אושר ליפקוביץ'/ אל התהום
מן החלון בצד כבר לא ניתן לזהות דבר, השמשה התמלאה אדים וחושך מוחלת כיסה כול עבר. איש לא היה בשעה מאוחרת זו בקרון הנסיעה ושקט מוחלט שנקטע מדי פעם ע"י החריקות בזמן הנסיעה ועצירות פתאומיות לאורך הדרך. הרכבת עצרה בכול תחנה אפשרית, אך אנשים לא נעו, זאת הייתה רק ג'סטה של הקו היחיד שנע לפנות בוקר. הנטייה הטבעית באין איש מסביב מאפשרת נוחות מרבית, טוב לפחות כזאת שלא מתאפשרת לרוב . פריקת עול מישיבה מכופפת להתפרקות לעבר כול קצה והרפיה מהעיסוק התמידי מן הבחינה המדוקדקת למראית עין כלפי כול. מן אותה דממה עלו צעדים שבאו לקול פתיחת דלת הקרון, בה נכנס מישהו. קשה תחילה היה לעמוד על מידות גופו, כול מה שנראה היה מעיל סטודנטים כבד, אך תכף התיישב ומיהר להורידו. אותו בחור היה אומנם צעיר, אך כבר באו לו אותם חריטות במצח, באורך מוזר הם דמו לאלה שהיו גם לי. העיתון שהיה בצד מושבו נותר ללא שימוש. הוא לא עשה דבר, רק ישב שם, והוא לא הביט בחלון, הוא הביט בי. בעוד מבטו חדר עלי הבחנתי באחת שאני גם בו מביט, היה זה מביך. עם היה דבר אחד שלמדתי ביבשת אירופה זה שלנעוץ באנשים מסביבי הינו אקט שאין מן הנימוס בו. השפלתי בחזרה את הפרצוף, אל עבר החלון, שם לא היה כלום, רק חושך מוחלט שדבר לא בר זיהוי בו. איך בשנים שחייתי על רכבות ברחבי היבשת בליתי את הזמן על אותו חלון, בו נשקפו העצים והשדות שלאורך הדרך, תמיד באופן כה בהיר, אך לא באופן שסנוור וחסם את המבט כמו פה. ובלילה, בלילה לא הייתי צריך להגיע לסיטואציה שאין מביט אני בדבר מכיוון שניצלתי זאת לשינה, כזאת שהייתה קלה מבדרך- כלל שכן קל להירדם על דבר שנע, בו רחשי הקטר דורשים להישאר בכוננות מתמדת, ואיך תמיד רוצים לעשות את ההפך, את המנוגד מאותה סיטואציה מתבקשת.
"סליחה" פתאום הופנתה לעברי מאותו אדם, הוא חזר עליה מספר פעמים בלי שפניתי לעברו .
"סליחה, אתה במקרה יודע באיזו תחנה בחיפה יש לרדת בכדי להגיע ל..."
הסברתי לו וחשבתי שיעזוב אותי לנפשי, אבל איך ששמע את קולי השתנתה הדרך שבה הביט בי וניכר להט חדש בטונו. הוא החל בסדרה של שאלות זיהוי לגבי. זה הגיע לידי כך שהצגתי את עצמי, לודביק הופמאן , דבר שאני משתדל לא לעשות. אך עם הסתרת זהותי הטרידה אותי, היא תפסה משנה חשיבות לצרה שתבוא מן החטטן הזה לאחר שדבר שמי יעלה עוד אין סוף שאלות ובכך תמשיך הסיטואציה האומללה הזאת. למה בכלל אמרתי לו את שמי הרשמי, מדוע לא רק אמרתי יואל, ככה סתם, ועם היה זה יואל גם כך הייתי צריך לעשות את מה שמתבקש ממני לעשותו .
"קשה לי לאמין, העברית שלכה כול כך זכה", "עז מתי עלייתה לארץ"
לא יכולתי לשאת זאת, באחת קמתי
"תשמע, אני צריך בדיוק לרדת, עם תסלח לי".
מה זה משנה עם זאת חדרה, או עתלית, רק לא בחיפה, אני לא רוצה להיתקל באותו אדם שנית. הרתיעה ממנו חזקה, כמו לפגוש במכר מן העבר, מן אותו עבר שממנו אני נרדף. הייתכן והוא זה אותו אחד, לא!, וישנם כה רבים הנראים ככמותו. גם כן לא ייתכן, שכן כה צעיר הוא נראה, עם הכן זה אותו אדם החריטות שעל מצחו היו בולטות אף יותר, וגם הליך הניוון הגופני שחווים בני דורי כעת לא היו בגופו הגרום, הכן דומה להפליא אך לא אותו אחד.
נעמדתי בקרבה ליציאה, אך התחנה הקרובה הבאה עוד לא קרבה. עברו כבר דקות רבות בהם אחזתי בגפי את תיק המסע הכבד ובשתי ידי את העמוד. האחיזה באופן זה הייתה קשה מנשוא, במיוחד לאור כך שנהג הקטר כנראה שיכור.
