מיומנו של מישהו/ אורן אפיאס
השנה 2006
אצבע המצופה בדם קרוש מוקפת בשלולית של דם , מונחת כמזכרת מצמררת למעשים אפלים. אצבע קטועה מיד של מישהו, נבהלתי לנוכח המראה הזה ,כשעיניי נפגשו במראה האצבע שדיממה במשך זמן מה, המראה הקפוא העביר בגופי מתחים שחשמלו את תודעתי .
"מי ירצה להשאיר בדירתי כזה דבר ? " שאלות עלו בתוכי , שאלות שלא ממש יכולתי להביא להן מענה מספק.
"איך הדבר הזה הגיע לכאן ? " דיברתי אל האצבע המדממת .
האצבע הקטועה מתנועה , הכריחה אותי להכיר בנוכחותה שהטרידה את שנתי הטרופה . קיבתי נתחלחלה זה עורר בי דחף להקיא את נשמתי , קמתי מיד.
הרמתי את האצבע בעדינות והבטתי בה למשך מספר דקות ארוכות , בחנתי אותה , מקרוב היא נראתה כמו דמוי אצבע, מעט שחור באזור הציפורניים , נדמה שמישהו נלחם בשביל להציל את השלמות של ידו ואולי אפילו את המשך חייו עד הרגע האחרון , שרט כל דבר בדרכו. הנחתי את האצבע , וניגשתי להכין לי קפה.
אני עובר שלבי התעוררות , חשבתי לעצמי שאם האצבע הזו זה סימן בחלום או דרך לרמוז שעליי להתעורר , ככל שהזמן חולף הספקות לגבי האצבע הזו הוסרו מהר מאד .
התאריך לא ידוע
דלת נטרקת , צליל ירייה , מישהו נשנק מכאב שבסופו של דבר מותיר דממה אחריו. המראות חוזרות כל פעם בלופ כמו הדהוד שלא מפסיק למלא את חלל המחשבות.
התאריך 21 לדצמבר אחד הימים בשנה...
אני נוגע בה והיא נוגעת בי , ומשום מה זה מעורר תיאבון הרסני להשחית משהו .
היא ממששת לי את העורף הרבה . למה זה קורה כל פעם ? למה אני נטרף מזה ?
הגוף שלה נראה מוכר, כמו משהו שכבר בעבר נפגשתי בו מפגש קרוב ולוהט ,
ישבנה התגלגל למול עיניי וזכה לחדירה שגרמה לה לפלוט מספר קולות
של עונג שנחסם בכל רטט ורטט בגופה מכל חדירה וחדירה.
"זין אותי חתיכת אנדרואיד מזדיין " היא אמרה ולחשה את זה בצורה ברורה לאוזן שלי , בין התנשפות להתנשפות .
"מה אמרת ?" שאלתי והתנערתי ממנה מיד .
" זיין אותי " היא אמרה ופתחה את הרגליים מפגינה למולי את איברה החשוף
הפעור כמערה המוכנה להכניס כל עובר אורח שזקוק למכסה .
"מה אמרת יא זונה ?" היא מקמטת את פניה בעווית של פגיעה, ושתיקה ארוכה בקעה בין שנינו .
" שאלתי , מה אמרת מקודם יא מזדיינת ?" הכנסתי תוקף לשאלה , הכנסתי זמן לשאלה , דרשתי לתשובה .
"אמרתי זיין אותי יא חתיכת אנדרואיד מזדיין " היא צעקה את זה עליי, ואני חש את הנלעגות מצטחקקת מהמילים שהתגלגלו מלשונה, מגופה הערום והשחום , מפניה , ומעיניה שהתכווצו לשנאה .
סטרתי לה בחוזקה , קיוויתי שהיא תשתכנע שאני רציני מאד כשאני שואל שאלות.
"למה את אומרת ת' דברים האלה , הא ?" אמרתי בתקיפות שביקשה ממנה לאמת את דבריה אם החששות שנצטברו בתוכי, משהו במילה 'אנדרואיד' הטיל בי מורא, כמו ברגע של הארה כובש אותה ומרתיע אותך באותה נשימה . אני מוכן לפוצץ אותה מכות רק שתגיד לי למה היא אמרה את זה .
"מאיפה את ממציאה את השטויות האלה ?" שאלתי , והיא רק צחקה למולי .
"אתה ייצור כל כך טיפש , אין לך מושג , הא ? " למרות שתבעתי מענה לשאלותיי,
כל מה שקיבלתי זה שאלות בחזרה וצחוק קולני ופגוע , צחוק שכיסה את המידע שאני דרשתי . היא המשיכה לצחוק ואני....אני כבר לא זוכר איפה בכלל הייתי ...
התאריך ה- 25 לדצמבר 2010
לא זכור לי מתי הלילה נגמר והיום התחיל . אני נוגע בעורף שלי ומשוכנע שמשהו מוטבע שם .
הקאתי , וישנה תחושה שזה לא יגמר , אני תוהה אם לתנועה של הזמן יש משמעות .
אני כותב , עד שבפרק היד שלי אני מתחיל להרגיש דקירות חדות של כאב שעוברות כחשמל סטטי עד לכתף שלי .
אני מעיף מבט קצר לשידה שליד מיטתי , ובעיתון שמונח למולי , כותרות צפו לנגד עיניי , וכותרת אחת קרצה לעברי " הפושע שכורת אצבעות מסתובב חופשי... " .
מלאכת התיעוד הפכה להיות כלי משמעותי דרכו אני מנסה לעקוב אחרי השאריות של זהותי שאני משאיר אחרי ככתמים בגוונים אפורים , לפעמים צלליות שחורות מתקיפות ומטשטשות וכל מה שאני רואה זה רק כאוס מסביב...
התאריך ה- 9 באוקטובר 2017
אני נעמד בכניסה למועדון שנקרא "הטברנה של מקס " מבחוץ הוא נראה כמו פאב לכל דבר , מוזיקה עמומה נשמעה מבחוץ , והיה קר וחיפשתי מקום טוב להתחמם בו , ולא חשבתי על מקום יותר טוב אז הלכתי על המועדון הראשון שעיניי פגשו .
רק שזה היה מסוג המועדונים האלה ששומרים גדולים וכרסתנים או שרירניים שבילו חלק נכבד מחייהם במכוני כושר , ולומדים כל יום על שריר חדש בגופם כאשר המטרה העיקרית זה להפוך לטיפוסים מגודלים ניאנדרתאליים שלמדו רק דרך אחת וזה שימוש מועט במוח והפעלת כוח בכל הזדמנות אפשרית , ובמיוחד שיש להם תפקיד כמו להיות זה שיחליט אם אתה יכול להיכנס או שתישאר בחוץ ואתה תקווה שמישהו יזהה אותך ויכניס אותך .
הוא נעמד למולי עם צלקת מתחתית העין שלו וכמעט עד קו הלסת , הוא מעט מזוקן , עטוף במעיל שחור ועבה , כובע גרב שחור , וכשהוא מדבר העשן החם שהצטבר בחלל פיו מתעופף באוויר ומכסה מעט מפניו כמו פר זקן ועייף .
"הגעת לכתובת הלא נכונה , אמיגו " הוא ירה לעברי את המשפט הזה עוד לפני שהספקתי להוציא מילה , הוא קרב אליי עם החזה שלו שהגיע לי לכתפיים , דיבר אליי ממרחק ראש וקצת ממני , מביט בי כלפי מטה במבט שמבטיח לי עינויים עד שאראה בכלל את חלל המועדון .
"אני די בטוח שאני יודע לאן הגעתי " עניתי לו והבטתי לתוך העיניים שלו , לא היה לי זמן למשחקים ורציתי להשתחרר קצת עם אלכוהול .
הוא הביט בי בזלזול , משהו שידר לי מהדרך שבה הוא דיבר ועמד למולי אתה – ממש- לא- נכנס היום.
"אני מציע לך להסתובב ולחפש מקום אחר , אתה נראה לי זקוק למקום שיכול להאכיל אותך בקשית , אתה יותר מדי מבוגר בשביל המקום הזה " הוא אמר וצחק בקול בס עבה ומלגלג.
"ת'שמע אני מכיר ת'דיבור של הרחוב , ואתה לא ממש מצליח להפעיל עליי את הקסמים שלך אדון – אני – שומר – ואני – מנופח- משרירים – אבל – לא מצליח –להעמיד – אותו – בשביל – לתקוע – זונה " .
"היי, אל תדבר אליי ככה " הוא אמר ותפס אותי מהמעיל , בהינף יד הורדתי את ידו הגדולה מעלי .
"ואתה אל תעז לגעת בי " אמרתי לו והבהרתי לו היטב במבטים שאני לא מחפש בלגן .
"חוץ מזה אתה יותר מדי זקן בשביל זה " הוא גיחך קצרות והתיישב על הכיסא שהיה קרוב יותר לדלת הכניסה .
"אני ממש שמח שאתה מחמיא לי , אבל אני חושב שאני לא צריך שיחליטו בשבילי מה אני צריך ומה לא " המרחק בננו צינן אפשרויות של מאבק .
"איך שאתה רוצה , יש פה מועדון ממול אתה יכול לקפוץ לשם תקבל גם דרינק חינם זה "שעה שמחה " עכשיו " הוא מצביע לעבר המקום ממול , הסתובבתי וזה נראה יותר גרוע מהמקום הזה , הסתובבתי שוב אליו ונתתי עוד כמה שאיפות מהסיגריה .
" תקשיב באתי לשתות ולראות קצת ציצים זה נראה לך יותר מדי בשביל גבר לבקש? " ניסיתי להביע את קוצר הסבלנות שלי , הדלקתי סיגריה , והבטתי בו , חיכיתי לתגובה ממנו .
הוא חייך מעט ואז פתח לי את הכניסה שנמצאת מרחק כחמישה צעדים מדלת הכניסה למועדון .
מאחורי המאבטח קפצה למולי דמות עירומה שכל אבריה החשופים נעו בחושניות גוף לבן ומעוקל בליטושים נשיים בוהקים, איבריה היו פרושים ומזמינים , והיא צחקקה מעט ועשתה מעט תנועות של ריקודים כמו מבקשת ממך להרגיש , לגעת , למשש , ישבנה נע למולי ושדייה ופטמותיה ריצדו לנגד עיניי .
קול רך ונשי הצטרף לשפתיים שלה שנעו " בוא ליהנות אצלנו בטברנה של מקס, כי אצלנו זו חוויה " אמרה הדמות הנשית ושצבע גופה כמו דהה , והיא התקרבה לעברי עם פניה המחויכות , ומבט של פיתוי ניקר את ההכרה שלי וביקש לעורר את הליבידו שלי שהפעיל במהירות את אברי להתקשח , הדמות הנשית עם השיער השחרחר שהבליט את תווי פניה , פתחה את זרועותיה כאילו לחבק אותי והתקרבה אליי ממש עד שיכולתי להרגיש מעט חמימות , וחלפה דרכי " לעזאזל עם כל הפרסומות האלה , יום אחד אני אמוטט את כל המכשירים שמפעילים את ההולוגרמות האלה ".
