האיש הטבוע הגיע לתחנה הראשונה שלו לאותו בוקר - בית הקפה. הוא נכנס ויצא עם ספל נייר גדול ובו קפה ששיגר עננת ניחוח של קרמל-וניל-בושם כזה או אחר, ועם ארבע סוכר. האיש הטבוע, שעדיין בקושי הצליח לחוש בטעם או בריח, המשיך בדרך. החזיק את הקפה ביד ימין ומישש את חבילת השטרות שבכיסו ביד שמאל.
התחנה הבאה היתה שלישיית המיתרים. הם בדרך כלל היו בנקודה שלהם בטיילת וניגנו קלאסי-קל, שאנסונים, סלוניים, יצירות ג'אז קלאסיות. התכנית הייתה לתת להם את הכסף ואז הוא התכוון להזריק לעצמו מנת יתר של קליטה חושית. לעמוד שם, להציף את חוש השמיעה בנגינת כלי המיתר, לאבד את חוש הראייה בגלי הים החורפיים, לאנוס את חוש הטעם עם הקפה הזה, להנפיש את חוש הריח עם אוויר המלח הנקי ולטלטל את חוש המישוש עם רוח מקפיאה של ים בחורף. אחרי שזה לא יעשה שום דבר, והוא ידע שזה לא יעשה שום דבר, הוא ימשיך לפי התכנית.
הקפה היה סביר ולא מעבר. היום היה חורפי ואפור, הרוח התחזקה והתחיל טפטוף, הים נראה כאילו הוא לא מרוצה בעליל, האף שלו היה סתום ואי אפשר היה להרגיש שום אוויר מלח נקי. כשהוא חצה את הכביש לטיילת נהג אחד צפר לו; היה הבהוב קטן של רצון אימפולסיבי להעיף לו את הקפה הזה על השמשה, ומיד תסס וכבה. מה הטעם. ולקינוח, שלישיית המיתרים לא הייתה. כנראה ויתרו הפעם בגלל מזג האוויר.
אז לא? טוב. לך לעזאזל גם אתה, אמר, והים המשיך להתגלגל בגלים קרים ובודדים של חורף.
האיש הטבוע הלך לאורך הטיילת כמו שאיש טבוע בדרך כלל הולך. עם כל צעד שקירב אותו אל הים, התפשט לו עוד גל בתוך הבטן, כאילו יש לו בלוטת רעל שמפרישה את זה בגלים חמימים וחותכים. ארבע סוכר, למען השם. פתאום הוא צריך להקיא, עצר והשתעל בכוח – שום דבר לא היה בקיבה שלו שאפשר היה להקיא אז הוא התכופף והשתעל בכוח עוד קצת והזדקף והמשיך ללכת.
במקום של שלישיית המיתרים ישב עכשיו בחור אחד וניגן בגיטרה. השיר היה 'סר גלאהד המתוק' של ג'ואן באאז. האיש הטבוע חלף על פניו והמשיך ללכת ואחרי כמה מטרים הבחור עבר לנגן את 'טבעת של אש' של ג'וני קאש, והאיש הטבוע עצר והסתובב.
רגע - זה לא בחור. זו בחורה. זה לא היה מאוד מודגש אצלה, קל היה לטעות. זו היתה יותר כמו צורה שהסתפחה לגיטרה, מתוכננת בשביל למלא את התפקיד: ג'ינס שחורים קרועים בברכיים ומטולאים בירך, נעלי אולסטאר לא-קשורות, חולצת משבצות, מעיל דובון. היא גם לא טרחה לארגן לעצמה מעיל פארקה מהסוג של 'זה לא באמת דובון אבל זה עדיין סתם-זרקתי-על-עצמי-משהו'. איכשהו, למרות כל אלה, מנגנית הגיטרה לא בקעה שום פוזה. היא ניגנה ללא מפרט, באצבעות שציפורניהן לא היו ארוכות מאלה של האיש הטבוע. ללא צבע, ללא טבעות. הפנים נסתרו מן העין, היו מורכנים למטה אל הגיטרה ומפל של שיער שחור-כחול נשמט מעליהן והסתיר את הכול; מבלי לראות את פניה ידעת שהיא מנגנת בעיניים עצומות. רק משהו מינימליסטי מאוד בתנועות האצבעות ואולי קצת צוואר שנגלה לשנייה, הלשינו שזה היא ולא הוא.
עוד נשאר קצת קפה. הטבוע נעצר כדי להקשיב לשיר ואמר לעצמו שאם השיר הבא יהיה 'נערה מארץ הצפון', זה סימן.
אנשים נוספים נעצרו להקשיב לגיטרה. אישה אחת לא התאפקה והוסיפה בקולה את הצליל של חצוצרות המריאצ'י -
טה-טטה-טטה-טי-נה-נהההה...
מצד אחד זה היה נחמד אבל מצד שני הוא רצה להגיד לה לסתום ולתת לו לשמוע. בלוטת הרעל שפעלה בבטן שלו כנראה קיבלה חיזוק דרך המוזיקה, כמו דלק, והוא ידע שבקרוב מאוד זה יהיה בלתי נסבל אבל התאפק בכוח עד סוף השיר. וזה שורף, שורף, שורף, טבעת של אש...
הבחורה עם הגיטרה המשיכה ל-'מקלט מן הסערה' והאיש הטבוע הבין שהאות נכשל. הוא המתין עם הקפה שלו לסוף השיר. כשהבחורה סיימה האנשים מחאו לה כפיים קלושות, האיש הטבוע הפך את ספל הקפה שלו לוודא שלא נשאר כלום ואז תחב לתוכו את חבילת השטרות, ניגש והניח אותה ליד תיק הגיטרה הפתוח שבו נצנצו כמה מטבעות, מלמל תודה והמשיך ללכת. הוא התרחק במהירות, לפני שהבחורה או מישהו מהמאזינים יקלוט שהרגע הניחו מולה אלפיים שלוש מאות שקל בשטרות חדשים בתוך ספל קפה מופצץ בריח וניל וקינמון.
האיש הטבוע המשיך ללכת ומאחוריו השתררה שתיקה עד שהבחורה התחילה לנגן את 'מלך קליפורניה' של דייב אלווין. הוא לא הסתובב.
כשירד לחול, בלוטת הארס התחילה לפמפם בכל הכוח - וואם, וואם, גלים כואבים מתפשטים לו בתוך הגוף והלב שלו התחיל לדפוק לראשונה מזה שבועות ומשהו קרה לשמיעה שלו. הוא מוכן להישבע שעכשיו פתאום הבחורה עם הגיטרה, אי-שם מאחוריו, דווקא כן מנגנת את זה, את 'נערה מארץ הצפון', ואפילו נדמה לו שמישהו התחיל לשיר; שומעים כמה קולות זקנים וצרודים נאנחים ומלווים -
If you're traveling in the north country fair...
אני מדמיין. זהו, הגעתי לשלב הסופי. קדימה לגמור עם זה. ואם בסוף העניין אני אפגוש את בוב דילן וג'וני קאש הם יוכלו לכתוב על זה משהו.
וכך הולך לו האיש הטבוע טרום-טביעתו על החול, מגיע למים, וממשיך ללכת, פנימה עם הבגדים והכול, והים מקבל אותו קפוא וחורפי ועדיין אדיש; רק כשהמים מגיעים לו לברכיים הוא התחיל להתקשות, לא בגלל הקור אלא בגלל שרק עכשיו פתאום הים התגלה כבאמת סוער, והוא מנסה להמשיך להתקדם מבלי ליפול. השכבות שלבש נספגו והפכו כבדות אבל למרות התחושה ששום דבר לא זז, נראה שתוך שנייה הוא כבר בפנים עד הצוואר ואז - הופ, הים כיסה אותו, והעולם בפנים היה כמו העולם בחוץ. בלוטת הארס מחתה, מחאה, התערבלה, ואז פתאום התחילה לצרוח; הוא החליט להחזיק את האוויר בכוח בריאות שלו עד שהן יקרסו איכשהו והכול יסתיים יותר מהר ולפחות לא יוכלו להאשים אותו למעלה שהוא לגמרי-לגמרי הלך בשקט. ואפילו אם כן, הוא יענה להם, זה אתם שהטבעתם אותי, לא אני.
הוא חשב את המחשבה האחרונה: היה רוצה שהשיר שיצלצל לו באזניים כעת יהיה דווקא 'טבעת של אש' אבל הוא נתקע עם הנערה מארץ הצפון, עמום, חסר-רגש, תת-מימי. ממילא שום דבר לא עבד לפי התכנית שלו.
זה היה הרגע שהעולם החיצון הושיט יד ותפס בכוח בצווארון המעיל שלו. יד מהירה ובטוחה עם אצבעות ארוכות וגמישות, קשות ומחורצות ממיתרי גיטרה, משכה אותו החוצה והראש שלו הגיח מתוך מרק החורף העכור אל תוך אוויר שהיה מלא בדיוק במידה הנכונה ברוח קפואה וחותכת, ריח מלח נקי והמיית גלים חורפיים.
הוא התחיל להיאבק. בעט ורצה להישאר למעלה בעולם שבו יש אוויר, רוח, מלח, נגינת גיטרה. שכבות הבגדים משכו אותו למטה למטה והיד תלשה ממנו את המעיל, תלשה את הסוודר, משכה אותו. ואז הוא שכב על החול, משתעל ומכחכח, ורצה להשאיר את טעם המלח הזה בפיו עד הודעה חדשה; גיטרה היתה זרוקה על החול כמה מטרים הצידה ומישהו זז לידו והניח עליו מעיל דובון.
הבחורה רכנה מעליו ואמרה משהו למישהו, הוא שמע אנשים ברקע אבל לא היה אכפת לו משום שהיו לה עיניים חומות-ירוקות שלא דמו לשום דבר אחר בתכלת הסדוקה והקפואה שהוא זכר עד אותה נקודה. ובאותה שנייה, הוא חדל להיות האיש הטבוע, פשוט ככה.
היא תפסה את דש המעיל ביד אחת, ובשנייה נפנפה לו משהו מול הפנים. זו היתה חבילת השטרות. עננה של ריח מתקתק מגעיל נדף ממנה.
"אא-ננחקק."
"דפוק." היא ענתה כשגיששה לתוך כיס המעיל והניחה בו את הכסף. היא התיישבה לידו על החול ואחרי דקה או שתיים כשהצליח לדבר הוא שאל אותה, אם הוא יבטיח לא לעשות את זה שוב האם היא תשיר את "נערה מארץ הצפון".
אני לא שרה, ענתה הבחורה עם הגיטרה, אני רק מנגנת, זה אתה שצריך לשיר.
התחנה הבאה היתה שלישיית המיתרים. הם בדרך כלל היו בנקודה שלהם בטיילת וניגנו קלאסי-קל, שאנסונים, סלוניים, יצירות ג'אז קלאסיות. התכנית הייתה לתת להם את הכסף ואז הוא התכוון להזריק לעצמו מנת יתר של קליטה חושית. לעמוד שם, להציף את חוש השמיעה בנגינת כלי המיתר, לאבד את חוש הראייה בגלי הים החורפיים, לאנוס את חוש הטעם עם הקפה הזה, להנפיש את חוש הריח עם אוויר המלח הנקי ולטלטל את חוש המישוש עם רוח מקפיאה של ים בחורף. אחרי שזה לא יעשה שום דבר, והוא ידע שזה לא יעשה שום דבר, הוא ימשיך לפי התכנית.
הקפה היה סביר ולא מעבר. היום היה חורפי ואפור, הרוח התחזקה והתחיל טפטוף, הים נראה כאילו הוא לא מרוצה בעליל, האף שלו היה סתום ואי אפשר היה להרגיש שום אוויר מלח נקי. כשהוא חצה את הכביש לטיילת נהג אחד צפר לו; היה הבהוב קטן של רצון אימפולסיבי להעיף לו את הקפה הזה על השמשה, ומיד תסס וכבה. מה הטעם. ולקינוח, שלישיית המיתרים לא הייתה. כנראה ויתרו הפעם בגלל מזג האוויר.
אז לא? טוב. לך לעזאזל גם אתה, אמר, והים המשיך להתגלגל בגלים קרים ובודדים של חורף.
