רופא מחליף.
מאת מיכאל ברייר ©
על השולחן בקפטריה היה כבר עיתון הבוקר למשכימי קום, עדיין כרוך בגומייה.
פרשתי אותו כדי לעיין בכותרות.
בעודי מורח חמאה על הבאגט הטרי, מי נכנס אם לא יושקה, ההונגרי המופרע, עדיין הלום שינה
ולא מגולח, עיניו, אדומות ונפוחות בוהות לכאן ולשם, כאילו שכח למה נכנס.
הנחתי ליתר ביטחון את המרפק על העיתון והמשכתי בענייני החמאה והבאגט, משתדל להימנע
מקשר עין.
הוא ראה את התמרון הקטן שלי, רטן משהו מגונה אך שמר מרחק, לשמחתי.
חיפשתי כותרת מסוימת מאד על הצפוי היום בישיבת הדירקטוריון של האיגוד שאני אמור
להשתתף בה כנציג ציבור. ואכן הייתה כתבה ארוכה עם כותרת זועקת, "הדירקטוריון מתכנס
היום לקבלת החלטה סופית!!!".
המצב שם לא פשוט. חצי מהחברים בעד וחצי נגד.
רק אני, כנציג ציבור, אהיה לשון המאזניים. כיום יש לי רק יריבים מועטים אבל אחרי ההצבעה,
ולא חשוב עבור מי אצביע, כמחצית מהציבור, הצד המפסיד, ישנאו אותי.
לא רוצה שכל כך הרבה אנשים ישנאו אותי.
האחריות הציבורית מעיקה מאד. לפעמים אני רוצה שתקרה לי תאונה, לא ממש, ככה משהו קליל
שישגר אותי באמבולנס לחדר מיון ואז אהיה משוחרר מכל אחריות לפחות לכמה ימי בדיקות
ובירור רפואי. מנוחה שתמלא לי את המצברים.
לא חלילה שאצא עכשיו לכביש ואפול על מכונית חולפת. אולי הרבה יותר פשוט להיכנס לרופא
המשפחה ולהתלונן על איזה מצוקה גופנית שתצדיק כמה ימי מנוחה. מכיוון שאני אדם מעשי
והזמן קצר, סיימתי את הקפה של הבוקר כדי להגיע ראשון למרפאה שתיפתח עוד מעט.
בדרך החוצה הטלתי את העיתון על שולחנו של יושקה שעדיין לא נרגע והטיח בי מילה מגונה
ויצאתי מהקפטריה בסנטר מורם.
אני אוהב את המתחם הזה. כל השירותים במקום אחד, הקפטריה, מרפאה סמוכה, חנות נוחות,
ספרייה. סינמטק, הכל נחמד מאד.
הקדמתי להגיע למרפאה ושמחתי לראות שכבר פתוח. הפקידה עדיין לא הגיעה אך ראיתי
שבהמשך המסדרון הדלת של רופא המשפחה שלי פתוחה למחצה. ממש הזדמנות.
מיהרתי ונכנסתי. הרופא שלי, אדם מתון וחייכן שמוחל על כבודו ואנחנו ביחסים כמעט חבריים.
אני חרד לבריאותי, יש הקוראים לי 'היפוכונדר'. לא נעים, אבל אשרי אדם המפחד תמיד.
נכון שאני מגזים בביקורי אצל הרופא. כדי לשמר את סובלנותו אני משאיר לו מידי פעם איזה
מתנה קטנה על שולחנו, לפעמים כרטיס הזמנה לתערוכה שאני מקבל כחבר דירקטוריון או
דוגמית של מוצר חדש, או חטיף אנרגיה. הוא לא מוחה, רק מחייך יפה ושם במגירה. אני חושב
שהוא רגיל לקבל מתנות ולי נעים מאד להעניק מתנות.
בקצרה, נכנסתי לחדרו עם סיפור מוכן על כאבי ראש ועיניים. זה תמיד עובד. בוודאי ירשום לי
לקחת גלולות ארבע פעמים ביום ויומיים מנוחה. את הגלולות אשטוף באסלה ויומיים מחלה
יצדיקו את היעדרותי מההצבעה.
התכנית נראתה מושלמת אך להפתעתי היה בחדר רופא אחר. כנראה רופא מחליף. טיפוס שונה
לחלוטין מהרופא השמנמן חייכן שלי.
זה החדש היה כחוש וזעפן. זיפי שיער מאפיר על ראשו וזיפים לא מגולחים תואמים על פניו
2
הכחושות. על קצה אפו היו משקפי ראיה בסגנון מיושן והוא היה מרוכז במיון וסידור של תרופות
לשתי מגירות של ארונית התרופות.