הסתובבתי לאחור וראיתי את השומר מביט בי והרים חיוך על שפתיו העבות והאגרסיביות שניטרו מעל כל מילה שאי פעם הגיעה לעבר פרצופו של השומר השחום והקשוח הזה, שצלקת עיטרה את פניו כבתבליט נחושת , כאיזה תיעוד לעברו הפלילי או ליכולת הפיזית שלו לרסק עצמות ולצאת אולי רק עם צלקת , מאשר לי שאני לא הלקוח הראשון שיוצא המום מהפרסומות האלה שצצות פתאום כמו היו חלום של מישהו אחר שהתערבב עם החלום שלך .
במועדון האפלולי עננים של סיגריות וסיגרים מקדמים את פניך , וריחות של בשמים אופפים מכל עבר ומקיפים אותך , ומוזיקה הישר מתוך משכונות המצוקה זועקת לאוזניים שלך במטרה להניע את גופך לרקוד לקצב צלילי הבאס של היפ הופ קצבי עם מלל חסר רחמים שלא דופק חשבון בדציבלים גבוהים ומילות כמו "אני אזיין אותך כלבה , כי זה מה שאת יודעת לעשות הכי טוב " .
הטברנה של מקס זה הבית לאנשים שלא יכלו להביע את החסכים המיניים שלהם או שרואים את עולמם דרך אותו פילטר מלוכלך מאד שבדרך כלל מוחק ממך חלקים אחרים .
שריקות וקריאות "כן, מותק , תעשי את זה ככה " בחלקים חשוכים במועדון לעיתים האור קפץ לשניות ספורות והאיר ישבנים מרקדים על איברים זקופים, ולעיתים בולעים את נוכחותם של אותם האברים הזקופים ולזה נלוות אנחות הנאה שלעיתים גוברות על המוזיקה שרעדה את דרכה לאוזניהם של הצופים השיכורים והטעונים בעודף מיני או זוגות שרצו לרענן קצת את היחסים ביניהם , דמויות התנשקו לידי ולעיתים התפשטו ועשו את זה במקום , סדרי עולם מתהפכים בדלתיים סגורות ורק נותר לקוות שהם נשארים שם ולא מתפזרים גם החוצה אל הרחובות .
אני מתיישב על הבאר מזמין לי משקה , מיד אחרי המשקה הראשון שהגיע אליי דקות ספורות של המתנה , אני מזמין משקה נוסף ונותן לעצמי לשקוע במנות אלכוהול ומביט לעבר הבמה ששם נשים התחלפו כמו בתצוגה של ביגוד רק בלי הביגוד ובעיקר מצוידות בגופן הבשרני המלא בחוצפה ונועזות אל מול כל אותם אומללים שהטביעו את שאיפותיהם בכוסית הבאה .
ניחוח נשי וגוף שהצטרף אליו התיישב לידי ולחשה לי באוזן " יש לך אש בחור ?"
הסתובבתי אליה וראיתי את גופה השחום , כהה בצבע שוקולד שסקסיות נוטפת מכל חלק בגופה , שדיה נחו בגאווה על בית החזה שלה , עיניה נצצו במסתורין ופלג התחתון כוסה בתחתון קטנטן שחשף הרבה מפלחי ישבנה היישוב על הכיסא ובלט בשפע של נשיות , מזמין אותך להשחיל את האיבר שלך מבלי שהיא תעשה שום תנועה נוספת מיותרת , רק שתשב ותיתן לתחת שלה לעשות את העבודה .
"שכחת את הראש שלך בחור ?" היא שאלה וחייכה .
" לא , אני פשוט נהנה ממה שאני רואה " אמרתי ולכסנתי לעברה חיוך , היא סמקה מעט וחייכה עוד יותר , שלפתי מצית והדלקתי ל"חווה" השחומה את הסיגריה , היא נשפה ושאפה את העשן לעברי וטשטשה לרגע את עולמי .
אם רק יכולתי להיות "אדם" לזמן מאד ספציפי הייתי עושה את זה עכשיו .
"קוראים לי נעמי , ולך ?" היא אמרה ולגמה מהאלכוהול, חותמת את הצגתה המקוצרת עם חיוך שחושף שיניים לבנות המאירות את פניה.
התאריך 3 לנובמבר 2026
אני אומר למוכר " ת'ה רוצה לחתוך לי ת'אצבע המזוינת בשביל כסף , הא ?"
המוכר עם קנה הרובה זקור למולי כמו זין בגוף זקן שקם לתחייה ומגלה חיים
לאחר שנים שהיה רדום .
"מה אתה חושב שאני פרוצה מזדיינת ?" אמרתי , וצחוק פרוע עף מגרוני החוצה בצליל עבה ומרושע שאפילו הצלחתי להפתיע את עצמי .
אני שם את האצבע שלי על הלוח שנמצא על הדלפק שמפריד ביני לבין המוכר,
השם שלי רץ , תעודת הזהות , חשבון הבנק , ותמונה שלי לפני שנה כשעשיתי תספורת משונה כי התחשק לי קצת לחרוג מהמקומות השגרתיים .
הזרוע המקועקעת שלי כמו עמוד התומך בגוף רפוי שנשען עליו , עמוד מקושט בקשקושים כי רציתי קצת להרגיש איך זה לצאת מחוץ למקומות הנורמטיביים .
אני נזכרתי למה המוכר הזקן הסיני הזה דוחף לי לפנים את הרובה הטעון בזעם מוכן לפרק את המוח שלי , רק אם אתן למוכר הזה סיבה אחת קטנה וטובה לשחרר ירייה אחת ולחסל אותי במקום , ממרחק כזה אין לי לאן לברוח , אין לי ממש זמן להגיב גם אם חישבתי את הסיכוי שלי להפחית את הנזק, הבנתי שהוא נמוך.
אני מתחיל טיפה להיזכר למה קנה הרובה מביט בי . אני נזכר שדקות קודם לכן ביקשתי מהמוכר שיביא לי שקית לשים את המצרכים שרציתי לקנות , רק שהגישה שלי הייתה קרירה כימי החורף של לונדון ולא כל כך חברותית .
ירקתי על הרצפה , ותבעתי את השקית בפניה מאד לא מחמיאה .
"תביא לי שקית מזדיינת סבא'לה " אמרתי , ובעטתי בדלפק שהפריד בין יצר ההרסנות שלי לבין המוכר החמוש .
" זו פולשנות בוטה סבאל'ה " אמרתי לו וזרקתי עליו את חבילת המסטיקים שהייתה בידי , שישיית הבירות עדיין עמדה על הדלפק מחכה שמישהו ייתן לה דחיפה ויוביל אותה החוצה , הבקבוקים הקרים מחכים שמישהו יפתח אותם באלימות וישקה את הצמא שמחניקה את הגרון עד ליובש.
הוא מוכן עם אצבע על ההדק , הרגשתי חשק לפרק משהו או מישהו , הרגשתי טירוף שמתפשט בקצה המחשבה שלי וגוער ברגשות שלי להשתלט על כל גופי , ולהפוך למשהו אחר , כמו ליד מאוגרפת או לסכין חדה או סתם לעשות משהו מעניין.
מתוך הצג המובנה לדלפק בקע קול מרמקול הסמוי לעין "חויבת בשלושים דולר , תודה שקנית בצ'ייניס טיק אווי " .
אני מחייך לאדם הזקן הסיני המבוגר " אתה מרוצה עכשיו מלוכסן מזדיין ?" שאלתי , אספתי את הבירות שלי , את משחת השיניים , לקחתי חבילת מסטיקים אחרת "אדיוס זקן מזדיין " אמרתי וחייכתי את דרכי אל דלת היציאה .
עוד יום אחד בחיים ...
קווי המתאר שלה סומנו באור הניאון הסגול הבוהק , לרגע היא הפכה להיות דמות מצוירת , היא התיישבה עם הגב החשוף שלה בקצה המיטה , ונדמה לי שהיא בכתה.
"אתה בכלל יודע מי אני ?" היא שאלה בקול חנוק .
"אתה בכלל זוכר איך קוראים לך ? " היא שיחררה את השאלה לחלל החדר
שהתפזרה לה והפכה להיות חסרת ערך, המילים הופכות להיות בליל של צלילים בטונים שונים שצורתם המופשטת לא ברורה לי ממש . שתקתי וחכתי שהיא תחזור לחכך אברים עימי , אך היא נשכבה לידי והצמידה את החזה שלה לגופי , חיבקה אותי .
"אני לא חשבתי שאני אי פעם אתאהב במישהו , במיוחד בך , בגלל שאתה כל כך שונה "
"מי את ? " שאלתי , והיא הביטה לעיניי הלוטות בערפיליות ונסתרות באפלה, והיא רק הביטה בי בעגמומיות .
היא בכתה " נעמי , השם שלי נעמי " היא אמרה בחצי יבבה , מכונסת בתוך עצמה .
התאריך 24 למאי 2029
אני מסתכל אחורה ואני לא זוכר הרבה , אני מסתכל קדימה ואין לי שאלות מה הלאה ? מה עכשיו יהיה ? אני מוקף עולם של סיבות אך אבוד לתוך התוצאות שמסתמנות כסודות שאיני מצליח להושיט יד ולגעת בהם בשביל להתקרב יותר , בשביל להבין יותר , ככל שאני מתקרב לשם אני מתרחק יותר .
אני כותב הרבה, מלאכת התיעוד הפכה להיות עבורי מעבר לצורך , זה יותר כמו דחף חזק, משהו שיוצא משליטה ופיקוח , משהו שדוחק בי לחקור צדדים בתוכי שאני נחרדתי לפשפש ולהוציא פרטים שמא יעוררו בי הסתייגויות בדרך שבה חיי מתנהלים . אבל איך בדיוק חיי מתנהלים ? מה יש בחיי אם לא רק זיכרונות ? ומהם הזיכרונות שלי ? ככל שאני מתאמץ לחשוב על זה אני נתקל בקושי להביע את זה .
אני יכול למשול את הזיכרונות שלי לאותה השרירותיות שאני בוחר לפרט את הזיכרון שלי למשל כשאני כותב, אני יכול להיות באותה מידה בנסיעה באוטובוס . שדה הראיה שלי נרעד תחת מחשבותיי שהכו במוחי כרעידת אדמה שמבקעת את כל מה שבדרכה , חוצה ותולשת את האמיתות שהכילו את חיי .
הכתיבה מבקשת ממני לשחזר את האירועים שעברו עליי , אך כשאני מתיישב לכתוב את הזיכרונות , אני מתקשה להעתיק אותם לדף באותה צורה שחווייתי אותם , אני כותב את הזיכרונות שלי כאילו לראשונה אני חווה אותם , מנסה לשחזר אך מוצא את עצמי נתקל במחסומים של שכחה , והמחסומים הם אותם הפרצופים שלוטשים בי מבטים נוקבים המבקשים ממני להיזכר בפעולות שעשיתי , אך תמיד יהיו חסרים פרטים או תישאר תחושה שחסר חלק מהתמונה שציירתי במילים , הטבע של הזיכרון נחשף בפעולת הכתיבה כתעלול של המוח על הפועלות שאני יוצר, מטיל שאלות על המשמעויות שבמעשיי. המילים הן ריקות כשהן לא נוגעות בחוויה כפי שהיא . משום מה זה מזכיר לי כמה תווי פניי איבדו את הצורה שהייתה מוכרת לי בזמנים אחרים. איך אני יכול לכתוב משהו שאני מתקשה להסביר ? ....
התאריך 7 לינואר 2030
שום דבר לא השתנה הכול די רגיל , כל היום קברתי את עצמי במיטה , הרגשתי שאין טעם לצאת מהבית בכלל . יש הרבה עבודה לפניי, הרבה אנשים לפגוש , הרבה חובות , הרבה עימותים שלפעמים גורמים לי כאבי ראש רק מלחשוב עליהם .
אני לא חושב שממש ירדתי לסוף דעתם למה הם אף פעם לא עומדים בהתחייבות שלהם ? למה הם לא לוקחים אחריות למעשים שלהם ?
זה תמיד יהיה קשור לבני זונות האלה שכסף היה הדאגה האחרונה שלהם .
הדלקתי שוב את החומר שמעורר בי קולות אחרים , אני מרחף רחוק במחשבות ומתנתק לזמן מה מהחיים שתבעו ממני יכולות לא חוקיים .
אני מביט שוב בכתבה הזו מעיתון שיצא לפני כמה חודשים , בגוף הכתבה
היה רשום משהו כמו : " בחור חסר עקבות שעובד בצורה מאד מקצועית ושיטתית , מרדים את קורבנותיו וחותך להם את האצבע וחובש אותה , אותם קורבנות הם מהעשירון העליון או מנהלי בנקים לשעבר שמצאו את עצמם קורבן לפשעים הללו ".
אני מתקשה מאד להיזכר מה הייתי בערב או מה עשיתי כאילו מישהו שאל ממני זיכרונות ושכח להחזיר לי אותם. אני גובה כספים , ולעיתים זה עסק מלוכלך ולא נעים. ככל שאני מעמיק לעיין בכתבה אני מגלה צדדים מעניינים ומטרידים כאחת .
אני רוצה להשתחרר מהמרחבים האפורים של חוסר הוודאות .
אבל אני מבין מהר מאד שבעולם שאין בו סדר אתה לפעמים שוכח את הסדר שבך, ונעלם שם בתוך כל ההתנגשויות של מציאויות שונות.
התאריך 8 לינואר 2030
היום הצלחתי לתפוס פרפר באמצעות כף היד , ולרגע היה נחמד לחשוב שחיים שלמים מפרפרים לך בתוך כף היד , מדגדגים אותך , אתה חושב על זה שנגעו בך למספר רגעים אפילו הפעילו כמה דברים שם בפנים.
הפרפר גורם לי לחייך ,ולשחרר את הייצור המרחף והצבעוני הזה שוב לאוויר העולם. עיניי המשיכו לעקוב בו דואה לו באוויר עד שהפך להיות נקודה בתוך שטח פתוח של שמים הצבועים באור דמדומים . אני לא יודע למה שפתיי התעקמו לצורה שונה, אך זה היה רגע טהור.
התאריך 15 לאוקטובר 2036
לילה , אני בועט בדלת , מישהו חייב לי כסף ואני רציתי את הכסף בשביל שאוכל לקנות לי משהו להתמסטל קצת .
"מרקו פתח ת'דלת המזדיינת או שאני אשבור את הדלת וגם אותך ..."
"לך תזדיין " אני שומע קול עמום צועק לי מהצד השני .
"מרקו אני נשבע שאני אפרק לך ת'צורה המזדיינת , ת'שומע ?"
שתיקה מהצד השני . אני לוקח צעד אחורה ובועט בדלת , הדלת משמיעה קול של ניפוץ , ונפרצת במרכז לחלקים , אני מכניס את חצי הגוף שלי ופותח את הדלת מבפנים , שמעתי כדורים שורקים ליד גופי , מאיימים לחדור דרכי ולשים לי סוף , אני מצליח לחמוק מהם .
אני רואה את מרקו עם האקדח ולזרוע שלו מוצמד צינור והמזרק כבר מונח על השולחן הג'אנקי הבן זונה הזה כבר מתודלק איך הוא בכלל עומד על הרגליים המזוינות שלו ויורה לעברי ?
אני שומע רעש של חבטה, גופי קורס , והפנים שלי נפגשו בבת אחת עם הרצפה , יוצרות צליל עמום של התנגשות , חצי מפניי שקעו ברצפה , שולחים אותי לנמנם קצת .
חושך.
באחד הימים...
אתה מתעורר מחלום , ומבין שאתה עדיין לכוד בתוך החלום , והחלום
הופך להיות חוויה מתעתעת שמזעזעת את העקרונות שלך , מתעקשת לעקור ממך את השטחים היציבים של ההיגיון הרוטט במוחך , והחלום הזה הופך להיות שכבות של סכנות שרק ממתינות לראות מתי תיפול, וכל מה שאתה רוצה זה שהכול יפסיק.
קשה להיות גובה כספים בעולם הזה , אתה אף פעם לא נהנה מהכסף שלך ,
כי אתה תמיד חייב לעבור גיהנום עד שאתה רואה אגורה שחוקה .
דלת נטרקת , צליל ירייה , מישהו נשנק מכאב שבסופו של דבר מותיר דממה אחריו.
המראות חוזרות כל פעם בלופ כמו הדהוד שלא מפסיק למלא את חלל המחשבות והזיכרונות שבראשי .
זה היה מרקו שהיה חייב לי כסף, אני נזכר שיריתי לו ישר במצח ושנייה אחרי זה מישהו משום מה הצליח לנטרל אותי מפעולה , אבל לא הרג אותי .
אני עדיין חי לספר או שהמילים חיו מספיק זמן בכדי לספר אותי ? אולי התעלפתי?...לאן נעלם הזמן ? כמה זמן חלף על פני היקום מהרגע שעצמתי את עיניי ופתחתי אותם ?...
לא זכור לי מתי ....
אני נוגע בפנים שלי תוך כדי הליכה מנסה לחפש שוני שיצביע על כאב, זקן עבה כיסה את רוב פניי, אני כושל את דרכי הביתה , האף כאב לי , וחשבתי לעצמי שחצי מהפנים שלי הושבתו מתחושה , אני מחטט בכיסים שלי כמו פעולה אינסטינקטיבית לאשש שקיומי עוד ממשיך על פני כדור הארץ .
אני מוצא בכיס ימין של המעיל המרופט הספוג בדם ומלוכלך בחולות סיגריה מעוכה , ומצית , ובכיס שמאל פתק , על גבי הפתק רשום בכתב נקי ומעוגל , שיש בו מין נגיעה נשית – "תתקשר אליי , נעמי " בלי מספר הטלפון , אני מביט מאחורי הפתק ומופיע שם של איזה פאב " הטברנה של מקס ".
התאריך 19 לאוקטובר 2040
הדהודי קול הופיעו פתאום לראשי דוחקים עצמם לתוך הזיכרון הבוגדני שלי .
"מאין באת זה לא מה שחשוב , מה שחשוב זה לאן אתה הולך " זה היה קול נשי בתחילה שהשתנה אחר כך לקול גברי .
רגע קטן לפני שעצמתי את עיניי לשינה , הקול הזה חזר שוב , ומהלילה הזה ,
רציתי שזה לא יחזור על עצמו יותר , כמו תקליט הנשבר כל פעם מחדש לתוך התודעה שלי. מותיר בעיקר פיסות של רגעים שלא ממש רצית לזכור . לפעמים אתה קם ומביט מסביבך ולכמה שניות קצרות נדמה לך שאתה חווה את
אותו הדבר פעם נוספת או שאולי אתה צריך את הדברים המוכרים שיזכירו לך מעט מי אתה , והשאלה הגדולה מגיחה ממקום לא צפוי , ואם אתה לא זוכר מי אתה ?
התאריך 28 לאפריל 2046
אני מחוץ להכרה , אני מסטול רוב הזמן בתקופה האחרונה , והיום עישנתי הרבה , ראיתי טלוויזיה, ובעיקר התבוססתי בתהיות עמוקות על העולם הזה שמקיף את חיי , וככל שניסתי להיזכר נסחפתי למחשבות על אינספור דברים אחרים ...
לילה, אחד מאותם לילות ...
כל גופי מתרוצץ , ונע במהירות לעבר מכשיר שהיה מוציא מזומנים – כספומט , בעבר זה היה שימושי לאזרחים , ועכשיו זה אנדרטה, נקודת ציון לתקופה אחרת בכלכלה של העולם .
אני נמהר מסיבה שאינה ברורה לי , איני מבין מאיפה הדחף הזה מגיע אך אני נחוש להגיע לכספומט ולעשות משיכה כספית שהרגישה כנחוצה ובסדר עדיפות של הכרחיות שלא סובלת דיחוי . אני ניגש לכספומט , מכניס את כרטיס האשראי ולוחץ על רצף אקראי של מספרים על מנת שייתן פקודה למכשיר לשחרר לי כסף , ואז לרגע המסך קפץ , דפקתי עליו מספר פעמים , לחצתי על כפתור הביטול פעמים ספורות , אך מכשיר המזומנים שבה את כרטיס האשראי שלי , חלון הופיע על גבי הצג ורשם לי שאין באפשרותי למשוך כסף, כעסים נמלאו בי עד להתפרצות , ומשם חוזר במהרה לשורשים הפראיים שלי .
ואז לרגע צג המכשיר הציג חושך , ומיד אחרי זה כתובה שורה בכתב מחשב טיפוסי בצבע ירקרק זרחני וכהה " לך תזדיין " .
"אתה עוד מעז להתעסק איתי ? " צעקתי לעבר מכשיר הכספומט , הטחתי סטירות חזקות יותר במכשיר הכספומט בתקווה שייכנע ליצר החייתי שלי לפתור בעיות, בנקיטת צעדים שהם מעבר לתחום המילולי וכרוכים בעיקר בהכאות נמרצות עד שהתשובה תגיע .
"לך תזדיין " החל להבהב בהתרסה, "לך תזדיין " הוסיף להבהב במהירות מול עיניי וגופי הרועדים מהתמוטטות העצבים .
זה לא מנע ממני לקלל , ולהמשיך להכות את המכשיר עד שקפיצות קטנות העידו שהמסך עומד לאבד קשר איתי , וכך גם כרטיס האשראי שלי .
אני מרגיש שאני נמצא באיזו תוכנית מתיחות, ועוד מעט יקפוץ איזה מנחה מתולתל, בלבוש מצועצע למדי , שיגרום לך לחשוב שהבחור פשוט גזר כמה חתיכות בד מבגדים שונים ועשה מזה חליפה , משהו שיעורר בך מיידית גיחוך , כי אז תרגיש שרומיתי לאורך כל הדרך , עד לסוף, עד אשר חיוך מריר יכבוש את פנייך מתוך בושה עמוקה .
לפתע הירוק המרגיז שזהר בקצב עצבני "לך תזדיין " פסק להופיע מול עיניי , ואז קול מכאני קרא לעברי בטון חד גוני עייף ומתוסכל , ומעצבן להחריד שבקע מתוך הכיוון של הכספומט " אין כסף בשבילך , חתיכת ג'אנקי מזוין " זה השאיר לי מקום קטן מאד להירגע בשלב זה , וכף ידי נפגשה שוב עם פרצופו האלקטרוני של המכונה שבא בדמות צג מואר בירוק שצרח את הגוון הממוחשב שלו על דמותי .
עם המגע הראשון של כף ידי במכונת המזומנים , הרגשתי מיד זרמים מחשמלים ששטפו את גופי בזעזועים , אני מבחין שידי הפכה להיות קווים ירוקים וזוהרים, שבתוכם היו כמו לקוד בינארי לא מזוהה שנקבו בספרות 0 ו 1 , ובמהרה התפשט לכל גופי, אני רואה שכבר ידי כוסתה בספרות 0 ו 1 , המספרים השתוללו בקצב מסחרר , תובעים חלקים נוספים מגופי , ידי כבר נבלעה אל תוך הצג , ומיד לאחר מכן כל קווי המתאר שלי נבלעו לתוך מכשיר המזומנים עד שנוכחותי נעלמה .
קמתי בבהלה, צבטתי את בשרי על מנת לאשש את היותי עוד בין החיים, הצביטה הכאיבה כעקצוץ טורדני שיכול להקפיץ את קור הרוח שלך, למקומות
של זעם , רק אז הבנתי שלמעשה חלמתי .
התאריך ה- 9 למאי 2046...
אתה הולך ברחוב וחולף דרך הפרצופים שהיו לעבר שלך ויהיו לעתיד שלך כי מעולם לא תדע מתי תפגוש אותם שוב או באיזו צורה הם יופיעו אל תוך חייך , ותנסה להלביש את הופעתם למולך כסמלים מטאפיזיים לגורלך , בשביל לתת משמעות גדולה יותר לנוכחותך המתפוררת .
אתה נעלם בתוך הקלחת הא ורבניות שמתחזה כסביבה הומוגנית ומתפקדת , אך אני נהדף בחזרה אל הכוכב המרוחק של כל האנשים הבודדים .
בניין נשרף , ואני יכול להריח את תוכן הדירה מתכלה בלהבות הקודחות בהרס והשחתה , שורפות צורות שונות והופכות אותן לחומר נטול חיוניות , רק חלקים שרופים ומתפוררים כמו המחשבות שממלאות את החלל שבמוחי , חוצות מעל הזמן הנע במסלול הנצח שערער את ההמשכיות שלי .
כשהסתובבתי לעבר הבניין המשחיר , ראיתי תמרות עשן מטפסים ומפלסים דרכם אל השמים שבהירותם נתכהתה , וצורתה השתנתה לאדמומיות מפויחת כשובל של להבה שפורצת מהמעמקים של האדמה .
הסביבה האורבנית מטילה תחושה מרה של אימה בקרבי , המבנים המיתמרים לגבהים שונים עמדו לצידי ומולי, ואותם המבנים מאיימים לחסל את חזותי המהלכת על פני הרצפה העכורה .
אתה מנסה לזהות את החושים שלך , וכשאתה כותב, זה מוזר לך , כי זה מזכיר לך למשל כשתאונה מתרחשת מאחורי גבך , תחילה אתה תשמע את ההתנגשות , והרעש של המתכות המתנגחות בזעם רגעי , לא יהיו מזוהים לך , רק לאחר שתחבר את המתרחש בראשך תנסה לעלות תמונה מעברך , אבל אתה בכל זאת תסתובב בכדי לאמת זאת עם מה שאוזנייך וענייך סופגות , כמו הכאב שמגיע לאחר שחוטפים מכה .
כשאתה כותב , אתה מנסה לחבר את המפגש שבין הזיכרון לפעולה , ולמרות שאתה זוכר איך הפעולה מתרחשת, אתה תנסה לשחזר אותה אל הכתיבה כאילו אתה נפגש לראשונה עם החוויה הזו ,כאילו היא זרה לך , ותכתוב אותה על מנת לאמת אותה עם התחושות, ומה קורה אם אתה לא זוכר ? מה קורה אם אתה חסום מלהרגיש ? לא היו לי תשובות לשאלות המלהטטות במעגלים צורבים בתוכי .
התאריך ה- 7 ליוני 2046
עוד יום עבר אני צולח אותו בחלקית , מרוט מעייפות , אני מכניס את עצמי למקלחת וכאילו כפוי לפעולה שתעביר לי את היום ותשלים אותו להיות עוד יום נורמאלי בחייו של אדם , אני מאונן , והזרע נשפך ונמהל עם המים ויורד למטה אל
הביבים של העיר , וחושב על ילדים שטרם נולדו ועל העצבות שסופגת את הכול
הופכת לדמעות מרירות על לחיים חמות , במים אי אפשר להבחין מתי אתה בוכה , הם מטשטשים הכול ושוטפים ומנקים ממך את הכול כאילו לא נולדת למציאות של אתמול , זה יותר כמו שיצאת עכשיו לאוויר העולם , עירום , נקי ובעיקר מבולבל.
התאריך ...מתישהו בשנת 2046
התאריך כבר לא ממש זכור במדויק , אך כבר לא ממש חשוב ...
אני מביט במראה , מרגיש בחספוס עדין בפיסת העור התלויה מאחורי צווארי , ראיתי קצה של צבע ירקרק מלטף את עורפי .
אני מסתובב ורואה קומץ של קווים משורטטים על עורי , כמו הסימן שעל גבי המוצרים שאתה נוהג לרכוש במכולת הקרובה , זה הופיע על גבי העורף שלי .
אני שולח יד מתחת לאוזן , ומרגיש בבליטה קטנה , אני נזכר שקראתי משהו בעיתון על טכנולוגיה שהתפתחה לפני ארבעים שנה בערך, שבה אפשר יהיה להחדיר שביב לגוף האדם, והוא לא יצטרך יותר לשאת איתו רישיון , כרטיס אשראי , ואפילו תעודת זהות . הכול יעשה על ידי לחיצה ידנית , באצבע אחת אתה עושה הכול, ונזכרתי בסיוטים שלי , באצבעות כרותות , בצרחות היסטריות , ובימים שהתרחקתי מהזמן .
נתתי אגרוף למראה , דיממתי אך לא הרגשתי את הכאב , ריסקתי את מרכז המראה ובשברים של זהותי גיליתי את עצמי מחדש , מתוך השברים הצבועים בדם שלי , הרגשתי את טעם הנקמה שבקיום שלי .
הרגשתי את ההוויה שלי הולכת ומתמוגגת ביחד עם הזיכרונות שמעולם לא היו לי , כי הזיכרונות זו התחושה האחרונה שנשארת איתך עד המוות , והמוות הוא הרגע שמטיל דופי בתמונות שצברת בתוכך. אני בסך הכול ברקוד מזוין .
אני מרגיש כמו וירוס , סימפטום אלקטרוני , תקלה לא רצויה במערכת האנושית הזו . אני חוזר לספה , חושב לעצמי אם הייתי יכול לדעת על עצמי קצת יותר סביר להניח שלא הייתי חי עוד בשביל לחשוב על זה ובטח לכתוב על זה .
אני רואה טלוויזיה משותק מלעשות כל תזוזה , היד חבושה אך עדיין מדממת לה .
חיי כבר מזמן יצאו מכלל שליטה , הלבישו עליי חיים , ואמרו לי "סע , הכביש פנוי " לא עצרתי , לא הסתכלתי שמאלה וימינה , פשוט המשכתי "לעזאזל !" סיננתי תחת שפתיי הרדומות .
תמונות קפואות נעו בעיני רוחי , תמונתה של נעמי בוכה , תמונה נוספת שלה נאנקת מעונג תמונה אחרת , נעמי טורקת את הדלת אחריה , תמונה של מרקו קורס לרצפה מהירייה ששחררתי לעברו , רגע לפני שעיניי נדמו לעמימות בלתי רצויה.
תמונות של אצבעות שנכרתות מול עיניי, ומשפריצות לעברי דם , אני רואה את פניי הזועמות שטופות בקילוחי דם , בתמונה אחרת -הידיים שלי משתלטות על יד של מישהו אחר , פנים מבוהלות ומפוחדות , מצח מקומט מזיעה, ועיניים שמתגלגלות לתחנונים שאני אפסיק, הכל רץ מהר, אני מתוכנת למלא את היעד שלי , ולא להבין שום דבר מעבר לזה .
התמונות ממשיכות לחלוף במהירויות שונות לנגד עיניי החצי רדומות , כל זה היה רק חלום ? חשבתי לעצמי לרגע , והתמונות הוסיפו להציף אותי, תמונה נוספת של הזקן הסיני מזיל דמעה כשהוא עדיין אוחז ברובה מול פניי . אני לא יודע איך המראות הללו עוצבו לעולם הזיכרונות שלי , ואם זה באמת היה כך או שכך מוחי בחר לזכור אותם ?
מילה אחר מילה נכתבת, ויום אחד המילים כבר לא יהיו שם להקפיא את הרגעים האלה . לפעמים החלומות מתחזים כזיכרונות מחייך , לכודות במוחך.
בממלכת התבונה שבה שוררים ההיגיון וסדר, אני מתפזר לאט אל תהום של הבנות ובתוכי יש רצון עצום להעלם ולהפוך לריק . מהותי אינה כבר כרוכה בבחירות שלי.
חשבתי לעצמי , רגע לפני שאני יוצא מעורי "אני בסך הכול ברקוד מזוין " הרגשתי מדוכדך שכל עולמי הצטמצם למספר על עורפי , אבוד בגבולות הידע שלי , הותירו אותי משתהה אל מול הדברים שלא יכולתי ממש להסביר, גם אם נתתי לעצמי נימוקים בדויים אך מסתברים , המראות שלמולי האם הם נשתלו במוחי בשביל ליצר לי זהות .
חולשה כללית הזכירה לי מצב של עילפון, מטילה על גופי הוראה לעשות כיבוי כללי ומחשבותיי ניתקו מתודעתי , עלטה נסכה באיטיות כווילונות תיאטרון , סגרה בפניי את העולם לעיניים הגשומות שלי , כשהבנתי שאיני ישות ייחודית , שכל רגשותיי , וכל עולמי מתוכנתים לחיות את גורלם הידוע מראש .
השנה 2006
אצבע המצופה בדם קרוש מוקפת בשלולית של דם , מונחת כמזכרת מצמררת למעשים אפלים. אצבע קטועה מיד של מישהו, נבהלתי לנוכח המראה הזה ,כשעיניי נפגשו במראה האצבע שדיממה במשך זמן מה, המראה הקפוא העביר בגופי מתחים שחשמלו את תודעתי .
"מי ירצה להשאיר בדירתי כזה דבר ? " שאלות עלו בתוכי , שאלות שלא ממש יכולתי להביא להן מענה מספק.
"איך הדבר הזה הגיע לכאן ? " דיברתי אל האצבע המדממת .
האצבע הקטועה מתנועה , הכריחה אותי להכיר בנוכחותה שהטרידה את שנתי הטרופה . קיבתי נתחלחלה זה עורר בי דחף להקיא את נשמתי , קמתי מיד.
הרמתי את האצבע בעדינות והבטתי בה למשך מספר דקות ארוכות , בחנתי אותה , מקרוב היא נראתה כמו דמוי אצבע, מעט שחור באזור הציפורניים , נדמה שמישהו נלחם בשביל להציל את השלמות של ידו ואולי אפילו את המשך חייו עד הרגע האחרון , שרט כל דבר בדרכו. הנחתי את האצבע , וניגשתי להכין לי קפה.
אני עובר שלבי התעוררות , חשבתי לעצמי שאם האצבע הזו זה סימן בחלום או דרך לרמוז שעליי להתעורר , ככל שהזמן חולף הספקות לגבי האצבע הזו הוסרו מהר מאד .
התאריך לא ידוע
דלת נטרקת , צליל ירייה , מישהו נשנק מכאב שבסופו של דבר מותיר דממה אחריו. המראות חוזרות כל פעם בלופ כמו הדהוד שלא מפסיק למלא את חלל המחשבות.
התאריך 21 לדצמבר אחד הימים בשנה...
אני נוגע בה והיא נוגעת בי , ומשום מה זה מעורר תיאבון הרסני להשחית משהו .
היא ממששת לי את העורף הרבה . למה זה קורה כל פעם ? למה אני נטרף מזה ?
הגוף שלה נראה מוכר, כמו משהו שכבר בעבר נפגשתי בו מפגש קרוב ולוהט ,
ישבנה התגלגל למול עיניי וזכה לחדירה שגרמה לה לפלוט מספר קולות
של עונג שנחסם בכל רטט ורטט בגופה מכל חדירה וחדירה.
"זין אותי חתיכת אנדרואיד מזדיין " היא אמרה ולחשה את זה בצורה ברורה לאוזן שלי , בין התנשפות להתנשפות .
"מה אמרת ?" שאלתי והתנערתי ממנה מיד .
" זיין אותי " היא אמרה ופתחה את הרגליים מפגינה למולי את איברה החשוף
הפעור כמערה המוכנה להכניס כל עובר אורח שזקוק למכסה .
"מה אמרת יא זונה ?" היא מקמטת את פניה בעווית של פגיעה, ושתיקה ארוכה בקעה בין שנינו .
" שאלתי , מה אמרת מקודם יא מזדיינת ?" הכנסתי תוקף לשאלה , הכנסתי זמן לשאלה , דרשתי לתשובה .
"אמרתי זיין אותי יא חתיכת אנדרואיד מזדיין " היא צעקה את זה עליי, ואני חש את הנלעגות מצטחקקת מהמילים שהתגלגלו מלשונה, מגופה הערום והשחום , מפניה , ומעיניה שהתכווצו לשנאה .
סטרתי לה בחוזקה , קיוויתי שהיא תשתכנע שאני רציני מאד כשאני שואל שאלות.
"למה את אומרת ת' דברים האלה , הא ?" אמרתי בתקיפות שביקשה ממנה לאמת את דבריה אם החששות שנצטברו בתוכי, משהו במילה 'אנדרואיד' הטיל בי מורא, כמו ברגע של הארה כובש אותה ומרתיע אותך באותה נשימה . אני מוכן לפוצץ אותה מכות רק שתגיד לי למה היא אמרה את זה .
"מאיפה את ממציאה את השטויות האלה ?" שאלתי , והיא רק צחקה למולי .
"אתה ייצור כל כך טיפש , אין לך מושג , הא ? " למרות שתבעתי מענה לשאלותיי,
כל מה שקיבלתי זה שאלות בחזרה וצחוק קולני ופגוע , צחוק שכיסה את המידע שאני דרשתי . היא המשיכה לצחוק ואני....אני כבר לא זוכר איפה בכלל הייתי ...
התאריך ה- 25 לדצמבר 2010
לא זכור לי מתי הלילה נגמר והיום התחיל . אני נוגע בעורף שלי ומשוכנע שמשהו מוטבע שם .
הקאתי , וישנה תחושה שזה לא יגמר , אני תוהה אם לתנועה של הזמן יש משמעות .
אני כותב , עד שבפרק היד שלי אני מתחיל להרגיש דקירות חדות של כאב שעוברות כחשמל סטטי עד לכתף שלי .
אני מעיף מבט קצר לשידה שליד מיטתי , ובעיתון שמונח למולי , כותרות צפו לנגד עיניי , וכותרת אחת קרצה לעברי " הפושע שכורת אצבעות מסתובב חופשי... " .
מלאכת התיעוד הפכה להיות כלי משמעותי דרכו אני מנסה לעקוב אחרי השאריות של זהותי שאני משאיר אחרי ככתמים בגוונים אפורים , לפעמים צלליות שחורות מתקיפות ומטשטשות וכל מה שאני רואה זה רק כאוס מסביב...
התאריך ה- 9 באוקטובר 2017
אני נעמד בכניסה למועדון שנקרא "הטברנה של מקס " מבחוץ הוא נראה כמו פאב לכל דבר , מוזיקה עמומה נשמעה מבחוץ , והיה קר וחיפשתי מקום טוב להתחמם בו , ולא חשבתי על מקום יותר טוב אז הלכתי על המועדון הראשון שעיניי פגשו .
רק שזה היה מסוג המועדונים האלה ששומרים גדולים וכרסתנים או שרירניים שבילו חלק נכבד מחייהם במכוני כושר , ולומדים כל יום על שריר חדש בגופם כאשר המטרה העיקרית זה להפוך לטיפוסים מגודלים ניאנדרתאליים שלמדו רק דרך אחת וזה שימוש מועט במוח והפעלת כוח בכל הזדמנות אפשרית , ובמיוחד שיש להם תפקיד כמו להיות זה שיחליט אם אתה יכול להיכנס או שתישאר בחוץ ואתה תקווה שמישהו יזהה אותך ויכניס אותך .
הוא נעמד למולי עם צלקת מתחתית העין שלו וכמעט עד קו הלסת , הוא מעט מזוקן , עטוף במעיל שחור ועבה , כובע גרב שחור , וכשהוא מדבר העשן החם שהצטבר בחלל פיו מתעופף באוויר ומכסה מעט מפניו כמו פר זקן ועייף .
"הגעת לכתובת הלא נכונה , אמיגו " הוא ירה לעברי את המשפט הזה עוד לפני שהספקתי להוציא מילה , הוא קרב אליי עם החזה שלו שהגיע לי לכתפיים , דיבר אליי ממרחק ראש וקצת ממני , מביט בי כלפי מטה במבט שמבטיח לי עינויים עד שאראה בכלל את חלל המועדון .
"אני די בטוח שאני יודע לאן הגעתי " עניתי לו והבטתי לתוך העיניים שלו , לא היה לי זמן למשחקים ורציתי להשתחרר קצת עם אלכוהול .
הוא הביט בי בזלזול , משהו שידר לי מהדרך שבה הוא דיבר ועמד למולי אתה – ממש- לא- נכנס היום.
"אני מציע לך להסתובב ולחפש מקום אחר , אתה נראה לי זקוק למקום שיכול להאכיל אותך בקשית , אתה יותר מדי מבוגר בשביל המקום הזה " הוא אמר וצחק בקול בס עבה ומלגלג.
"ת'שמע אני מכיר ת'דיבור של הרחוב , ואתה לא ממש מצליח להפעיל עליי את הקסמים שלך אדון – אני – שומר – ואני – מנופח- משרירים – אבל – לא מצליח –להעמיד – אותו – בשביל – לתקוע – זונה " .
"היי, אל תדבר אליי ככה " הוא אמר ותפס אותי מהמעיל , בהינף יד הורדתי את ידו הגדולה מעלי .
"ואתה אל תעז לגעת בי " אמרתי לו והבהרתי לו היטב במבטים שאני לא מחפש בלגן .
"חוץ מזה אתה יותר מדי זקן בשביל זה " הוא גיחך קצרות והתיישב על הכיסא שהיה קרוב יותר לדלת הכניסה .
"אני ממש שמח שאתה מחמיא לי , אבל אני חושב שאני לא צריך שיחליטו בשבילי מה אני צריך ומה לא " המרחק בננו צינן אפשרויות של מאבק .
"איך שאתה רוצה , יש פה מועדון ממול אתה יכול לקפוץ לשם תקבל גם דרינק חינם זה "שעה שמחה " עכשיו " הוא מצביע לעבר המקום ממול , הסתובבתי וזה נראה יותר גרוע מהמקום הזה , הסתובבתי שוב אליו ונתתי עוד כמה שאיפות מהסיגריה .
" תקשיב באתי לשתות ולראות קצת ציצים זה נראה לך יותר מדי בשביל גבר לבקש? " ניסיתי להביע את קוצר הסבלנות שלי , הדלקתי סיגריה , והבטתי בו , חיכיתי לתגובה ממנו .
הוא חייך מעט ואז פתח לי את הכניסה שנמצאת מרחק כחמישה צעדים מדלת הכניסה למועדון .
מאחורי המאבטח קפצה למולי דמות עירומה שכל אבריה החשופים נעו בחושניות גוף לבן ומעוקל בליטושים נשיים בוהקים, איבריה היו פרושים ומזמינים , והיא צחקקה מעט ועשתה מעט תנועות של ריקודים כמו מבקשת ממך להרגיש , לגעת , למשש , ישבנה נע למולי ושדייה ופטמותיה ריצדו לנגד עיניי .
קול רך ונשי הצטרף לשפתיים שלה שנעו " בוא ליהנות אצלנו בטברנה של מקס, כי אצלנו זו חוויה " אמרה הדמות הנשית ושצבע גופה כמו דהה , והיא התקרבה לעברי עם פניה המחויכות , ומבט של פיתוי ניקר את ההכרה שלי וביקש לעורר את הליבידו שלי שהפעיל במהירות את אברי להתקשח , הדמות הנשית עם השיער השחרחר שהבליט את תווי פניה , פתחה את זרועותיה כאילו לחבק אותי והתקרבה אליי ממש עד שיכולתי להרגיש מעט חמימות , וחלפה דרכי " לעזאזל עם כל הפרסומות האלה , יום אחד אני אמוטט את כל המכשירים שמפעילים את ההולוגרמות האלה ".
הסתובבתי לאחור וראיתי את השומר מביט בי והרים חיוך על שפתיו העבות והאגרסיביות שניטרו מעל כל מילה שאי פעם הגיעה לעבר פרצופו של השומר השחום והקשוח הזה, שצלקת עיטרה את פניו כבתבליט נחושת , כאיזה תיעוד לעברו הפלילי או ליכולת הפיזית שלו לרסק עצמות ולצאת אולי רק עם צלקת , מאשר לי שאני לא הלקוח הראשון שיוצא המום מהפרסומות האלה שצצות פתאום כמו היו חלום של מישהו אחר שהתערבב עם החלום שלך .
במועדון האפלולי עננים של סיגריות וסיגרים מקדמים את פניך , וריחות של בשמים אופפים מכל עבר ומקיפים אותך , ומוזיקה הישר מתוך משכונות המצוקה זועקת לאוזניים שלך במטרה להניע את גופך לרקוד לקצב צלילי הבאס של היפ הופ קצבי עם מלל חסר רחמים שלא דופק חשבון בדציבלים גבוהים ומילות כמו "אני אזיין אותך כלבה , כי זה מה שאת יודעת לעשות הכי טוב " .
הטברנה של מקס זה הבית לאנשים שלא יכלו להביע את החסכים המיניים שלהם או שרואים את עולמם דרך אותו פילטר מלוכלך מאד שבדרך כלל מוחק ממך חלקים אחרים .
שריקות וקריאות "כן, מותק , תעשי את זה ככה " בחלקים חשוכים במועדון לעיתים האור קפץ לשניות ספורות והאיר ישבנים מרקדים על איברים זקופים, ולעיתים בולעים את נוכחותם של אותם האברים הזקופים ולזה נלוות אנחות הנאה שלעיתים גוברות על המוזיקה שרעדה את דרכה לאוזניהם של הצופים השיכורים והטעונים בעודף מיני או זוגות שרצו לרענן קצת את היחסים ביניהם , דמויות התנשקו לידי ולעיתים התפשטו ועשו את זה במקום , סדרי עולם מתהפכים בדלתיים סגורות ורק נותר לקוות שהם נשארים שם ולא מתפזרים גם החוצה אל הרחובות .
אני מתיישב על הבאר מזמין לי משקה , מיד אחרי המשקה הראשון שהגיע אליי דקות ספורות של המתנה , אני מזמין משקה נוסף ונותן לעצמי לשקוע במנות אלכוהול ומביט לעבר הבמה ששם נשים התחלפו כמו בתצוגה של ביגוד רק בלי הביגוד ובעיקר מצוידות בגופן הבשרני המלא בחוצפה ונועזות אל מול כל אותם אומללים שהטביעו את שאיפותיהם בכוסית הבאה .
ניחוח נשי וגוף שהצטרף אליו התיישב לידי ולחשה לי באוזן " יש לך אש בחור ?"
הסתובבתי אליה וראיתי את גופה השחום , כהה בצבע שוקולד שסקסיות נוטפת מכל חלק בגופה , שדיה נחו בגאווה על בית החזה שלה , עיניה נצצו במסתורין ופלג התחתון כוסה בתחתון קטנטן שחשף הרבה מפלחי ישבנה היישוב על הכיסא ובלט בשפע של נשיות , מזמין אותך להשחיל את האיבר שלך מבלי שהיא תעשה שום תנועה נוספת מיותרת , רק שתשב ותיתן לתחת שלה לעשות את העבודה .
"שכחת את הראש שלך בחור ?" היא שאלה וחייכה .
" לא , אני פשוט נהנה ממה שאני רואה " אמרתי ולכסנתי לעברה חיוך , היא סמקה מעט וחייכה עוד יותר , שלפתי מצית והדלקתי ל"חווה" השחומה את הסיגריה , היא נשפה ושאפה את העשן לעברי וטשטשה לרגע את עולמי .
אם רק יכולתי להיות "אדם" לזמן מאד ספציפי הייתי עושה את זה עכשיו .
"קוראים לי נעמי , ולך ?" היא אמרה ולגמה מהאלכוהול, חותמת את הצגתה המקוצרת עם חיוך שחושף שיניים לבנות המאירות את פניה.
התאריך 3 לנובמבר 2026
אני אומר למוכר " ת'ה רוצה לחתוך לי ת'אצבע המזוינת בשביל כסף , הא ?"
המוכר עם קנה הרובה זקור למולי כמו זין בגוף זקן שקם לתחייה ומגלה חיים
לאחר שנים שהיה רדום .
"מה אתה חושב שאני פרוצה מזדיינת ?" אמרתי , וצחוק פרוע עף מגרוני החוצה בצליל עבה ומרושע שאפילו הצלחתי להפתיע את עצמי .
אני שם את האצבע שלי על הלוח שנמצא על הדלפק שמפריד ביני לבין המוכר,
השם שלי רץ , תעודת הזהות , חשבון הבנק , ותמונה שלי לפני שנה כשעשיתי תספורת משונה כי התחשק לי קצת לחרוג מהמקומות השגרתיים .
הזרוע המקועקעת שלי כמו עמוד התומך בגוף רפוי שנשען עליו , עמוד מקושט בקשקושים כי רציתי קצת להרגיש איך זה לצאת מחוץ למקומות הנורמטיביים .
אני נזכרתי למה המוכר הזקן הסיני הזה דוחף לי לפנים את הרובה הטעון בזעם מוכן לפרק את המוח שלי , רק אם אתן למוכר הזה סיבה אחת קטנה וטובה לשחרר ירייה אחת ולחסל אותי במקום , ממרחק כזה אין לי לאן לברוח , אין לי ממש זמן להגיב גם אם חישבתי את הסיכוי שלי להפחית את הנזק, הבנתי שהוא נמוך.
אני מתחיל טיפה להיזכר למה קנה הרובה מביט בי . אני נזכר שדקות קודם לכן ביקשתי מהמוכר שיביא לי שקית לשים את המצרכים שרציתי לקנות , רק שהגישה שלי הייתה קרירה כימי החורף של לונדון ולא כל כך חברותית .
ירקתי על הרצפה , ותבעתי את השקית בפניה מאד לא מחמיאה .
"תביא לי שקית מזדיינת סבא'לה " אמרתי , ובעטתי בדלפק שהפריד בין יצר ההרסנות שלי לבין המוכר החמוש .
" זו פולשנות בוטה סבאל'ה " אמרתי לו וזרקתי עליו את חבילת המסטיקים שהייתה בידי , שישיית הבירות עדיין עמדה על הדלפק מחכה שמישהו ייתן לה דחיפה ויוביל אותה החוצה , הבקבוקים הקרים מחכים שמישהו יפתח אותם באלימות וישקה את הצמא שמחניקה את הגרון עד ליובש.
הוא מוכן עם אצבע על ההדק , הרגשתי חשק לפרק משהו או מישהו , הרגשתי טירוף שמתפשט בקצה המחשבה שלי וגוער ברגשות שלי להשתלט על כל גופי , ולהפוך למשהו אחר , כמו ליד מאוגרפת או לסכין חדה או סתם לעשות משהו מעניין.
מתוך הצג המובנה לדלפק בקע קול מרמקול הסמוי לעין "חויבת בשלושים דולר , תודה שקנית בצ'ייניס טיק אווי " .
אני מחייך לאדם הזקן הסיני המבוגר " אתה מרוצה עכשיו מלוכסן מזדיין ?" שאלתי , אספתי את הבירות שלי , את משחת השיניים , לקחתי חבילת מסטיקים אחרת "אדיוס זקן מזדיין " אמרתי וחייכתי את דרכי אל דלת היציאה .
עוד יום אחד בחיים ...
קווי המתאר שלה סומנו באור הניאון הסגול הבוהק , לרגע היא הפכה להיות דמות מצוירת , היא התיישבה עם הגב החשוף שלה בקצה המיטה , ונדמה לי שהיא בכתה.
"אתה בכלל יודע מי אני ?" היא שאלה בקול חנוק .
"אתה בכלל זוכר איך קוראים לך ? " היא שיחררה את השאלה לחלל החדר
שהתפזרה לה והפכה להיות חסרת ערך, המילים הופכות להיות בליל של צלילים בטונים שונים שצורתם המופשטת לא ברורה לי ממש . שתקתי וחכתי שהיא תחזור לחכך אברים עימי , אך היא נשכבה לידי והצמידה את החזה שלה לגופי , חיבקה אותי .
"אני לא חשבתי שאני אי פעם אתאהב במישהו , במיוחד בך , בגלל שאתה כל כך שונה "
"מי את ? " שאלתי , והיא הביטה לעיניי הלוטות בערפיליות ונסתרות באפלה, והיא רק הביטה בי בעגמומיות .
היא בכתה " נעמי , השם שלי נעמי " היא אמרה בחצי יבבה , מכונסת בתוך עצמה .
התאריך 24 למאי 2029
אני מסתכל אחורה ואני לא זוכר הרבה , אני מסתכל קדימה ואין לי שאלות מה הלאה ? מה עכשיו יהיה ? אני מוקף עולם של סיבות אך אבוד לתוך התוצאות שמסתמנות כסודות שאיני מצליח להושיט יד ולגעת בהם בשביל להתקרב יותר , בשביל להבין יותר , ככל שאני מתקרב לשם אני מתרחק יותר .
אני כותב הרבה, מלאכת התיעוד הפכה להיות עבורי מעבר לצורך , זה יותר כמו דחף חזק, משהו שיוצא משליטה ופיקוח , משהו שדוחק בי לחקור צדדים בתוכי שאני נחרדתי לפשפש ולהוציא פרטים שמא יעוררו בי הסתייגויות בדרך שבה חיי מתנהלים . אבל איך בדיוק חיי מתנהלים ? מה יש בחיי אם לא רק זיכרונות ? ומהם הזיכרונות שלי ? ככל שאני מתאמץ לחשוב על זה אני נתקל בקושי להביע את זה .
אני יכול למשול את הזיכרונות שלי לאותה השרירותיות שאני בוחר לפרט את הזיכרון שלי למשל כשאני כותב, אני יכול להיות באותה מידה בנסיעה באוטובוס . שדה הראיה שלי נרעד תחת מחשבותיי שהכו במוחי כרעידת אדמה שמבקעת את כל מה שבדרכה , חוצה ותולשת את האמיתות שהכילו את חיי .
הכתיבה מבקשת ממני לשחזר את האירועים שעברו עליי , אך כשאני מתיישב לכתוב את הזיכרונות , אני מתקשה להעתיק אותם לדף באותה צורה שחווייתי אותם , אני כותב את הזיכרונות שלי כאילו לראשונה אני חווה אותם , מנסה לשחזר אך מוצא את עצמי נתקל במחסומים של שכחה , והמחסומים הם אותם הפרצופים שלוטשים בי מבטים נוקבים המבקשים ממני להיזכר בפעולות שעשיתי , אך תמיד יהיו חסרים פרטים או תישאר תחושה שחסר חלק מהתמונה שציירתי במילים , הטבע של הזיכרון נחשף בפעולת הכתיבה כתעלול של המוח על הפועלות שאני יוצר, מטיל שאלות על המשמעויות שבמעשיי. המילים הן ריקות כשהן לא נוגעות בחוויה כפי שהיא . משום מה זה מזכיר לי כמה תווי פניי איבדו את הצורה שהייתה מוכרת לי בזמנים אחרים. איך אני יכול לכתוב משהו שאני מתקשה להסביר ? ....
התאריך 7 לינואר 2030
שום דבר לא השתנה הכול די רגיל , כל היום קברתי את עצמי במיטה , הרגשתי שאין טעם לצאת מהבית בכלל . יש הרבה עבודה לפניי, הרבה אנשים לפגוש , הרבה חובות , הרבה עימותים שלפעמים גורמים לי כאבי ראש רק מלחשוב עליהם .
אני לא חושב שממש ירדתי לסוף דעתם למה הם אף פעם לא עומדים בהתחייבות שלהם ? למה הם לא לוקחים אחריות למעשים שלהם ?
זה תמיד יהיה קשור לבני זונות האלה שכסף היה הדאגה האחרונה שלהם .
הדלקתי שוב את החומר שמעורר בי קולות אחרים , אני מרחף רחוק במחשבות ומתנתק לזמן מה מהחיים שתבעו ממני יכולות לא חוקיים .
אני מביט שוב בכתבה הזו מעיתון שיצא לפני כמה חודשים , בגוף הכתבה
היה רשום משהו כמו : " בחור חסר עקבות שעובד בצורה מאד מקצועית ושיטתית , מרדים את קורבנותיו וחותך להם את האצבע וחובש אותה , אותם קורבנות הם מהעשירון העליון או מנהלי בנקים לשעבר שמצאו את עצמם קורבן לפשעים הללו ".
אני מתקשה מאד להיזכר מה הייתי בערב או מה עשיתי כאילו מישהו שאל ממני זיכרונות ושכח להחזיר לי אותם. אני גובה כספים , ולעיתים זה עסק מלוכלך ולא נעים. ככל שאני מעמיק לעיין בכתבה אני מגלה צדדים מעניינים ומטרידים כאחת .
אני רוצה להשתחרר מהמרחבים האפורים של חוסר הוודאות .
אבל אני מבין מהר מאד שבעולם שאין בו סדר אתה לפעמים שוכח את הסדר שבך, ונעלם שם בתוך כל ההתנגשויות של מציאויות שונות.
התאריך 8 לינואר 2030
היום הצלחתי לתפוס פרפר באמצעות כף היד , ולרגע היה נחמד לחשוב שחיים שלמים מפרפרים לך בתוך כף היד , מדגדגים אותך , אתה חושב על זה שנגעו בך למספר רגעים אפילו הפעילו כמה דברים שם בפנים.
הפרפר גורם לי לחייך ,ולשחרר את הייצור המרחף והצבעוני הזה שוב לאוויר העולם. עיניי המשיכו לעקוב בו דואה לו באוויר עד שהפך להיות נקודה בתוך שטח פתוח של שמים הצבועים באור דמדומים . אני לא יודע למה שפתיי התעקמו לצורה שונה, אך זה היה רגע טהור.
התאריך 15 לאוקטובר 2036
לילה , אני בועט בדלת , מישהו חייב לי כסף ואני רציתי את הכסף בשביל שאוכל לקנות לי משהו להתמסטל קצת .
"מרקו פתח ת'דלת המזדיינת או שאני אשבור את הדלת וגם אותך ..."
"לך תזדיין " אני שומע קול עמום צועק לי מהצד השני .
"מרקו אני נשבע שאני אפרק לך ת'צורה המזדיינת , ת'שומע ?"
שתיקה מהצד השני . אני לוקח צעד אחורה ובועט בדלת , הדלת משמיעה קול של ניפוץ , ונפרצת במרכז לחלקים , אני מכניס את חצי הגוף שלי ופותח את הדלת מבפנים , שמעתי כדורים שורקים ליד גופי , מאיימים לחדור דרכי ולשים לי סוף , אני מצליח לחמוק מהם .
אני רואה את מרקו עם האקדח ולזרוע שלו מוצמד צינור והמזרק כבר מונח על השולחן הג'אנקי הבן זונה הזה כבר מתודלק איך הוא בכלל עומד על הרגליים המזוינות שלו ויורה לעברי ?
אני שומע רעש של חבטה, גופי קורס , והפנים שלי נפגשו בבת אחת עם הרצפה , יוצרות צליל עמום של התנגשות , חצי מפניי שקעו ברצפה , שולחים אותי לנמנם קצת .
חושך.
באחד הימים...
אתה מתעורר מחלום , ומבין שאתה עדיין לכוד בתוך החלום , והחלום
הופך להיות חוויה מתעתעת שמזעזעת את העקרונות שלך , מתעקשת לעקור ממך את השטחים היציבים של ההיגיון הרוטט במוחך , והחלום הזה הופך להיות שכבות של סכנות שרק ממתינות לראות מתי תיפול, וכל מה שאתה רוצה זה שהכול יפסיק.
קשה להיות גובה כספים בעולם הזה , אתה אף פעם לא נהנה מהכסף שלך ,
כי אתה תמיד חייב לעבור גיהנום עד שאתה רואה אגורה שחוקה .
דלת נטרקת , צליל ירייה , מישהו נשנק מכאב שבסופו של דבר מותיר דממה אחריו.
המראות חוזרות כל פעם בלופ כמו הדהוד שלא מפסיק למלא את חלל המחשבות והזיכרונות שבראשי .
זה היה מרקו שהיה חייב לי כסף, אני נזכר שיריתי לו ישר במצח ושנייה אחרי זה מישהו משום מה הצליח לנטרל אותי מפעולה , אבל לא הרג אותי .
אני עדיין חי לספר או שהמילים חיו מספיק זמן בכדי לספר אותי ? אולי התעלפתי?...לאן נעלם הזמן ? כמה זמן חלף על פני היקום מהרגע שעצמתי את עיניי ופתחתי אותם ?...
לא זכור לי מתי ....
אני נוגע בפנים שלי תוך כדי הליכה מנסה לחפש שוני שיצביע על כאב, זקן עבה כיסה את רוב פניי, אני כושל את דרכי הביתה , האף כאב לי , וחשבתי לעצמי שחצי מהפנים שלי הושבתו מתחושה , אני מחטט בכיסים שלי כמו פעולה אינסטינקטיבית לאשש שקיומי עוד ממשיך על פני כדור הארץ .
אני מוצא בכיס ימין של המעיל המרופט הספוג בדם ומלוכלך בחולות סיגריה מעוכה , ומצית , ובכיס שמאל פתק , על גבי הפתק רשום בכתב נקי ומעוגל , שיש בו מין נגיעה נשית – "תתקשר אליי , נעמי " בלי מספר הטלפון , אני מביט מאחורי הפתק ומופיע שם של איזה פאב " הטברנה של מקס ".
התאריך 19 לאוקטובר 2040
הדהודי קול הופיעו פתאום לראשי דוחקים עצמם לתוך הזיכרון הבוגדני שלי .
"מאין באת זה לא מה שחשוב , מה שחשוב זה לאן אתה הולך " זה היה קול נשי בתחילה שהשתנה אחר כך לקול גברי .
רגע קטן לפני שעצמתי את עיניי לשינה , הקול הזה חזר שוב , ומהלילה הזה ,
רציתי שזה לא יחזור על עצמו יותר , כמו תקליט הנשבר כל פעם מחדש לתוך התודעה שלי. מותיר בעיקר פיסות של רגעים שלא ממש רצית לזכור . לפעמים אתה קם ומביט מסביבך ולכמה שניות קצרות נדמה לך שאתה חווה את
אותו הדבר פעם נוספת או שאולי אתה צריך את הדברים המוכרים שיזכירו לך מעט מי אתה , והשאלה הגדולה מגיחה ממקום לא צפוי , ואם אתה לא זוכר מי אתה ?
התאריך 28 לאפריל 2046
אני מחוץ להכרה , אני מסטול רוב הזמן בתקופה האחרונה , והיום עישנתי הרבה , ראיתי טלוויזיה, ובעיקר התבוססתי בתהיות עמוקות על העולם הזה שמקיף את חיי , וככל שניסתי להיזכר נסחפתי למחשבות על אינספור דברים אחרים ...
לילה, אחד מאותם לילות ...
כל גופי מתרוצץ , ונע במהירות לעבר מכשיר שהיה מוציא מזומנים – כספומט , בעבר זה היה שימושי לאזרחים , ועכשיו זה אנדרטה, נקודת ציון לתקופה אחרת בכלכלה של העולם .
אני נמהר מסיבה שאינה ברורה לי , איני מבין מאיפה הדחף הזה מגיע אך אני נחוש להגיע לכספומט ולעשות משיכה כספית שהרגישה כנחוצה ובסדר עדיפות של הכרחיות שלא סובלת דיחוי . אני ניגש לכספומט , מכניס את כרטיס האשראי ולוחץ על רצף אקראי של מספרים על מנת שייתן פקודה למכשיר לשחרר לי כסף , ואז לרגע המסך קפץ , דפקתי עליו מספר פעמים , לחצתי על כפתור הביטול פעמים ספורות , אך מכשיר המזומנים שבה את כרטיס האשראי שלי , חלון הופיע על גבי הצג ורשם לי שאין באפשרותי למשוך כסף, כעסים נמלאו בי עד להתפרצות , ומשם חוזר במהרה לשורשים הפראיים שלי .
ואז לרגע צג המכשיר הציג חושך , ומיד אחרי זה כתובה שורה בכתב מחשב טיפוסי בצבע ירקרק זרחני וכהה " לך תזדיין " .
"אתה עוד מעז להתעסק איתי ? " צעקתי לעבר מכשיר הכספומט , הטחתי סטירות חזקות יותר במכשיר הכספומט בתקווה שייכנע ליצר החייתי שלי לפתור בעיות, בנקיטת צעדים שהם מעבר לתחום המילולי וכרוכים בעיקר בהכאות נמרצות עד שהתשובה תגיע .
"לך תזדיין " החל להבהב בהתרסה, "לך תזדיין " הוסיף להבהב במהירות מול עיניי וגופי הרועדים מהתמוטטות העצבים .
זה לא מנע ממני לקלל , ולהמשיך להכות את המכשיר עד שקפיצות קטנות העידו שהמסך עומד לאבד קשר איתי , וכך גם כרטיס האשראי שלי .
