האישה הייתה לבושה בשמלה ארוכה ונשפכת וצעיף כרוך סביב ראשה. היא הלכה בביטחון, עקביה נצמדו על הרצפה כשנכנסה למסעדה. החתול עקב אחריה, זנבו מתעוות מהתרגשות. כשהם התקרבו לדוכן המארחת, האישה ביקשה שולחן לשניים. המארחת חייכה והובילה אותם לשולחן קטן ליד החלון, שם יכלו לצפות ברחוב שבחוץ. האישה הזמינה לעצמה כוס יין אדום וקצת לחם, בעוד החתול מסתכל בסקרנות. כשהגיע האוכל שלהם, תלשה האישה פרוסת לחם והציעה אותה לחתול, שלקח אותה בעדינות בכפה ואכל אותה בסיפוק רב. בזמן שהם אכלו, האישה והחתול ניהלו שיחה שקטה, עיניהם ננעלו במבט עמוק ומשמעותי. הם דיברו על היום שלהם ועל תוכניותיהם לעתיד, שניהם שקועים לגמרי זה בחברת זה.
לבסוף, כשסיימו, האישה שילמה את החשבון והם עזבו את המסעדה, רוחם התרומם ורוחם מרוממת. הם הלכו יחד ברחוב, האישה מזמזמת מנגינה והחתול מגרגר בשביעות רצון. הם היו בני לוויה המושלמים, ושום דבר לא יכול לשנות זאת.
(נכתב על ידי ChatGPT שממשיך להמציא לי חתול אנושי. נתן דטנר היה אוהב את זה)
לבסוף, כשסיימו, האישה שילמה את החשבון והם עזבו את המסעדה, רוחם התרומם ורוחם מרוממת. הם הלכו יחד ברחוב, האישה מזמזמת מנגינה והחתול מגרגר בשביעות רצון. הם היו בני לוויה המושלמים, ושום דבר לא יכול לשנות זאת.
(נכתב על ידי ChatGPT שממשיך להמציא לי חתול אנושי. נתן דטנר היה אוהב את זה)