על הכתיבה
"הוא יכול היה לשחק בה כרצונו, היא נענתה לכל סימן, מתעלמת מזיופים קלים פה ושם, ובכך תורמת רבות למפלתה שלה."
על אדם
"עד מתי, שאלתי אותו, והוא ענה "עד שייצא אל מרחבי החלל", ואני אמרתי שזה מזכיר את הדברים של חסידי חב"ד, שהם אומרים השכם והערב, "כשיפוצו מעיינותיך חוצה", והוא חייך והסכים."
על מוות
"געגועיי תמיד."
על כח
"הבלתי בעל גבול נטע בנו את שאיפת החיים: חלקה נתן בלב, חלקה בשכל, וחלקים ממנה לקח הגוף. הרבה מאד לקחה רקמה קטנה, חסרת שכל משל עצמה, המצווחת תדיר "כאן, עכשיו", גם בעיתות שבהן אין בכחה לעשות דבר. נוהג בזוי זה מוביל, על־פי־רוב, לשחיתות מידות שאין למעלה הימנה."
על בני אדם
"יפעתם או רשעתם, הבחירה בידם"
על אלוהים
"לסיכום, נמצא כי אלוהים איננו מוגבל על־ידי אי־קיומו.
או:
נמצא כי אי־קיום אינו מהווה גורם־מגביל בעבור אלוהים.
במקביל נמצא כי האדם מושפע, לפחות במידת־מה, ממצבו האי־קיומי."
(זה כתב שוער אחר, בזמן אחר, ואיכשהו עדיין אני רואה בי את ממשיכו.)
על חברים
"מה הדבר הכי חזק בעולם?" שאלה בקול מתוק ובעיניים תמימות.
"חברוּת", עניתי לה בכנות.
"והכי חלש?", הוסיפה.
"חברוּת", אמרתי אל תוך שתיקתה.
על התקופה
"זה תיכף יעבור."
על אהבה
"אני לא כותב על זה למרות שזה ממש חשוב, כידוע לכל."
על שנאה
על זה כתבתי במקום אחר
על פצצת האטום
"מי בכלל רוצה לכתוב על פצצות אתום היא אמרה לי עם שגיאת כתיב, ואני עניתי לה שאני."
עוד על בני אדם
"מה הדבר שאתה הכי אוהב?" שאלה אותה האחת.
"בני אדם", ענה הכותב, וחשב בעיקר על השואלת.
"ומה הדבר שאתה הכי שונא?"
"בני אדם" עניתי, סופר בלב את כל שמונת המיליארדים, ומאיזושהי סיבה המשכתי לספור עוד מיליארד, אולי על מנת לשנוא גם את אלה שטרם נולדו.
על היקום
"היתה זו אהבה ממבט ראשון, וג'וזף הלר מחייך עכשיו לעצמו עד מאד."
על מתמטיקה ולשון
"בתוך כל ההתרגשות, ועל מנת למנוע מידיו לרעוד, היה המוהל שלנו, גיבור הסיפור, חושב על היחס שבין היקפה של כדורית דם אדומה לבין הרדיוס שלה, ועל טירופו של הביטוי לשתות־דם".
על עצמי
"ההפתעה האוחזת בבני־האדם כאשר השמיים מציגים להם את עצמיותם במשפט, מצחיקה את האלוהים בכל פעם מחדש. הוא זכר כמה מקרים ספורים שבהם נמצאו אלה היודעים את עצמיותם, והוא שם לבו לכך שהם כולם מתו זמן רב קודם משפטם."
על התקווה
"בעת שנעץ בה את סכינו, נדהם בָּרוּךְ לגלות עד כמה הוא זקוק לה, ועד כמה קנתה שביתה בלבו."
על תסכול
"גמרתי לעבוד, ולא אעבוד עוד לעולם, היה חוזר ואומר לעצמו, ומשנן שוב ושוב את משנתו, את מחשבותיו על העבודה עצמה, שבשלב מסויים אתה מצפה מן העבודה להתחיל לספק יותר מאשר את צרכי הבסיס, ואם אחרי 25 שנים של עבודה אתה מגלה שנשארת באותו מקום, ושבגיל חמישים הנך חי כסטודנט בן מחצית שנותיך, הרי שאין לך ולעבודה שפה משותפת, ויכול אתה לזנוח אותה לעד. אחר כך היה מרכך את המוחלטות שבהצהרה זו, ומבטיח לעצמו שלא יעבוד למען אחרים עוד לעולם, ואחר כך היה חוזר ומתקפל, וקם בבוקר, והולך לעבודה, ומת עוד הרבה, בדרכו למוות המוחלט, זה עם הבור והקדיש."
על כסף
"איכה?"
(ולמה נקרא שמו כסף?
שנכספים אליו, שהוא אוצר בתוכו את ערגונות נפשותינו השבריריות, שנראה לנו כי הוא מאפשר לגשר על הפער שבין הלב ובין המעיין.)
על הכל
"הכל טוב.
הַחֶלֶק – שם נמצא הלא־טוב."
עלייך
"לעולם לא, אמרתי אל געשת געגועיי, לעולם לא עוד."
על חיים
"איכשהו היא תמיד כללה הכל, ודבר מעולם לא נסתר מעיניה. רציתי להגיד לה תודה, אבל התביישתי.
הנה אני אומר: תודה, תודה."