החלטתי שאין טעם להמשיך לסבול זאת, החליף פשוט קרון. בנקודה זו הבטתי לצדדים, לא יכולתי לזהות מהיכן באתי. פניתי לאחר בחינת המצב לקרון השמאלי, טעות גורלית.
בכניסה ניצב בישיבה למולי אותו ברנש, לא היה דרך נעימה להיחלץ מן המצב כעת. בעודי מתחבט מה יש לעשות, היה זה בטלפון, זה הציג את עצמו, הציג בשם נועם. מרגע ששמתי זאת הכול היה ברור, מיד יצאתי מן הקרון, החלפתי לקרון הבא ולזה שלאחריו, ומשם לעבר היציאה. לא מסוגל הייתי אני לשבת, רק חיכיתי לנקודה בה אפשר כבר יהיה לצאת משם.
בעומדי בחנתי את אותה רצפה של הרכבת, אותו מארג פלסטיקי מנותק מן הטבע, באירופה זה לא היה כך, אבל מה זה בכלל משנה. לא יכולתי להאמין למה שקרה, כול השנים שעברו הצלחתי בהחלט ודווקא, דווקא עכשיו. אידיוט גמור, לא הייתי צריך לנסוע ברכבת, או לא לנסוע בכלל חזרה לארץ, להישאר לי ביבשת, גם כך גלמוד מוחלט יהיה בשתיהן. שם לפחות לא היה הצורך להסתרת זהותי, הייתי הולך בחופשיות, נהנה מן אלמוניות מוחלטת ושואף בהנאה את האוויר הקר. כאן הכול רק חם ולח, ולא ניתן להסתתר בקלות ראש, ולמה בעצם חזרתי?
חזרתי כי הייתי לבד, הייתי יכול למות שם ברחוב ולמי היה אכפת. גם כאן סיטואציה דומה בהחלט אפשרית, אבל היה לי את הדבר הזה שנקרא משפחה. לא זה עזר לי לאחר שאות של קיין התהלכה בי. היה זה כאשר חזרתי, אני , בזהותי החדשה כלודביק. למעשה בעיניהם אני איתמר, אבל כבר לא, אני כלום להם. ראיתי בחצר, בכניסה לבית הורי את כול חפצי בתוך שקיות, מסודרים כמו גופות. ומיילה זה, אבל ראיתי שמין אותם שקיות בוקעות תמונות קרועות , שהרכבתי בהתקרבות עליהם, ראיתי שהם שלי!. היה זה אז שהחלטתי לנצל את הזהות שאימצתי לי, כי איתמר זה אות קלון. לודביק זה מי שרציתי להיות, ומשלא נותר דבר לאיתמר, איתמר נעלם, הומת ובמקומו בא לו לודביק, ולודביק לא שייך לכאן. אך לא אני זה לודביק, זה היה שיטיון מוחלת, למעשה מאסתי בו ובניסיון לחזור לזהותי הקודמת ושבתי למקום בו הייתי איתמר. בחזרתי לאותו בית לא העזתי להתקרב עליו, נעמדתי בחוץ על יד. לא ידעתי מה לעשות. לודביק היה צריך לצוץ כאן, דרכו פניתי לאחד השכנים, מר בר-כוכבה, בפתח ביתו התפנה עלי. הוא גר באותו הבית בשכנות להורי כבר שנים, תמיד שהייתי, שאיתמר היה, ילד, היה תמיד שואל לשלומי והזמין אותי לשחק עם ילדיו, אך רק כאשר הצגתי עצמי או כאשר ראה בי נכנס לביתי, שכן כבד שמיעה היה משכבר הימים . הצגתי עצמי כסוכן נדלן המעוניין בבית -משפחתי, זאת אומרת בבית משפחת מורדכי. שאלתי אותו בדבר המשפחה
"הם משפחה שקטה, מעז שבנם ביצע רצח ומעז הם מואשמים בסיוע לו, הם אומרים בכלל שהוא נעלם. הייתי בטוח שהם מכפים עליו, אבל כול פעם שמשטרה צבאית עורכת חיפוש בביתם לא עולה דבר".
"האם הכרתה את בנם?"
"אני, לא, בכלל. אין לי שום קשר להם".
מה שכבר ידעתי התחדד, בכדי שהחיים יהיו כפי שהם איתמר צריך להעלם, ועם יחיה כאיתמר לפני כול המית חורפה מוחלטת עליו ועל קרוביו.
ביציאתי מן הרכבת ידעתי שזה נגמר. לא ידעתי אפילו היכן אני נמצא, אבל מאז עובדן זיהוי אישי, זיהוי גיאוגרפי חסר כול חשיבות. עזבתי את התחנה, ולא ידעתי היכן ללכת משם. הלכתי על קצה הכביש, מכוניות חולפות במהירות צצו ללא הרף, אך לא זה הטריד אותי.
