המלך והמלח.

טוב, זו גרסה משלי לסיפור דיי מוכר.
אשמח לדעת מה דעתכם עליה:)

המלך והמלח

פרק 1
איי שם בממלכה, רחוקה, רחוקה.
חי לו המלך איתן, עם שלוש נסיכות מדהימות.
אבל הצעירה הייתה הכי מתוקה,
והמלך אהב אותה, יותר מכל האחרות.
לבתו הבכורה קרא המלך: ארגמן,
כי היא הייתה נסיכה חזקה ועוצמתית.
לבתו השניה קרא המלך: ענן,
כי היא הייתה רכה וחולמנית.
ולבתו השלישית, הצעירה מכולן,
הוא קרא: ניצן.
כי היא הייתה כמו ניצן של ורד,
האהובה עליו מכולן.

פרק 2
בוקר אחד החליט המלך איתן,
לבדוק שאלה חשובה,
מי מהבנות, מי מכולן,
אוהבת אותו, בצורה הכי טובה.
ישב המלך בארמונו הגדול,
וזימן אל כיסאו, את ארגמן.
וכך החליט המלך אותה לשאול,
ולברר מה מידת אהבתה אליו.
"ארגמן בתי, בתי הבכורה!
בהמשך את תירשי את ארמוני היקר
ואת כל הממלכה האדירה.
ורציתי רק שאלה אחת אותך לשאול,
האם את אוהבת אותי יותר מכל?
יותר מכל דבר שבעולם?
האם את אוהבת אותי, יותר מכולם?"
"בטח אבא!" ארגמן עונה במתיקות.
"אבי! אתה באמת יקר מציאות!
אתה הדבר הכי יקר בחיי!
יותר מכל היהלומים, מתכשיטי ועדיי!
ואין אבן יקרה, או יהלום!
יקרים כמוך! אבי! שהביאני עד הלום!"
והמלך מחייך,
מאוזן אל אוזן ממש.
לממלכה יהיה המשך!
ובאמת אל חשש.
"בתי! בתי! אני מוכרח!
לומר ששמחת אותי, כל כך!
יהלומים את רוצה? שרשראות? רבידים? עדיים?
תנו לה הכל! משרתים מדהימים!
כי בתי ארגמן, עוד תהיה המלכה!
אז תנו לה כל דבר, שלו היא זקוקה!"
נפרד המלך, מארגמן בתו,
וזימן את ענן, לשבת עמו.

פרק 3
"אבא! אבא!" קוראת ענן כולה חיוכים.
"תראה! הפרפרים שמחים!"
"ענן, ענן" המלך קורא, מעט מעוצבן.
"את שוב בשמים! תחזרי בבקשה לכאן!"
"סליחה אבא!" ענן משפילה את ראשה.
אך מיד מחייכת וקוראת בשמחה מעושה.
"אבא! למה קראת לי? זה נשמע חשוב מאוד!"
והמלך איתן עונה בחיוך מלא הוד.
"ענן, רציתי לברר,
מי מבנותיי אוהבת אותי ביותר!"
"הו אבא! אהבתי אליך גדולה כל כך!
ואם יקרה לך משהו, לעצמי, לעולם לא אסלח!"
וכך ענן ממשיכה לומר בחיוך גדול ורחב,
"אבא! אני אוהבת אותך יותר מכל הכסף וכל הזהב!
הרי גם על המטבעות שבממלכה,
מוטבע, כראוי וכרצוי, דיוקנך!
וזה מראה אבי לבבי,
שאין דבר יקר יותר, ממך!"
והמלך איתן מחייך בשמחה אמיתית,
הן ענן, אוהבת אותו, אהבה עוצמתית.
"משרתים!" המלך קורא בקול גדול.
"תנו לענן בתי! כסף וזהב! הכל!
שרשראות וצמידים! עדיים, ורבידים!
ענן היא נסיכת הכתר המדהימה בהחלט,
תגשימו לה כל משאלה, שהיא מבקשת."

פרק 4
ועכשיו המלך, מדושן עונג, זחוח ומחויך.
מזמן אליו איליו את בתו, הניצן של הפרח.
וניצן מתקרבת בטפיפות רגליים קלילות.
"מה שלומך אבא?" היא פותחת בשאלות.
"אתה מרגיש טוב? אתה רוצה משהו לשתות?"
והיא מרפרפת סביבו, מסדרת כריות.
ורק אחרי שעיניה רואות שאביה יושב בנינוחות,
היא פונה לשאול, למה אבא, קרא לה בדחיפות.
"בתי היקרה!" המלך מאושר.
וכבר לפני ששאל, ברור לו, מה תאמר.
האם תאהב אותו יותר מכל הארמונות שיש,
או יותר מכל הפנינים, במעמקי הים?
ואולי יותר ממערות האש?
השוכנות רחוק, רחוק, איי שם?
"כן! אבא! מה שאלתך? שאל!
ואני אענה, ככל שאוכל."
"בתי היקרה!" המלך מתרווח.
ובחיוך רחב, הוא סוף סוף פותח.
"רציתי רק לברר, לשאול שאלה.
עד כמה אהבתך אלי, גדולה."
"אבא היקר!" עונה ניצן בביישנות.
"אהבתי אליך, היא דבר פשוט.
אני אוהבת אותך-"
בעוד המלך על הכריות נשען, ומתרווח,
"אני אוהבת אותך- יותר ממלח."

