אלא ששרדו, סופרים את כולם בלי לפספס.
וכן עדיין סופרים שמות ללא הרף, כן את אלה שנחטפו מביתם אל מחילות העכברים של האויב הפחדן, האויב ששלף אותם מבסיסם , ממיטתם, חלקם עם המוצץ והבקבוק, או סתם כאלה שטבלו חלת שבת של בוקר בביצה. אם נחזיר את המחוגים אחורה נבין כמה לא קלטנו, איך לא ראינו את הברור מכל. את אלא שחומדים את אדמתנו, בתינו, נשינו, יבולנו, הם רצו לבוא על מוכן בלי להתאמץ, לבוא ולקחת. בהילוך איטי המצלמה ראתה הכל: את הרעב בעיניים לקחת, לגנוב, להרוס, לרצוח. אל תבקשו שוב את האמון שלנו כי לא תקבלו אותו.
ואנחנו גם סופרים את האויבים, בום חוסל, בום חוסל, בום חוסל.... שהוחזרו לבורא ולשבעים ושתיים חלומות שחלמו בעודם לוקחים סמי הזיה, אבל זו ספירה עם חיוך, עם עין תחת עין, עם כעס, עם הרגשת נקם על הרוע שהם הביאו אל פיתחנו. וכמו שבידן אומר שהעולם יהיה הרבה יותר טוב בלעדיהם.
כולנו, דרוכים כמו קפיץ מכל רעש שמקפיץ, מטוס בשמיים או קומקום שורק, רעש של קלאצ' או כתב"ם מתרסק או הבכי של התינוק בחדר הסמוך. דרוכים בבית, דרוכים בבתי קפה, דרוכים עם קבלת סמס או אזעקה, דרוכים להיות קרוב לממד ולצופר, דרוכים שלא עוד. לא עוד הותר לפרסום ונמאס כי נמאס לספור אבל גם אי אפשר בלי כי חייב לזכור הכל למען ההיסטוריה ודור ההמשך, וכנראה לא נעצום עין עד שהכל ייגמר ונוכל לספור שוב כבשים.