לא הייתי בטוח אם הוא יתפתה לתת לי כמה ימי מחלה אבל אין הרבה ברירות.
נשמתי עמוק ובירכתי אותו בבוקר טוב. התברר שהנימוסים שלו לא משהו. הוא לא ענה בברכה
רק הרים את מבטו מעל למשקפי הקריאה ושאל בקול מחוספס:
"מה אתה רוצה?".
התחלתי להסביר לו את כל ההיסטוריה שלי כדי שאגיע בצורה מסודרת לנקודה של מתן האישור
המיוחל. לפתע פרצה לחדר קשישה היסטרית וצרחה שהיא סובלת מכאבי מחזור קשים ודרשה
לקבל מייד זריקת הרגעה. אמרתי לרופא בקול רם, שמיועד גם לאוזניה,
"דוקטור, גם לי כואב והייתי קודם".
הרופא התעלם ממני ואמר בקרירות לאשה :
"גברת, אני לא שואל בת כמה את אבל לדעתי את המחזור האחרון שלך חווית לפני יותר מעשרים
שנים. אני לא מטפל בשקרנים, שלום".
כשהוא אמר את זה הוא נעץ בי מבט שגרם לי לחוש שהאמירה הזו על שקרנים, מכוונת גם
אלי.
בעוד האישה משמיעה בקולי קולות מחאה נעלבת נכנס לחדר גבר גבוה ומשופם לבוש בז'קט
רשמי. הוא לא אמר אף מילה וניגש לארונית שהייתה על הקיר הצדדי והחל לחטט שם.
הרופא זעם:
"הלו, אתה שם! תפסיק עם זה".
הגבוה לא נרתע
"סגן השר שלח אותי. הוא צריך את התרופות שלו. אתה חדש, אתה לא יודע היכן זה".
הקשישה התחרפנה:
"אתה, תיכנס בתור שלך! סגן השר לא מעניין אף אחד".
עכשיו אני התחלתי לרגוז, בעיקר על האישה, והרמתי קול:
" חצופה! את בעצמך נדחקת לפני! לא ראית אותי ממטר! תצאו שניכם!!!".
הרופא חזר אחרי בקול חורק "תצאו שניכם נבלות!" לרגע שמחתי שהוא תומך בי. הסיכוי
להוציא ממנו ימי מחלה גבר. אלא שההמשך היה קצת מפחיד. פני הרופא התאדמו מכעס והלחיים
הכחושות שלו התנפחו. הוא תפס אזמל מנתחים מבריק שהיה על השולחן נפנף בו באיום וצרח:
"אני אחתוך אתכם נבלות, שקרנים!!!"
איזה אישה אחרת צצה לידי, אינני יודע מהיכן, אמרה לי בשקט "ממש מפחיד, פסיכופטים כולם.
אל תתעסק איתם".
"אבל אני רציתי רק כמה ימי מחלה" הסברתי לה גם בשקט.
הרופא החמוש באזמל קרב בצורה מאיימת לגבוה וזה הסיר את הז'קט שלו והניחו על אמת ידו
להגנה והם קרבו אחד לשני כמו תרנגולים עצבנים.
הקשישה העצבנית התחילה לצרוח ולקלל וגם הזהירה "אני מטלפנת למשטרה".
והאישה שלידי אמרה "זה יום רע בוא נלך ונחזור מחר".
ברור שהיא לא יכלה לנחש. שאני צריך חופש מחלה להיום בגלל הדירקטוריון.
כשהקשישה טלפנה למשטרה ראיתי שהעניין אבוד ואצטרך לחפש רופא אחר, אלא שאז נכנסו
לחדר שני אחים חסונים לבושים לבן שהשתלטו בזריזות על הרופא עם האזמל, אחד מהם תקע
מזרק בירכו של הרופא מבלי לשאול שאלות והם גררו אותו לדלת.
זה שהזריק לרופא חש כנראה שהוא חייב הסבר התעכב רגע בדלת ואמר:
" מוקדם בבוקר הוא הצליח לברוח מהמחלקה הסגורה. לא ידענו שהוא הגיע לכאן".
האשה הנורמלית שדיברה איתי קודם שאלה:
3
"מה יש לו?" והאח השיב "הוא סובל מחיסונופוביה פסיכוטית והוא מסוכן לציבור, בעיקר
לרופאים ולמחסנים במערכת הבריאות. מזל שהרופא שלכם מאחר היום".