פרק 5
"מה?!!!!" המלך צורח.
"את אוהבת אותי, יותר ממלח?"
"אבא בבקשה! תן לי לתת הסבר!"
אבל המלך לא מוכן, לשמוע יותר.
"ארגמן אוהבת אותי יותר מיהלומים!
וענן אוהבת אותי יותר מכסף, וזהב ושרשראות וצמידים!
ואת, את!" הוא שוב צורח.
"אוהבת אותי יותר ממלח?!
הדבר הכי פשוט! הכי זול!
ככה את אוהבת את אביך, שאוהב אותך יותר מכל?!"
"אבא בבקשה!" ניצן מתחננת, אך לשווא.
המלך כועס מאוד עכשיו.
"את מגורשת מהארמון! צאי כפי שאת!
לא אתן לך דבר! אפילו לא מעט."
וניצן נמלטת מהארמון בדמעות.
כשהיא כמעט מועדת במדרגות.
'אבא!' היא לא מסוגלת לדבר.
ניצן עצובה, האם אין סיכוי להסבר?

פרק 6
ניצן נמלטת ליער בבכי ובדמעות.
ושם מנחמות אותה, כל החיות.
כי הציפורים, הסנאים, השועלים והארנבים,
כולם את ניצן הנסיכה, אוהבים.
"ניצן! ניצן! מה קרה?" שואלים הם כולם.
כי ניצן מיוחדת, מבינה את החיות, ואת שפתם.
"קרה דבר נורא!" משיבה ניצן בעצבות.
"עשיתי משגה! עשיתי טעות!".
"איזו טעות עשית?" שואל הפרפר.
וניצן שותקת, וכי איך תוכל לומר.
איך תוכל להסביר שאת אביה המלך, שאוהבה יותר מכל,
היא אוהבת כמו הדבר הכי פשוט והכי זול?
ולפתע נכנס אל היער בדהרה,
נסיך רכוב על סוס, מהיר כסערה.

פרק 7
"עצור סער! עצור!" הנסיך קורא בקול רם.
כשהוא מבחין בנסיכה שאל מולם.
היא נראית רגילה, בגדייה פשוטים.
ואין לצווארה שרשראות, ואין לידיה צמידים.
שערה גולש על ערפה בפשטות.
ואין לו כתר, ואין בו קישוט.
ובכל זאת למרות שהיא נעדרת כל הוד,
מרגיש הנסיך, שהוא אוהב אותה מאוד.
וניצן? ניצן בנסיך לא מבחינה,
רק על אביה, המלך שגירשה, מחשבתה נתונה.
"אוווו!" קורא הארנב, אבל מיד מהסות אותו הציפורים.
זה לא הזמן הנכון עכשיו, לסיפור אהבים.
"מי את?" שואל הנסיך ויורד מסוסו בקפיצה.
"שמי ניצן." משיבה הנסיכה ומיד מסיבה את ראשה.
אבל הנסיך לא מוותר,
"שמי הנסיך סהר" הוא אומר.
"טוב," משיבה הנסיכה כשהיא מביטה אל החיות.
נסיך או לא נסיך, זה לא יפתור לה את הבעיות.
"את נראית עצובה." הנסיך קובע.
"כן אני עצובה, והעניין הזה, אליך לא נוגע".
"בבקשה ספרי לי! אני יכול לעזור!"
קורא הנסיך ובעיניו קורן אור.
"הייתי נסיכה." משיבה ניצן בטון עצוב.
"אבל גורשתי מהארמון בידי אבי, ולא אוכל לשוב."
דמעה זולגת על לחיה של ניצן
והנסיך קוטף אותה מהאוויר בעודה מרחפת כמו ענן.
"ולמה אביך גירש אותך מהארמון?
את נראית לי נערה מדהימה! אין כאן כל היגיון!"
הנסיך בועט בדשא כדי להמחיש את כעסו הרב,
ומבין העלים קופץ מי אם לא, הארנב.
"זה מה שאנחנו אמרנו לה מאז ומתמיד
הרי היא הכי טובה שיש! כל אחד על זה יעיד!"
"זה נכון ארנב קטן." משיבה הנסיכה כשהיא מושכת באפה.
"אבל אבי המלך גירש אותי מלהיות נסיכה."
"את מבינה את שפת החיות?" סהר מתרגש.
הוא אוהב את הנסיכה, ורוצה בידה, אם רק יעז לבקש.
והנסיכה בתנועת יד מבטלת,
ממשיכה ואומרת.
"המלך, אבי, שאל את שתי אחיותיי:
"עד כמה אתן אוהבות אותי! בנותיי!"
ואחותי הבכורה, ארגמן,
ענתה שהיא אוהבת אותו יותר מיהלומים ואבנים יקרות.
ואחותי השניה, ענן.
אוהבת אותו יותר מכסף, זהב, ושאר מתכות.
ואילו אני, השבתי לו, שאני אוהבת אותו יותר ממלח,
ועכשיו אבי היקר, עלי רותח.
כי מלח, זה דבר שגם העני שבעניים,
יכול לקנות בפרוטות ובמטבעות בודדים.
ואבי גירש אותי ולא נתן לי להסביר, לדבר,
שכוונתי הייתה בכלל- לדבר אחר..."
כך מסיימת ניצן כשבעיניה דמעה,
אבל הנסיך סהר, מבין הכל, כך נראה.
"יש לי רעיון! רעיון טוב!" אומר סהר.
ומיד מספר לחיות ולניצן את כל הדבר.

