שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם
לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין? הן יש
אשר הקל בהגה פיכם יחזק את לב הלוחמים החיים
עדיין, אולם אחרי מותם גם גדול שירכם לא יוכל להפעים
את קטן עורקיהם או ליצוק רסיס לשד אחד בעצמותיהם
היבשות. כי התהילה אחרי המוות לא נחלת המת היא
ולא תחמם אצבע אחת מאצבעותיו הקפואות,
אולם אשר יאמר ללוחם והוא חי - יעטה את גופו כשריון
ויתנהו לחומת נחושת נגד כל הקמים עליו.
למדו נא מן האימהות אשר את כל טובן תענקנה
לבניהם החיים. עליהם תתפללנה, בעדם תעתרנה ולא
תדענה מה לעשות עוד לבניהן ולא עשוהו. אך אחרי
מותם אז תשתוקנה האימהות שתיקה גדולה וקשה
כי תבינה אשר אין שומע להן עוד באומרן "בני, בני..."
וגם זאת קחו לכם מן האימהות: אשר במות להן
המת לא תשכחנה את הנפשות החיות ובעוד דמעתן
על לחין תקומנה מאבלן לצפות הליכות ביתן ולשפות
הסיר למען בניהן הנותרים.
אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה
הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי
שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.
כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח
והַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת
הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד
הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי
שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה
רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא
הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם
הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים
שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ
בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!
כי אם גדולים במותם היו - בחייהם על אחת
שבע ואם קדושים אחרי מות - קדושים היו גם לפניו.
במה נחשב יום מותם מן הימים אשר היו לפניו?
את מי אתם מעריצים, את העופרת אשר קפדתם? -
לא זאת העופרת אשר באה בבשרם עשתם לקדושים,
כי אם בזה בשרם החי אשר ניצב לקראת העופרת יום
יום ושעה שעה ולא חת - הוא הקדוש מעודו! שירו נא
לגיבורים בעודם מתהלכים ביניכם כי אז יהיה לגבורה
צלם אדם ודמות ער רעננה וינקה מן החיים ולא יהיו
זבחיה זבחי מתים ופולחנה פולחן עצמות...
דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.
הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא
עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,
אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -
לָהֶם הוּא!
האסף מסביב לגוף המת וחטטהו פרור לפרור -
הנה זאת תכונת כל בני רמה ותולעה. אולם אוהבי
המת באמת - ירווהו ויזינוהו מטובם בעודו בחיים.
משוח גוף המת בסמים ובתמרוקים - הנה זאת תכונת
החונטים למיניהם, אולם רעי המת הטובים יבחרו
למשוח את מגינו בשמן לפני צאתו למלחמה!
שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם
גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם
וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן
יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -
לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...
שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ...
[השיר נכתב על ידי יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו]
לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין? הן יש
אשר הקל בהגה פיכם יחזק את לב הלוחמים החיים
עדיין, אולם אחרי מותם גם גדול שירכם לא יוכל להפעים
את קטן עורקיהם או ליצוק רסיס לשד אחד בעצמותיהם
היבשות. כי התהילה אחרי המוות לא נחלת המת היא
ולא תחמם אצבע אחת מאצבעותיו הקפואות,
אולם אשר יאמר ללוחם והוא חי - יעטה את גופו כשריון
ויתנהו לחומת נחושת נגד כל הקמים עליו.
למדו נא מן האימהות אשר את כל טובן תענקנה
לבניהם החיים. עליהם תתפללנה, בעדם תעתרנה ולא
תדענה מה לעשות עוד לבניהן ולא עשוהו. אך אחרי
מותם אז תשתוקנה האימהות שתיקה גדולה וקשה
כי תבינה אשר אין שומע להן עוד באומרן "בני, בני..."
וגם זאת קחו לכם מן האימהות: אשר במות להן
המת לא תשכחנה את הנפשות החיות ובעוד דמעתן
על לחין תקומנה מאבלן לצפות הליכות ביתן ולשפות
הסיר למען בניהן הנותרים.
אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה
הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי
שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.
כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח
והַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת
הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד
הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי
שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה
רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא
הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם
הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים
שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ
בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!
כי אם גדולים במותם היו - בחייהם על אחת
שבע ואם קדושים אחרי מות - קדושים היו גם לפניו.
במה נחשב יום מותם מן הימים אשר היו לפניו?
את מי אתם מעריצים, את העופרת אשר קפדתם? -
לא זאת העופרת אשר באה בבשרם עשתם לקדושים,
כי אם בזה בשרם החי אשר ניצב לקראת העופרת יום
יום ושעה שעה ולא חת - הוא הקדוש מעודו! שירו נא
לגיבורים בעודם מתהלכים ביניכם כי אז יהיה לגבורה
צלם אדם ודמות ער רעננה וינקה מן החיים ולא יהיו
זבחיה זבחי מתים ופולחנה פולחן עצמות...
דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.
הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא
עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,
אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -
לָהֶם הוּא!
האסף מסביב לגוף המת וחטטהו פרור לפרור -
הנה זאת תכונת כל בני רמה ותולעה. אולם אוהבי
המת באמת - ירווהו ויזינוהו מטובם בעודו בחיים.
משוח גוף המת בסמים ובתמרוקים - הנה זאת תכונת
החונטים למיניהם, אולם רעי המת הטובים יבחרו
למשוח את מגינו בשמן לפני צאתו למלחמה!
שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם
גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם
וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן
יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -
לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...
שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ...
[השיר נכתב על ידי יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו]