זה היה היער. יער עבות ואפל.
והשקט שריחף בו. והסתיר דממה גדולה עוד יותר.
היא עמדה שם. בקרחת יער עגומה, קרני השמש בקושי נוגעות בפניה- ילדה קטנה. עם חרב בידה.
"אני לא מפחדת," אמרה בקול רועד.
הרוח הקפיא את עורפה, העלים ריקדו. רשרושם נשמע כצחוק מלגלג.
"אתם לא מאמינים?" שאלה בקול מעט יותר בטוח. "בואו נראה אתכם, נסו להילחם מולי!" היא ייצבה את חרבה למול היער החשוך והסבוך.
לרגע עמדה דממה כבדה וסמיכה באויר, ושוב בא הרוח וערבל את העולם, והביא איתו קול עמוק, לא ממשי:
<i>ואיך תלחמי מולנו, ואין לך את שמך שיגן עלייך?</i> שאל היער.
"אני יודעת מה שמי!" צעקה לעברם, אך לפתע, בבהלת אימה, גיששה בתודעתה אחר שמה, ולא מצאה. נעלם; הרוח לקח בגניבה.
היער גיחך לעומתה בקדרות, ורוח הפחד שוב אחז בצוארה.
הילדה היססה. לא היה לה לאן לברוח. מוקפת מכל עבר בזרועות ענף, בצמחים מטפסים וכובלים. אבל היא לא היתה מוכנה להיכנע סתם כך.
"אז לקחתם את שמי, אין דבר! אמציא לי שם חדש," צעקה אל מעבה היער.
הרוח השתולל בין ענפי היער. סערה מתקרבת. קרני השמש המועטות שחדרו אל בין העצים נתכסו ענני גשם קודרים ורועמים.
<i>שם חדש?</i> תמה היער ברוגז.
היא חשבה לרגע. באיזה שם קראה לה אמא כשעטפה אותה בחיבוק חמים בחיקה? היא כמעט טעמה את השם על לשונה, הוא התנדנד בקצה מחשבתה, אך לא הצליחה להיזכר בו בדיוק, אלא רק בהד קלוש שלו.
"כן! מעתה שמי הוא בת לב. עכשיו אלחם בכם עם שמי החדש!" והיא כבר הניפה את החרב בכונה להסתער, אך שוב הרוח התחזק, והטיח אותה אל הקרקע לפני שהספיקה להתקרב מספיק בשביל לחתוך ענף קרוב.
<i>ילדה טיפשה,</i> צחק היער. <i>לא בת לב את, כי אם זהובת לב. דוברת גדולות, זוהרת ונוצצת, אך בפנים אין דבר. פחדנית וריקה.</i>
בת לב התכוצה על אדמת הטחב הלחה, רועדת מקור ומיאוש. החרב נחה במרחק מה ממנה, שמוטה וחסרת ערך.
שוב הדהד קולו של היער:
<i>אין לך אדם בעולם. נשארת לבד.
מי יבוא להצילך, זהובת לב? שום אדם בעולם.</i>
היא ידעה שאין עוד בכוחה לעשות דבר; רק להמשיך ולהתכווץ על האדמה, ולחכות שיקח אותה היער אל בין זרועות ענפיו. היא אפילו החלה למצוא נחמה בקרירות הטחב, בלחות האדמה הצמודה אל לחיה.
<i>אין בך כלום, אין בך דבר.
אינך חשובה לאדם.
מי יזכור אותך, זהובת לב?
מי אוהב אותך בעולם?
מי?</i>
בת לב כבר בקושי שמעה את מילות היער האפל. היא כבר לא היתה. היא כבר לא יכלה. היא כבר לא רצתה. לא אהבה את עצמה. לא אהבה.
'מי אוהב אותך בעולם...?
מי...?'
מי?
היא הרימה את ראשה בפתאומיות מכר הטחב ונעמדה על רגליה. מיהרה אל החרב ואחזה בה חזק.
לפתע הבזיק בתוכה זיכרון, לא, לא זיכרון, ידיעה, ידיעה שיש מי שאוהב אותה.
מי, מי, מי?
היא צעקה.
ציפורים השתחררו מכלובי צמרות ועופפו אל הרקיע. העננים התפזרו במהרה ושמש עטפה את היער. הרוח פסק ונמוג בליחשוש עלים אחרון.
מרחוק נשמעו צעקות.
"שחר!
אהובת לב! איפה את?" צעקו הקולות.
עכשיו גיבשה בת לב לצעקתה מילים. "אמא! אבא! אני כאן!" היא שמטה את החרב, (שלמעשה היתה מקל עץ משונן ותו לא) והחלה לרוץ לכיוון הקולות.
כשראתה אותם, המשיכה לרוץ עד שנפלה אל חיק אמה בבכי.
"שחר, אהובת לב שלי, מה קרה? לאן נעלמת?"
אז זהו שמה- שחר. היא הרגישה איך כל כוחותיה חוזרים אליה, וממלאים אותה אור.
שחר התעטפה בחיבוקם של אבא ואמא. היא בכתה וצחקה ושמחה שהיא חיה. שהחושך הלך. שהיא לא לבד. היא כן חשובה. יש לה אנשים בעולם. היא לא לבד. לא לבד.
ליער כבר לא היה קול להשמיע. הוא כבר לא היה אפל. הוא היה שטוף אור, וחיות מסתתרות השמיעו בו את קולותיהן.
היא בת לב. היא אהובת לב. וליבה אכן זהוב – מואר באור חם של שמש.
היא שחר.
היא סוף סוף ידעה.
*******
הלואי.
בהשראת סדרת ארץ-ים, מאת אורסולה קיי לה גווין המדהימה, זכרונה לברכה.
והשקט שריחף בו. והסתיר דממה גדולה עוד יותר.
היא עמדה שם. בקרחת יער עגומה, קרני השמש בקושי נוגעות בפניה- ילדה קטנה. עם חרב בידה.
"אני לא מפחדת," אמרה בקול רועד.
הרוח הקפיא את עורפה, העלים ריקדו. רשרושם נשמע כצחוק מלגלג.
"אתם לא מאמינים?" שאלה בקול מעט יותר בטוח. "בואו נראה אתכם, נסו להילחם מולי!" היא ייצבה את חרבה למול היער החשוך והסבוך.
לרגע עמדה דממה כבדה וסמיכה באויר, ושוב בא הרוח וערבל את העולם, והביא איתו קול עמוק, לא ממשי:
<i>ואיך תלחמי מולנו, ואין לך את שמך שיגן עלייך?</i> שאל היער.
"אני יודעת מה שמי!" צעקה לעברם, אך לפתע, בבהלת אימה, גיששה בתודעתה אחר שמה, ולא מצאה. נעלם; הרוח לקח בגניבה.
היער גיחך לעומתה בקדרות, ורוח הפחד שוב אחז בצוארה.
הילדה היססה. לא היה לה לאן לברוח. מוקפת מכל עבר בזרועות ענף, בצמחים מטפסים וכובלים. אבל היא לא היתה מוכנה להיכנע סתם כך.
"אז לקחתם את שמי, אין דבר! אמציא לי שם חדש," צעקה אל מעבה היער.
הרוח השתולל בין ענפי היער. סערה מתקרבת. קרני השמש המועטות שחדרו אל בין העצים נתכסו ענני גשם קודרים ורועמים.
<i>שם חדש?</i> תמה היער ברוגז.
היא חשבה לרגע. באיזה שם קראה לה אמא כשעטפה אותה בחיבוק חמים בחיקה? היא כמעט טעמה את השם על לשונה, הוא התנדנד בקצה מחשבתה, אך לא הצליחה להיזכר בו בדיוק, אלא רק בהד קלוש שלו.
"כן! מעתה שמי הוא בת לב. עכשיו אלחם בכם עם שמי החדש!" והיא כבר הניפה את החרב בכונה להסתער, אך שוב הרוח התחזק, והטיח אותה אל הקרקע לפני שהספיקה להתקרב מספיק בשביל לחתוך ענף קרוב.
<i>ילדה טיפשה,</i> צחק היער. <i>לא בת לב את, כי אם זהובת לב. דוברת גדולות, זוהרת ונוצצת, אך בפנים אין דבר. פחדנית וריקה.</i>
בת לב התכוצה על אדמת הטחב הלחה, רועדת מקור ומיאוש. החרב נחה במרחק מה ממנה, שמוטה וחסרת ערך.
שוב הדהד קולו של היער:
<i>אין לך אדם בעולם. נשארת לבד.
מי יבוא להצילך, זהובת לב? שום אדם בעולם.</i>
היא ידעה שאין עוד בכוחה לעשות דבר; רק להמשיך ולהתכווץ על האדמה, ולחכות שיקח אותה היער אל בין זרועות ענפיו. היא אפילו החלה למצוא נחמה בקרירות הטחב, בלחות האדמה הצמודה אל לחיה.
<i>אין בך כלום, אין בך דבר.
אינך חשובה לאדם.
מי יזכור אותך, זהובת לב?
מי אוהב אותך בעולם?
מי?</i>
בת לב כבר בקושי שמעה את מילות היער האפל. היא כבר לא היתה. היא כבר לא יכלה. היא כבר לא רצתה. לא אהבה את עצמה. לא אהבה.
'מי אוהב אותך בעולם...?
מי...?'
מי?
היא הרימה את ראשה בפתאומיות מכר הטחב ונעמדה על רגליה. מיהרה אל החרב ואחזה בה חזק.
לפתע הבזיק בתוכה זיכרון, לא, לא זיכרון, ידיעה, ידיעה שיש מי שאוהב אותה.
מי, מי, מי?
היא צעקה.
ציפורים השתחררו מכלובי צמרות ועופפו אל הרקיע. העננים התפזרו במהרה ושמש עטפה את היער. הרוח פסק ונמוג בליחשוש עלים אחרון.
מרחוק נשמעו צעקות.
"שחר!
אהובת לב! איפה את?" צעקו הקולות.
עכשיו גיבשה בת לב לצעקתה מילים. "אמא! אבא! אני כאן!" היא שמטה את החרב, (שלמעשה היתה מקל עץ משונן ותו לא) והחלה לרוץ לכיוון הקולות.
כשראתה אותם, המשיכה לרוץ עד שנפלה אל חיק אמה בבכי.
"שחר, אהובת לב שלי, מה קרה? לאן נעלמת?"
אז זהו שמה- שחר. היא הרגישה איך כל כוחותיה חוזרים אליה, וממלאים אותה אור.
שחר התעטפה בחיבוקם של אבא ואמא. היא בכתה וצחקה ושמחה שהיא חיה. שהחושך הלך. שהיא לא לבד. היא כן חשובה. יש לה אנשים בעולם. היא לא לבד. לא לבד.
ליער כבר לא היה קול להשמיע. הוא כבר לא היה אפל. הוא היה שטוף אור, וחיות מסתתרות השמיעו בו את קולותיהן.
היא בת לב. היא אהובת לב. וליבה אכן זהוב – מואר באור חם של שמש.
היא שחר.
היא סוף סוף ידעה.
*******
הלואי.
בהשראת סדרת ארץ-ים, מאת אורסולה קיי לה גווין המדהימה, זכרונה לברכה.