פרק 8
אל מול הארמון נראה רכוב על סוס אדיר,
נסיך יפיפה, ומדהים ועשיר.
כולו לבוש חליפה יקרה,
ומאחוריו נוהגת שיירה אדירה.
הגשר מורד לכבוד הנסיך רב ההוד,
והמלך מחכה, מצפה לו עד מאוד.
כי נסיך מדהים זה, בא מארץ רחוקה,
בשביל להגיש למלך סעודה נפלאה.
נאמר שטובי המאכלים יעמדו בקרוב על השולחן,
והמלך כבר מלקק את שפתיו, עוד מכאן.
ותוך כדי סעודה,
ישוחחו על הא ודא,
על דברים חשובים ודברים בטלים,
בינות לכל המאכלים המעולים.
ואולי יחליטו גם להביא את שתי הממלכות,
בברית נישואין, אם יבחר הנסיך, באחת מבנותיו, הנסיכות.
ורק ספק אחד במוחו של המלך איתן, מנקר.
איך יכול להיות שהנסיך מכיר את טעמו המלכותי, היכרות שאי אפשר לתאר...?
והנה הם באים, נכנסים בשער הארמון.
והנסיך, סהר, על סוסו סער, מגיע ראשון.
"הוד מעלתך!" הוא יורד מהסוס ומחווה קידה.
"כל מה שתרצה! הכל! אני לשירותך!"
והמלך מחייך חיוך יהיר במקצת,
ומראה לכל הטבחים, איפה המטבח.
ושעות על גבי שעות הם שוקדים על המאכלים
שיצאו, הכי טובים, הכי מעולים!
והמלך, מכל הריחות, משתגע!
מתי האוכל יהיה מוכן! הוא באמת לא יודע
ובסוף אחרי זמן שנראה כמעט כנצח,
מגיעים המעדנים לשולחן, והנסיך מחייך חיוך מנצח.
'הוא כל כך יפה, ונחמד ואדיב ומתחשב.' המלך חושב.
'אם הייתה פה ניצן, בתי, שאני כל כך אוהב'
אך- הס. המלך לא מוכן לחשוב על ניצן.
היא גורשה מהארמון! די! יותר היא לא כאן.
"ארגמן! ענן! בנותיי היקרות!"
המלך קורא לשתי הנסיכות.
"כן אבא!" קוראות הן שתיהן במתיקות.
ומתיישבות לשולחן בנימוס ובעדינות.
"ראשון אני אטעם." קורא ראש המשרתים.
הוא תמיד טועם ראשון. לוודא שהמאכלים לא מורעלים.
המשרת טועם ומעווה את פניו.
"לא, זה לא מורעל," הוא משיב למלך על שאלותיו.

פרק 9
"אז מה רע באוכל?" שואל המלך וטועם.
ומיד יורק את אשר בפיו, עוד לפני שסיים.
ומיד הנסיכה ארגמן שהספיקה אף היא לטעום,
יורקת את האוכל ושותה מכוס המים, עד תום.
"זה נורא אבא!" היא קוראת בדמעות.
וענן שבלעה בכל זאת, עכשיו מתחילה גם היא לבכות.
"האוכל נורא! הוא מגעיל! הוא דוחה!"
והמלך? לא, הוא בכלל לא בוכה.
אבל הוא כועס, הוא מלא זעם.
"מה זה האוכל הזה!" קולו נשמע כמו רעם.
"בנותיי היקרות! מה לעשות בנסיך הזה?
ואולי הוא לא נסיך? הוא בכלל מתחזה?!"
וארגמן קוראת: "לגרש אותו מהארמון!"
וענן מוסיפה: "לעשות לו בושות!"
"זה מעבר לכל הגיון!"
"להעיף אותו מכל המדרגות!"
המלך מקשיב לבנותיו ואומר ברוב רושם.
"הנסיך סהר! מה יש לך לומר להגנתך? אני רושם."
"אדוני המלך! אני לא מבין! באמת!
הכנתי את המאכלים על פי מרשם מדויק!
שקיבלתי מנערה משרתת.
שמכירה את טעמך המובהק!"
והמלך מהרהר וחושב, זה מוזר.
הוא לא מכיר את המשרתת שבה מדובר.
איך באמת מצב כזה התאפשר?
אך הוא מפסיק לחשוב באחת, ומיד אומר:
"המאכלים קולעים במדויק, אין מה לדבר
אבל לגבי הטעמים! הטעם לגמרי אחר!
משהו! אני לא יודע להסביר!
אבל משהו חסר!"
"אדוני המלך!" מחייך עכשיו סהר.
"לגבי זה? הסבירה לי הנערה הסבר מוזר.
היא אמרה שישנו תבלין, שמכיוון שהוא כל כך זול.
המלך לא מוכן אותו לאכול.
תבלין, נו, שלא באמת מוכרח.
תבלין שהוא"
"המלח!" המלך את המילה שולח.
"נכון." מסכים הנסיך בחיוך גדול.
"את התבלין הזה, סירבת לאכול."
"אוי לא." המלך אל ליבו מתעצב.
'ניצן! ניצן!' הוא כל הזמן חושב
'הן אני גירשתי אותה מהארמון!
כשבעצם, כל מה שאמרה הוא נכון!
בלי כסף זהב, ואבנים יקרות,
הן אפשר להתקיים, אפשר לחיות!
אבל בלי מלח, החיים יהיו תפלים,
וכך אמרה בעצם- שבלעדיו, חייה אינם חיים.'
וסהר המבחין בפניו העצובות של המלך הרם,
יודע היטב, שהלקח תם, ונשלם.
"אדוני המלך! אל תתעצב,
יודע אני הכל, יודע היטב.
וניצן,
מחכה לך ממש כאן.
היא נמצאת במטבח,
והיא אשר היטיבה להכין את המאכלים בלי המלח.
אנא המלך איתן, אל תהיה עצוב.
כי בתך, כאן, וידעתי שתרצה שתשוב."
והמלך מוחה את דמעותיו שלא הבחין שבכה.
והן הופכות בין רגע, לדמעות של שמחה.
וניצן ממהרת אל בין זרועותיו.
והמלך? הוא כל כך שמח עכשיו.
"ניצן הוי ניצן! הן את אהבת אותי יותר מכל!"
"אבא היקר, בלי מלח, תפל הכל."
ובעוד המלך את בתו מחבק,
הוא מבין שכל האוכל, עומד להיזרק.
"ניצן! חבל על כל האוכל היקר,
מה נעשה בו? מה עוד אפשר?"
וניצן מחייכת, לידו תוחבת מלחייה,
"רק המלח את האוכל, והכל יהיה נפלא!"

ישנו גם פרק עשר,
אבל נראה לי שהוא קצת מיותר
פשוט רציתי לסיים את הסיפור עם מספר עגול:)
אז אם תרצו, תקראו:)

פרק 10
ומה הסוף לסיפור? אתם שואלים?
האם ניצן חזרה לארמון?
והאם המלך חזר בו מדברים הקשים?
והוא שוב חושב בהיגיון?
אז ניצן התחתנה עם הנסיך סהר,
והיא חיה בארמון מפואר.
והמלך איתן, הזדקן זה מכבר.
והוא לא מולך עוד על שום דבר.
וארגמן שלחה את אביה הרחק,
ותפסה ברשת השלטון
כדי שאביה איתה לא יתעסק
ולא יתפוס לה את הארמון.
וענן? הלכה עם נסיך אחר,
ולא רואים אותה כבר
ועם אביה היא לעולם לא תדבר
הוא שייך אל העבר.
אך ניצן,
לקחה את אביה מבית האבות בו שכן.
לקחה אותו אל ארמונה הרחוק,
והיא מדברת אליו תמיד, בקולה המתוק.
וכולנו רואים
מה שוות הבטחות ריקות וסתם דיבורים.
הן ארגמן וענן,
שכחו את אביהם כבר מזמן.
אבל ניצן,
אוהבת את אביה, אהבה שתישאר תמיד כאן.

פורומים›סיפור שכתבתי›המלך והמלח.

חביב ביותר

תודה רבה!

בכיף

גרסה נעימה וטובה עבור ילדים אבל