הם הלכו מובילים את הפסיכופט שלהם. המשופם הגבוה חזר לחטט בארונית התרופות ואני כבר
רציתי ללכת אבל אז הגיעו השוטרים שהעצבנית הזעיקה. הסמל אמר, "אף אחד לא הולך מכאן
עד שנסיים".
העצבנית שנראתה לפני התקף קצרת הסבירה לשוטרים בקוצר נשימה ומשפטים קטועים למה
התקשרה למשטרה והם איבדו עניין ורצו ללכת אך השוטר הזוטר הצביע על כולנו ואמר לסמל "
היא סתם מקשקשת. היא פוחדת. אלה נמצאים כאן בוודאי בגלל סמים. כדאי לבדוק אם יש כאן
אופיאטים, כאלה שרופאים שומרים".
הסמל החמחץ פנים, כנראה חשב שהזוטר מקשקש אבל ליתר בטחון אמר לו: "אז תבדוק" ולנו
העיר, "אתם תמתינו".
השוטר התחיל לנבור במגירות של התרופות לא מצא כלום ונראה מאוכזב. הם כבר רצו ללכת אך
הזוטר רצה גם לבדוק בארון הגבוה שמשמש לתליית החלוקים של הרופאים ולחומרי ניקוי.
דלת הייתה נעולה והזוטר אמר, "למה זה נעול? אולי מסתירים כאן את הסמים". הסמל נתן לו
את אזמל המנתחים שנותר זרוק והציע " תכניס את הלהב בסדק של הדלת וכך תוכל להזיז את
לשון המנעול מבלי לחרב את הארון". הזוטר, שכבר הזיע, ניסה לשמור על שארית כבודו ואמר,
"בדיוק חשבתי על זה".
הוא השתמש באזמל בהצלחה, אוי לאותה הצלחה, דלת הארון שנפרצה הוטחה בפניו ומהארון
נפלה גופה מתה כבדה על הרצפה.
הקשישה צרחה. האישה השנייה תפסה בבהלה באמת ידי וציפורניה ננעצו בבשרי.
השוטר הזוטר שאפו דימם מפגיעת הדלת אמר בגאווה "אמרתי לך שיש כאן משהו". הסמל ענה
לו בבוז "אמרת סמים, אבל כאן יש גופה, בכלל לא קשור למה שאמרת".
התבוננתי מקרוב במת. כן, לא טעיתי. זה היה הרופא שלי.
מאת מיכאל ברייר ©
על השולחן בקפטריה היה כבר עיתון הבוקר למשכימי קום, עדיין כרוך בגומייה.
פרשתי אותו כדי לעיין בכותרות.
בעודי מורח חמאה על הבאגט הטרי, מי נכנס אם לא יושקה, ההונגרי המופרע, עדיין הלום שינה
ולא מגולח, עיניו, אדומות ונפוחות בוהות לכאן ולשם, כאילו שכח למה נכנס.
הנחתי ליתר ביטחון את המרפק על העיתון והמשכתי בענייני החמאה והבאגט, משתדל להימנע
מקשר עין.
הוא ראה את התמרון הקטן שלי, רטן משהו מגונה אך שמר מרחק, לשמחתי.
חיפשתי כותרת מסוימת מאד על הצפוי היום בישיבת הדירקטוריון של האיגוד שאני אמור
להשתתף בה כנציג ציבור. ואכן הייתה כתבה ארוכה עם כותרת זועקת, "הדירקטוריון מתכנס
היום לקבלת החלטה סופית!!!".
המצב שם לא פשוט. חצי מהחברים בעד וחצי נגד.
רק אני, כנציג ציבור, אהיה לשון המאזניים. כיום יש לי רק יריבים מועטים אבל אחרי ההצבעה,
ולא חשוב עבור מי אצביע, כמחצית מהציבור, הצד המפסיד, ישנאו אותי.
לא רוצה שכל כך הרבה אנשים ישנאו אותי.
האחריות הציבורית מעיקה מאד. לפעמים אני רוצה שתקרה לי תאונה, לא ממש, ככה משהו קליל
שישגר אותי באמבולנס לחדר מיון ואז אהיה משוחרר מכל אחריות לפחות לכמה ימי בדיקות
ובירור רפואי. מנוחה שתמלא לי את המצברים.
לא חלילה שאצא עכשיו לכביש ואפול על מכונית חולפת. אולי הרבה יותר פשוט להיכנס לרופא
המשפחה ולהתלונן על איזה מצוקה גופנית שתצדיק כמה ימי מנוחה. מכיוון שאני אדם מעשי
והזמן קצר, סיימתי את הקפה של הבוקר כדי להגיע ראשון למרפאה שתיפתח עוד מעט.