אני מרגיש שאני נמצא באיזו תוכנית מתיחות, ועוד מעט יקפוץ איזה מנחה מתולתל, בלבוש מצועצע למדי , שיגרום לך לחשוב שהבחור פשוט גזר כמה חתיכות בד מבגדים שונים ועשה מזה חליפה , משהו שיעורר בך מיידית גיחוך , כי אז תרגיש שרומיתי לאורך כל הדרך , עד לסוף, עד אשר חיוך מריר יכבוש את פנייך מתוך בושה עמוקה .
לפתע הירוק המרגיז שזהר בקצב עצבני "לך תזדיין " פסק להופיע מול עיניי , ואז קול מכאני קרא לעברי בטון חד גוני עייף ומתוסכל , ומעצבן להחריד שבקע מתוך הכיוון של הכספומט " אין כסף בשבילך , חתיכת ג'אנקי מזוין " זה השאיר לי מקום קטן מאד להירגע בשלב זה , וכף ידי נפגשה שוב עם פרצופו האלקטרוני של המכונה שבא בדמות צג מואר בירוק שצרח את הגוון הממוחשב שלו על דמותי .
עם המגע הראשון של כף ידי במכונת המזומנים , הרגשתי מיד זרמים מחשמלים ששטפו את גופי בזעזועים , אני מבחין שידי הפכה להיות קווים ירוקים וזוהרים, שבתוכם היו כמו לקוד בינארי לא מזוהה שנקבו בספרות 0 ו 1 , ובמהרה התפשט לכל גופי, אני רואה שכבר ידי כוסתה בספרות 0 ו 1 , המספרים השתוללו בקצב מסחרר , תובעים חלקים נוספים מגופי , ידי כבר נבלעה אל תוך הצג , ומיד לאחר מכן כל קווי המתאר שלי נבלעו לתוך מכשיר המזומנים עד שנוכחותי נעלמה .
קמתי בבהלה, צבטתי את בשרי על מנת לאשש את היותי עוד בין החיים, הצביטה הכאיבה כעקצוץ טורדני שיכול להקפיץ את קור הרוח שלך, למקומות
של זעם , רק אז הבנתי שלמעשה חלמתי .
התאריך ה- 9 למאי 2046...
אתה הולך ברחוב וחולף דרך הפרצופים שהיו לעבר שלך ויהיו לעתיד שלך כי מעולם לא תדע מתי תפגוש אותם שוב או באיזו צורה הם יופיעו אל תוך חייך , ותנסה להלביש את הופעתם למולך כסמלים מטאפיזיים לגורלך , בשביל לתת משמעות גדולה יותר לנוכחותך המתפוררת .
אתה נעלם בתוך הקלחת הא ורבניות שמתחזה כסביבה הומוגנית ומתפקדת , אך אני נהדף בחזרה אל הכוכב המרוחק של כל האנשים הבודדים .
בניין נשרף , ואני יכול להריח את תוכן הדירה מתכלה בלהבות הקודחות בהרס והשחתה , שורפות צורות שונות והופכות אותן לחומר נטול חיוניות , רק חלקים שרופים ומתפוררים כמו המחשבות שממלאות את החלל שבמוחי , חוצות מעל הזמן הנע במסלול הנצח שערער את ההמשכיות שלי .
כשהסתובבתי לעבר הבניין המשחיר , ראיתי תמרות עשן מטפסים ומפלסים דרכם אל השמים שבהירותם נתכהתה , וצורתה השתנתה לאדמומיות מפויחת כשובל של להבה שפורצת מהמעמקים של האדמה .
הסביבה האורבנית מטילה תחושה מרה של אימה בקרבי , המבנים המיתמרים לגבהים שונים עמדו לצידי ומולי, ואותם המבנים מאיימים לחסל את חזותי המהלכת על פני הרצפה העכורה .
אתה מנסה לזהות את החושים שלך , וכשאתה כותב, זה מוזר לך , כי זה מזכיר לך למשל כשתאונה מתרחשת מאחורי גבך , תחילה אתה תשמע את ההתנגשות , והרעש של המתכות המתנגחות בזעם רגעי , לא יהיו מזוהים לך , רק לאחר שתחבר את המתרחש בראשך תנסה לעלות תמונה מעברך , אבל אתה בכל זאת תסתובב בכדי לאמת זאת עם מה שאוזנייך וענייך סופגות , כמו הכאב שמגיע לאחר שחוטפים מכה .
כשאתה כותב , אתה מנסה לחבר את המפגש שבין הזיכרון לפעולה , ולמרות שאתה זוכר איך הפעולה מתרחשת, אתה תנסה לשחזר אותה אל הכתיבה כאילו אתה נפגש לראשונה עם החוויה הזו ,כאילו היא זרה לך , ותכתוב אותה על מנת לאמת אותה עם התחושות, ומה קורה אם אתה לא זוכר ? מה קורה אם אתה חסום מלהרגיש ? לא היו לי תשובות לשאלות המלהטטות במעגלים צורבים בתוכי .
התאריך ה- 7 ליוני 2046
עוד יום עבר אני צולח אותו בחלקית , מרוט מעייפות , אני מכניס את עצמי למקלחת וכאילו כפוי לפעולה שתעביר לי את היום ותשלים אותו להיות עוד יום נורמאלי בחייו של אדם , אני מאונן , והזרע נשפך ונמהל עם המים ויורד למטה אל
הביבים של העיר , וחושב על ילדים שטרם נולדו ועל העצבות שסופגת את הכול
הופכת לדמעות מרירות על לחיים חמות , במים אי אפשר להבחין מתי אתה בוכה , הם מטשטשים הכול ושוטפים ומנקים ממך את הכול כאילו לא נולדת למציאות של אתמול , זה יותר כמו שיצאת עכשיו לאוויר העולם , עירום , נקי ובעיקר מבולבל.
התאריך ...מתישהו בשנת 2046
התאריך כבר לא ממש זכור במדויק , אך כבר לא ממש חשוב ...
אני מביט במראה , מרגיש בחספוס עדין בפיסת העור התלויה מאחורי צווארי , ראיתי קצה של צבע ירקרק מלטף את עורפי .
אני מסתובב ורואה קומץ של קווים משורטטים על עורי , כמו הסימן שעל גבי המוצרים שאתה נוהג לרכוש במכולת הקרובה , זה הופיע על גבי העורף שלי .
אני שולח יד מתחת לאוזן , ומרגיש בבליטה קטנה , אני נזכר שקראתי משהו בעיתון על טכנולוגיה שהתפתחה לפני ארבעים שנה בערך, שבה אפשר יהיה להחדיר שביב לגוף האדם, והוא לא יצטרך יותר לשאת איתו רישיון , כרטיס אשראי , ואפילו תעודת זהות . הכול יעשה על ידי לחיצה ידנית , באצבע אחת אתה עושה הכול, ונזכרתי בסיוטים שלי , באצבעות כרותות , בצרחות היסטריות , ובימים שהתרחקתי מהזמן .
נתתי אגרוף למראה , דיממתי אך לא הרגשתי את הכאב , ריסקתי את מרכז המראה ובשברים של זהותי גיליתי את עצמי מחדש , מתוך השברים הצבועים בדם שלי , הרגשתי את טעם הנקמה שבקיום שלי .
הרגשתי את ההוויה שלי הולכת ומתמוגגת ביחד עם הזיכרונות שמעולם לא היו לי , כי הזיכרונות זו התחושה האחרונה שנשארת איתך עד המוות , והמוות הוא הרגע שמטיל דופי בתמונות שצברת בתוכך. אני בסך הכול ברקוד מזוין .
אני מרגיש כמו וירוס , סימפטום אלקטרוני , תקלה לא רצויה במערכת האנושית הזו . אני חוזר לספה , חושב לעצמי אם הייתי יכול לדעת על עצמי קצת יותר סביר להניח שלא הייתי חי עוד בשביל לחשוב על זה ובטח לכתוב על זה .
אני רואה טלוויזיה משותק מלעשות כל תזוזה , היד חבושה אך עדיין מדממת לה .
חיי כבר מזמן יצאו מכלל שליטה , הלבישו עליי חיים , ואמרו לי "סע , הכביש פנוי " לא עצרתי , לא הסתכלתי שמאלה וימינה , פשוט המשכתי "לעזאזל !" סיננתי תחת שפתיי הרדומות .
תמונות קפואות נעו בעיני רוחי , תמונתה של נעמי בוכה , תמונה נוספת שלה נאנקת מעונג תמונה אחרת , נעמי טורקת את הדלת אחריה , תמונה של מרקו קורס לרצפה מהירייה ששחררתי לעברו , רגע לפני שעיניי נדמו לעמימות בלתי רצויה.
תמונות של אצבעות שנכרתות מול עיניי, ומשפריצות לעברי דם , אני רואה את פניי הזועמות שטופות בקילוחי דם , בתמונה אחרת -הידיים שלי משתלטות על יד של מישהו אחר , פנים מבוהלות ומפוחדות , מצח מקומט מזיעה, ועיניים שמתגלגלות לתחנונים שאני אפסיק, הכל רץ מהר, אני מתוכנת למלא את היעד שלי , ולא להבין שום דבר מעבר לזה .
התמונות ממשיכות לחלוף במהירויות שונות לנגד עיניי החצי רדומות , כל זה היה רק חלום ? חשבתי לעצמי לרגע , והתמונות הוסיפו להציף אותי, תמונה נוספת של הזקן הסיני מזיל דמעה כשהוא עדיין אוחז ברובה מול פניי . אני לא יודע איך המראות הללו עוצבו לעולם הזיכרונות שלי , ואם זה באמת היה כך או שכך מוחי בחר לזכור אותם ?
מילה אחר מילה נכתבת, ויום אחד המילים כבר לא יהיו שם להקפיא את הרגעים האלה . לפעמים החלומות מתחזים כזיכרונות מחייך , לכודות במוחך.
בממלכת התבונה שבה שוררים ההיגיון וסדר, אני מתפזר לאט אל תהום של הבנות ובתוכי יש רצון עצום להעלם ולהפוך לריק . מהותי אינה כבר כרוכה בבחירות שלי.
חשבתי לעצמי , רגע לפני שאני יוצא מעורי "אני בסך הכול ברקוד מזוין " הרגשתי מדוכדך שכל עולמי הצטמצם למספר על עורפי , אבוד בגבולות הידע שלי , הותירו אותי משתהה אל מול הדברים שלא יכולתי ממש להסביר, גם אם נתתי לעצמי נימוקים בדויים אך מסתברים , המראות שלמולי האם הם נשתלו במוחי בשביל ליצר לי זהות .
חולשה כללית הזכירה לי מצב של עילפון, מטילה על גופי הוראה לעשות כיבוי כללי ומחשבותיי ניתקו מתודעתי , עלטה נסכה באיטיות כווילונות תיאטרון , סגרה בפניי את העולם לעיניים הגשומות שלי , כשהבנתי שאיני ישות ייחודית , שכל רגשותיי , וכל עולמי מתוכנתים לחיות את גורלם הידוע מראש .