האיש הטבוע הלך לאורך הטיילת כמו שאיש טבוע בדרך כלל הולך. עם כל צעד שקירב אותו אל הים, התפשט לו עוד גל בתוך הבטן, כאילו יש לו בלוטת רעל שמפרישה את זה בגלים חמימים וחותכים. ארבע סוכר, למען השם. פתאום הוא צריך להקיא, עצר והשתעל בכוח – שום דבר לא היה בקיבה שלו שאפשר היה להקיא אז הוא התכופף והשתעל בכוח עוד קצת והזדקף והמשיך ללכת.
במקום של שלישיית המיתרים ישב עכשיו בחור אחד וניגן בגיטרה. השיר היה 'סר גלאהד המתוק' של ג'ואן באאז. האיש הטבוע חלף על פניו והמשיך ללכת ואחרי כמה מטרים הבחור עבר לנגן את 'טבעת של אש' של ג'וני קאש, והאיש הטבוע עצר והסתובב.
רגע - זה לא בחור. זו בחורה. זה לא היה מאוד מודגש אצלה, קל היה לטעות. זו היתה יותר כמו צורה שהסתפחה לגיטרה, מתוכננת בשביל למלא את התפקיד: ג'ינס שחורים קרועים בברכיים ומטולאים בירך, נעלי אולסטאר לא-קשורות, חולצת משבצות, מעיל דובון. היא גם לא טרחה לארגן לעצמה מעיל פארקה מהסוג של 'זה לא באמת דובון אבל זה עדיין סתם-זרקתי-על-עצמי-משהו'. איכשהו, למרות כל אלה, מנגנית הגיטרה לא בקעה שום פוזה. היא ניגנה ללא מפרט, באצבעות שציפורניהן לא היו ארוכות מאלה של האיש הטבוע. ללא צבע, ללא טבעות. הפנים נסתרו מן העין, היו מורכנים למטה אל הגיטרה ומפל של שיער שחור-כחול נשמט מעליהן והסתיר את הכול; מבלי לראות את פניה ידעת שהיא מנגנת בעיניים עצומות. רק משהו מינימליסטי מאוד בתנועות האצבעות ואולי קצת צוואר שנגלה לשנייה, הלשינו שזה היא ולא הוא.
עוד נשאר קצת קפה. הטבוע נעצר כדי להקשיב לשיר ואמר לעצמו שאם השיר הבא יהיה 'נערה מארץ הצפון', זה סימן.
אנשים נוספים נעצרו להקשיב לגיטרה. אישה אחת לא התאפקה והוסיפה בקולה את הצליל של חצוצרות המריאצ'י -
טה-טטה-טטה-טי-נה-נהההה...
מצד אחד זה היה נחמד אבל מצד שני הוא רצה להגיד לה לסתום ולתת לו לשמוע. בלוטת הרעל שפעלה בבטן שלו כנראה קיבלה חיזוק דרך המוזיקה, כמו דלק, והוא ידע שבקרוב מאוד זה יהיה בלתי נסבל אבל התאפק בכוח עד סוף השיר. וזה שורף, שורף, שורף, טבעת של אש...
הבחורה עם הגיטרה המשיכה ל-'מקלט מן הסערה' והאיש הטבוע הבין שהאות נכשל. הוא המתין עם הקפה שלו לסוף השיר. כשהבחורה סיימה האנשים מחאו לה כפיים קלושות, האיש הטבוע הפך את ספל הקפה שלו לוודא שלא נשאר כלום ואז תחב לתוכו את חבילת השטרות, ניגש והניח אותה ליד תיק הגיטרה הפתוח שבו נצנצו כמה מטבעות, מלמל תודה והמשיך ללכת. הוא התרחק במהירות, לפני שהבחורה או מישהו מהמאזינים יקלוט שהרגע הניחו מולה אלפיים שלוש מאות שקל בשטרות חדשים בתוך ספל קפה מופצץ בריח וניל וקינמון.
האיש הטבוע המשיך ללכת ומאחוריו השתררה שתיקה עד שהבחורה התחילה לנגן את 'מלך קליפורניה' של דייב אלווין. הוא לא הסתובב.
כשירד לחול, בלוטת הארס התחילה לפמפם בכל הכוח - וואם, וואם, גלים כואבים מתפשטים לו בתוך הגוף והלב שלו התחיל לדפוק לראשונה מזה שבועות ומשהו קרה לשמיעה שלו. הוא מוכן להישבע שעכשיו פתאום הבחורה עם הגיטרה, אי-שם מאחוריו, דווקא כן מנגנת את זה, את 'נערה מארץ הצפון', ואפילו נדמה לו שמישהו התחיל לשיר; שומעים כמה קולות זקנים וצרודים נאנחים ומלווים -
If you're traveling in the north country fair...
אני מדמיין. זהו, הגעתי לשלב הסופי. קדימה לגמור עם זה. ואם בסוף העניין אני אפגוש את בוב דילן וג'וני קאש הם יוכלו לכתוב על זה משהו.
וכך הולך לו האיש הטבוע טרום-טביעתו על החול, מגיע למים, וממשיך ללכת, פנימה עם הבגדים והכול, והים מקבל אותו קפוא וחורפי ועדיין אדיש; רק כשהמים מגיעים לו לברכיים הוא התחיל להתקשות, לא בגלל הקור אלא בגלל שרק עכשיו פתאום הים התגלה כבאמת סוער, והוא מנסה להמשיך להתקדם מבלי ליפול. השכבות שלבש נספגו והפכו כבדות אבל למרות התחושה ששום דבר לא זז, נראה שתוך שנייה הוא כבר בפנים עד הצוואר ואז - הופ, הים כיסה אותו, והעולם בפנים היה כמו העולם בחוץ. בלוטת הארס מחתה, מחאה, התערבלה, ואז פתאום התחילה לצרוח; הוא החליט להחזיק את האוויר בכוח בריאות שלו עד שהן יקרסו איכשהו והכול יסתיים יותר מהר ולפחות לא יוכלו להאשים אותו למעלה שהוא לגמרי-לגמרי הלך בשקט. ואפילו אם כן, הוא יענה להם, זה אתם שהטבעתם אותי, לא אני.
הוא חשב את המחשבה האחרונה: היה רוצה שהשיר שיצלצל לו באזניים כעת יהיה דווקא 'טבעת של אש' אבל הוא נתקע עם הנערה מארץ הצפון, עמום, חסר-רגש, תת-מימי. ממילא שום דבר לא עבד לפי התכנית שלו.
זה היה הרגע שהעולם החיצון הושיט יד ותפס בכוח בצווארון המעיל שלו. יד מהירה ובטוחה עם אצבעות ארוכות וגמישות, קשות ומחורצות ממיתרי גיטרה, משכה אותו החוצה והראש שלו הגיח מתוך מרק החורף העכור אל תוך אוויר שהיה מלא בדיוק במידה הנכונה ברוח קפואה וחותכת, ריח מלח נקי והמיית גלים חורפיים.
הוא התחיל להיאבק. בעט ורצה להישאר למעלה בעולם שבו יש אוויר, רוח, מלח, נגינת גיטרה. שכבות הבגדים משכו אותו למטה למטה והיד תלשה ממנו את המעיל, תלשה את הסוודר, משכה אותו. ואז הוא שכב על החול, משתעל ומכחכח, ורצה להשאיר את טעם המלח הזה בפיו עד הודעה חדשה; גיטרה היתה זרוקה על החול כמה מטרים הצידה ומישהו זז לידו והניח עליו מעיל דובון.
הבחורה רכנה מעליו ואמרה משהו למישהו, הוא שמע אנשים ברקע אבל לא היה אכפת לו משום שהיו לה עיניים חומות-ירוקות שלא דמו לשום דבר אחר בתכלת הסדוקה והקפואה שהוא זכר עד אותה נקודה. ובאותה שנייה, הוא חדל להיות האיש הטבוע, פשוט ככה.
היא תפסה את דש המעיל ביד אחת, ובשנייה נפנפה לו משהו מול הפנים. זו היתה חבילת השטרות. עננה של ריח מתקתק מגעיל נדף ממנה.
"אא-ננחקק."
"דפוק." היא ענתה כשגיששה לתוך כיס המעיל והניחה בו את הכסף. היא התיישבה לידו על החול ואחרי דקה או שתיים כשהצליח לדבר הוא שאל אותה, אם הוא יבטיח לא לעשות את זה שוב האם היא תשיר את "נערה מארץ הצפון".
אני לא שרה, ענתה הבחורה עם הגיטרה, אני רק מנגנת, זה אתה שצריך לשיר.