בדרך החוצה הטלתי את העיתון על שולחנו של יושקה שעדיין לא נרגע והטיח בי מילה מגונה
ויצאתי מהקפטריה בסנטר מורם.
אני אוהב את המתחם הזה. כל השירותים במקום אחד, הקפטריה, מרפאה סמוכה, חנות נוחות,
ספרייה. סינמטק, הכל נחמד מאד.
הקדמתי להגיע למרפאה ושמחתי לראות שכבר פתוח. הפקידה עדיין לא הגיעה אך ראיתי
שבהמשך המסדרון הדלת של רופא המשפחה שלי פתוחה למחצה. ממש הזדמנות.
מיהרתי ונכנסתי. הרופא שלי, אדם מתון וחייכן שמוחל על כבודו ואנחנו ביחסים כמעט חבריים.
אני חרד לבריאותי, יש הקוראים לי 'היפוכונדר'. לא נעים, אבל אשרי אדם המפחד תמיד.
נכון שאני מגזים בביקורי אצל הרופא. כדי לשמר את סובלנותו אני משאיר לו מידי פעם איזה
מתנה קטנה על שולחנו, לפעמים כרטיס הזמנה לתערוכה שאני מקבל כחבר דירקטוריון או
דוגמית של מוצר חדש, או חטיף אנרגיה. הוא לא מוחה, רק מחייך יפה ושם במגירה. אני חושב
שהוא רגיל לקבל מתנות ולי נעים מאד להעניק מתנות.
בקצרה, נכנסתי לחדרו עם סיפור מוכן על כאבי ראש ועיניים. זה תמיד עובד. בוודאי ירשום לי
לקחת גלולות ארבע פעמים ביום ויומיים מנוחה. את הגלולות אשטוף באסלה ויומיים מחלה
יצדיקו את היעדרותי מההצבעה.
התכנית נראתה מושלמת אך להפתעתי היה בחדר רופא אחר. כנראה רופא מחליף. טיפוס שונה
לחלוטין מהרופא השמנמן חייכן שלי.
זה החדש היה כחוש וזעפן. זיפי שיער מאפיר על ראשו וזיפים לא מגולחים תואמים על פניו
2
הכחושות. על קצה אפו היו משקפי ראיה בסגנון מיושן והוא היה מרוכז במיון וסידור של תרופות
לשתי מגירות של ארונית התרופות.
לא הייתי בטוח אם הוא יתפתה לתת לי כמה ימי מחלה אבל אין הרבה ברירות.
נשמתי עמוק ובירכתי אותו בבוקר טוב. התברר שהנימוסים שלו לא משהו. הוא לא ענה בברכה
רק הרים את מבטו מעל למשקפי הקריאה ושאל בקול מחוספס:
"מה אתה רוצה?".
התחלתי להסביר לו את כל ההיסטוריה שלי כדי שאגיע בצורה מסודרת לנקודה של מתן האישור
המיוחל. לפתע פרצה לחדר קשישה היסטרית וצרחה שהיא סובלת מכאבי מחזור קשים ודרשה
לקבל מייד זריקת הרגעה. אמרתי לרופא בקול רם, שמיועד גם לאוזניה,
"דוקטור, גם לי כואב והייתי קודם".
הרופא התעלם ממני ואמר בקרירות לאשה :
"גברת, אני לא שואל בת כמה את אבל לדעתי את המחזור האחרון שלך חווית לפני יותר מעשרים
שנים. אני לא מטפל בשקרנים, שלום".
כשהוא אמר את זה הוא נעץ בי מבט שגרם לי לחוש שהאמירה הזו על שקרנים, מכוונת גם
אלי.
בעוד האישה משמיעה בקולי קולות מחאה נעלבת נכנס לחדר גבר גבוה ומשופם לבוש בז'קט
רשמי. הוא לא אמר אף מילה וניגש לארונית שהייתה על הקיר הצדדי והחל לחטט שם.
הרופא זעם:
"הלו, אתה שם! תפסיק עם זה".
הגבוה לא נרתע
"סגן השר שלח אותי. הוא צריך את התרופות שלו. אתה חדש, אתה לא יודע היכן זה".
הקשישה התחרפנה:
"אתה, תיכנס בתור שלך! סגן השר לא מעניין אף אחד".
עכשיו אני התחלתי לרגוז, בעיקר על האישה, והרמתי קול:
" חצופה! את בעצמך נדחקת לפני! לא ראית אותי ממטר! תצאו שניכם!!!".
