בדרכי אל ב.ב.מ אחים לוי בע"מ, עננים אפורים מכסים שמים חורפיים וטפטוף קל המלווה את זרם המחשבות מספק טון וצלילים כמו פסקול לאירועי האתמול שרצים בראשי כמו סרט נע.
אני צועד ברחוב אילת, 800 מטר אל היעד, מכונית חונה שחסמה את המדרכה נסעה משם בתזמון מתאים אך הותירה אחריה עננה רעילה ושחורה. מיד נחנקתי, ולרגע התקשיתי לנשום.
לפתע בדמיוני מופיעה תמונה נוראית ומטרידה, בגוונים של אפור: אני רואה רכב גדול ותקופתי ובתוכו ערימה של גופות. הם לא נראים כמו בני אדם. זה בטח היה בלתי נסבל.
"שלום" הוא אומר לי מצדו השני של הדלפק.
"בוקר טוב,
אני צריך פלטת זכוכית."
לילה קודם חזרתי הביתה אחרי משמרת סגירה עם בקבוק קטן של מלבק צרפתי ושקית ובתוכה ארבע עוגיות שוקולד צ'יפס ששיר אפתה במהלך המשמרת.
נישקתי את ג'ולין כשחזרתי, נדבקתי אליה והלכתי אחריה וכמו תולעת משי השארתי שובל דביק מאחורינו.
"יו אר מיי גלו-וורם" היא אומרת לי ונצמדת, היא מניחה את ידיי על לחיי ומצמידה את שפתיה לשלי, אני טועם אותה ונמס. התפשטתי ולפני שנכנסתי למקלחת חיבקתי אותה, נצמדתי לאחוריה. היא הניחה את ראשה אחורה ברכות ונשמה עמוקות. אחרי המקלחת יצאתי לשבת איתה בסלון והרמתי את בקבוק המלבק שהבאתי מהבר. הקפצתי את הבקבוק באלגנטיות, כמו שעשיתי אלף פעם מאחורי הבר, אבל הפעם פספסתי אותו והוא נפל ושבר את פלטת השולחן לשלוש חתיכות.
הזכוכית שניפצתי מקדימה את הורי בכמה עשורים. וינטג', היא לא סתם פלטת זכוכית רגילה. הייתי צריך לנחש מאחר ושום דבר לא רגיל ובנאלי עם ג'ולין.
את היום למחרת העברתי בחיפושים ושיחות עם זגגים שטענו שאין למצוא את הזכוכית הזאת יותר.
"זו זכוכית בת מאה…" אמר אחד העובדים שהגיע להתרשם.
אני לא אחד סנטימנטלי, אבל הפעם גם אני התבאסתי על האובדן, כמו אז שהחליקה לי מהיד כוס יין בוהמית בגיל של סבתא שלה, ובמקרה יצא שאני גם פזיז ולא זהיר וכמו בוב ספוג גם לי יש שתי ידיים שמאליות. יש מאחורי רקורד מרשים של ניפוץ זכוכית בשנותיי כברמן אבל אני מפצה על כך ביכולת ומהירות וקוקטיילים מאוזנים ונעימים לחיך. לילה קודם שום קוקטייל לא עזר והדמעות הרבות שזלגו כבר הספיקו להתייבש אבל הצער והתסכול עשו את שלהם. אני שונא להיות האחד שגורם לה לבכות, שמעציב אותה. זה כואב לי נורא שכואב לה. אני לא אחד סנטימנטלי, כבר אמרתי את זה, דברים נשברים, נעלמים, מאבדים משמעות וערך, וכמו בני אדם, שבאים והולכים, לא נשמרים לנצח. ג'ולין הראתה לי ועדיין ממשיכה להראות לי שבעיניה יש ערך לכל דבר, מהקטן ועד הגדול ביותר. כל שאני יודע זה שהיא חשובה לי ומה שחשוב לה חשוב גם לי ויותר מהכל אני רוצה אותה מחייכת וצוחקת, שטותניקית כזו, כמו שהיא אוהבת וכך הכי יפה לה.
אי אפשר לומר שלא מחכימים במערכת יחסים, היתה דרמה, דמעות זלגו, התסכול חגג. בסוף למדתי. עוד קצת עליה וגם קצת על זכוכיות.
אני צועד ברחוב אילת, 800 מטר אל היעד, מכונית חונה שחסמה את המדרכה נסעה משם בתזמון מתאים אך הותירה אחריה עננה רעילה ושחורה. מיד נחנקתי, ולרגע התקשיתי לנשום.
לפתע בדמיוני מופיעה תמונה נוראית ומטרידה, בגוונים של אפור: אני רואה רכב גדול ותקופתי ובתוכו ערימה של גופות. הם לא נראים כמו בני אדם. זה בטח היה בלתי נסבל.
"שלום" הוא אומר לי מצדו השני של הדלפק.
"בוקר טוב,
אני צריך פלטת זכוכית."
לילה קודם חזרתי הביתה אחרי משמרת סגירה עם בקבוק קטן של מלבק צרפתי ושקית ובתוכה ארבע עוגיות שוקולד צ'יפס ששיר אפתה במהלך המשמרת.
נישקתי את ג'ולין כשחזרתי, נדבקתי אליה והלכתי אחריה וכמו תולעת משי השארתי שובל דביק מאחורינו.
"יו אר מיי גלו-וורם" היא אומרת לי ונצמדת, היא מניחה את ידיי על לחיי ומצמידה את שפתיה לשלי, אני טועם אותה ונמס. התפשטתי ולפני שנכנסתי למקלחת חיבקתי אותה, נצמדתי לאחוריה. היא הניחה את ראשה אחורה ברכות ונשמה עמוקות. אחרי המקלחת יצאתי לשבת איתה בסלון והרמתי את בקבוק המלבק שהבאתי מהבר. הקפצתי את הבקבוק באלגנטיות, כמו שעשיתי אלף פעם מאחורי הבר, אבל הפעם פספסתי אותו והוא נפל ושבר את פלטת השולחן לשלוש חתיכות.
הזכוכית שניפצתי מקדימה את הורי בכמה עשורים. וינטג', היא לא סתם פלטת זכוכית רגילה. הייתי צריך לנחש מאחר ושום דבר לא רגיל ובנאלי עם ג'ולין.
את היום למחרת העברתי בחיפושים ושיחות עם זגגים שטענו שאין למצוא את הזכוכית הזאת יותר.
"זו זכוכית בת מאה…" אמר אחד העובדים שהגיע להתרשם.
אני לא אחד סנטימנטלי, אבל הפעם גם אני התבאסתי על האובדן, כמו אז שהחליקה לי מהיד כוס יין בוהמית בגיל של סבתא שלה, ובמקרה יצא שאני גם פזיז ולא זהיר וכמו בוב ספוג גם לי יש שתי ידיים שמאליות. יש מאחורי רקורד מרשים של ניפוץ זכוכית בשנותיי כברמן אבל אני מפצה על כך ביכולת ומהירות וקוקטיילים מאוזנים ונעימים לחיך. לילה קודם שום קוקטייל לא עזר והדמעות הרבות שזלגו כבר הספיקו להתייבש אבל הצער והתסכול עשו את שלהם. אני שונא להיות האחד שגורם לה לבכות, שמעציב אותה. זה כואב לי נורא שכואב לה. אני לא אחד סנטימנטלי, כבר אמרתי את זה, דברים נשברים, נעלמים, מאבדים משמעות וערך, וכמו בני אדם, שבאים והולכים, לא נשמרים לנצח. ג'ולין הראתה לי ועדיין ממשיכה להראות לי שבעיניה יש ערך לכל דבר, מהקטן ועד הגדול ביותר. כל שאני יודע זה שהיא חשובה לי ומה שחשוב לה חשוב גם לי ויותר מהכל אני רוצה אותה מחייכת וצוחקת, שטותניקית כזו, כמו שהיא אוהבת וכך הכי יפה לה.
אי אפשר לומר שלא מחכימים במערכת יחסים, היתה דרמה, דמעות זלגו, התסכול חגג. בסוף למדתי. עוד קצת עליה וגם קצת על זכוכיות.