הרופא חזר אחרי בקול חורק "תצאו שניכם נבלות!" לרגע שמחתי שהוא תומך בי. הסיכוי
להוציא ממנו ימי מחלה גבר. אלא שההמשך היה קצת מפחיד. פני הרופא התאדמו מכעס והלחיים
הכחושות שלו התנפחו. הוא תפס אזמל מנתחים מבריק שהיה על השולחן נפנף בו באיום וצרח:
"אני אחתוך אתכם נבלות, שקרנים!!!"
איזה אישה אחרת צצה לידי, אינני יודע מהיכן, אמרה לי בשקט "ממש מפחיד, פסיכופטים כולם.
אל תתעסק איתם".
"אבל אני רציתי רק כמה ימי מחלה" הסברתי לה גם בשקט.
הרופא החמוש באזמל קרב בצורה מאיימת לגבוה וזה הסיר את הז'קט שלו והניחו על אמת ידו
להגנה והם קרבו אחד לשני כמו תרנגולים עצבנים.
הקשישה העצבנית התחילה לצרוח ולקלל וגם הזהירה "אני מטלפנת למשטרה".
והאישה שלידי אמרה "זה יום רע בוא נלך ונחזור מחר".
ברור שהיא לא יכלה לנחש. שאני צריך חופש מחלה להיום בגלל הדירקטוריון.
כשהקשישה טלפנה למשטרה ראיתי שהעניין אבוד ואצטרך לחפש רופא אחר, אלא שאז נכנסו
לחדר שני אחים חסונים לבושים לבן שהשתלטו בזריזות על הרופא עם האזמל, אחד מהם תקע
מזרק בירכו של הרופא מבלי לשאול שאלות והם גררו אותו לדלת.
זה שהזריק לרופא חש כנראה שהוא חייב הסבר התעכב רגע בדלת ואמר:
" מוקדם בבוקר הוא הצליח לברוח מהמחלקה הסגורה. לא ידענו שהוא הגיע לכאן".
האשה הנורמלית שדיברה איתי קודם שאלה:
3
"מה יש לו?" והאח השיב "הוא סובל מחיסונופוביה פסיכוטית והוא מסוכן לציבור, בעיקר
לרופאים ולמחסנים במערכת הבריאות. מזל שהרופא שלכם מאחר היום".
הם הלכו מובילים את הפסיכופט שלהם. המשופם הגבוה חזר לחטט בארונית התרופות ואני כבר
רציתי ללכת אבל אז הגיעו השוטרים שהעצבנית הזעיקה. הסמל אמר, "אף אחד לא הולך מכאן
עד שנסיים".
העצבנית שנראתה לפני התקף קצרת הסבירה לשוטרים בקוצר נשימה ומשפטים קטועים למה
התקשרה למשטרה והם איבדו עניין ורצו ללכת אך השוטר הזוטר הצביע על כולנו ואמר לסמל "
היא סתם מקשקשת. היא פוחדת. אלה נמצאים כאן בוודאי בגלל סמים. כדאי לבדוק אם יש כאן
אופיאטים, כאלה שרופאים שומרים".
הסמל החמחץ פנים, כנראה חשב שהזוטר מקשקש אבל ליתר בטחון אמר לו: "אז תבדוק" ולנו
העיר, "אתם תמתינו".
השוטר התחיל לנבור במגירות של התרופות לא מצא כלום ונראה מאוכזב. הם כבר רצו ללכת אך
הזוטר רצה גם לבדוק בארון הגבוה שמשמש לתליית החלוקים של הרופאים ולחומרי ניקוי.
דלת הייתה נעולה והזוטר אמר, "למה זה נעול? אולי מסתירים כאן את הסמים". הסמל נתן לו
את אזמל המנתחים שנותר זרוק והציע " תכניס את הלהב בסדק של הדלת וכך תוכל להזיז את
לשון המנעול מבלי לחרב את הארון". הזוטר, שכבר הזיע, ניסה לשמור על שארית כבודו ואמר,
"בדיוק חשבתי על זה".
הוא השתמש באזמל בהצלחה, אוי לאותה הצלחה, דלת הארון שנפרצה הוטחה בפניו ומהארון
נפלה גופה מתה כבדה על הרצפה.
הקשישה צרחה. האישה השנייה תפסה בבהלה באמת ידי וציפורניה ננעצו בבשרי.
השוטר הזוטר שאפו דימם מפגיעת הדלת אמר בגאווה "אמרתי לך שיש כאן משהו". הסמל ענה
לו בבוז "אמרת סמים, אבל כאן יש גופה, בכלל לא קשור למה שאמרת".
התבוננתי מקרוב במת. כן, לא טעיתי. זה היה הרופא שלי.