איך ייתכן שלא זיהיתי , לא את אותו מסכן ולא את הנואם הזה. והפעם לא היה כול תירוץ, הוא היה כשהכרתי אותו, עם אותם תלתלים ואותו כול רך ושקט. איך זה ייתכן שהוא נראה כה טוב אחרי כול השנים שעברו?. איך לא זיהיתי כאשר הוא הרים את ידיו וקרא שהוא ואני שייכים זה לזה, בקולות תחינה מוחלטים וזועקים, או כעת, עם אותו טון רגוע. ייתכן שלא זיהיתי בגלל המדים, בשל אי לבישתם- בשתי הפעמים. ואנשים נשמעים אותו הדבר, רק אני עם הקול המעוות הזה נשמע תמיד באופן אשר ייחודי לי , עם בעברית ועם בגרמנית צחה. למזלי אלה שחיפשו אחרי, אחרי איתמר, לא התייחסו לקולי, אלה לקלסתרונים של איתמר, עם אף או בלי אף יהודי, עם שפם או בלי, אבל בכול אופן המודל שלהם עלי לא היה זה שלי. רק מי שהכיר בי מקרוב יכול להיווכח בשינוי, ולא מצבע עיני או נקודת חן במצחי, כעם באותו קול אופייני לי .
ירדתי מהכביש לאחר מה שנראה כהליכה מרובה. לא זמן ראלי, כעם מותשות העידה על אורכה ובעיקר השינוי באדמה. זה לא אותו חצץ שבשולי הכביש, כעם חול. את השינוי חשתי מיד כאשר סוליית הנעל החלה לשקוע, אך עדיין לא ראיתי דבר. לא ראיתי דבר והתקדמתי בכיפוף ראש בחושך. ראיתי לפתע דמות מרצדת, רצה לה ללא הרף. מיד עקבתי אחריה בריצה, משתיק את העייפות הרבה שתקפה בי כול שמירה. התקרבתי עליה כאשר הגענו ממש לקיו המים , בהיתי בה בלי לראות את פניה וכיוונתי היטב.
"לא, לא! אני משלכם, אני משלכם" ולאחר מיכן אני כבר לא הייתי.
שמעתי את הגלים, אך לא ראיתי אותם, ידעתי שהם כאן. כפי שהיה שניצבה בי האפשרות לאחר מעשה לזרוק את הגופה למים. ראיתי את הסיכה הזאת שאמורה לציין שהוא משלנו, אבל כאשר ראיתי בה היא סימנה את כול מה שנהפכתי להיות. לא העזתי להטביע אותו אבל את עצמי אז כן הטבעתי. ברחתי ונעלמתי לעד. הייתי בטוח, טיפש שכמוני, שאין בעולם אדם אשר ימצא בלודביג את איתמר. והכי טבעי לעשות את מה שמתבקשים לא לעשותו, ולא יכולתי להימנע מן אותו רצון אז להימצא עם אלה שרואה אני בהם אך אינם רואים בי. כך הכן היה עד עתה, והסוף הגיע כאשר נהפכתי לעיוור .
ועם כול זה אני עומד כאן, כמו אז, בעישון לילה על קצה המים. את הגופה של מי שהתגלה כאיתן רוזנשטיין גילתי מבעד לדוייצ'ה צייטונגן. היה הוא נער כמוני דאז, בין 19 בלבד. נכתב שנוראה למות ע"י החייל איתמר מרדכי , למסכנה זו הגיעו לאחר שזה עשה זאת במשמרתו באזור שאירעה בו הרצח, ועל אשמתו מעידות הן היעדרותו והן תקל מילולי שהיה בין השתיים לפני מספר ימים, זאת ע"פ אחד החיילים שהיה עד לכך. איתן בזמן רציחתו היה עמור להיות בשמירה, יחדיו עם איתמר, וכאשר הבריח משמרת כדי ללכת לים ניצל איתמר זאת בכדי לנקום. עוד צוין בגדוד שהם מזועזעים מן הדברים.
צוטט שם דברי אחד החיילים, המשרת בחייל שילוח ,ושמו נועם שדה.
"איתמר היה חבר קרוב. טוב לב וכריזמטי, יכולתה לחשוב עליו שאפשר לסמוך עליו מקרוב"
לשאלת הכתב בעיתון שתהה מה יש לעשות במקרה שכזה השיב
"עצוב לי עליו, אבל אני הייתי הראשון להסגירו עם הייתה לי האפשרות בכך. קשה לי לדמיין מה עובר עליו. בכול אופן, עם הייתי במקומו הייתי יורה בעצמי".
אני לא רוצח, זאת אני יודע, אבל איתמר הוא כן, למרות שזאת הייתה טעות. הייתי יכול לחיות עם הייתי מת. ועם הגופה הייתה נשטפת בים הכול היה יותר קל.
השארתי את תיקי על החוף והתקרבתי אל המים. את הבגדים אין אני מוריד ,יהיה קל הביצוע של הדבר עם המשיך לעטות בהם. בצעדים כבדים נכנסתי לתוך המים.
כבר לא קשה לזוז בהם, הזרם בה לקראתי ומושך אותי פנימה. כול בגדי כבדים מנשוא ואני מרגיש יותר ויותר פנימה. רטיבות מוחלטת מכסה בי.
אין אני יספיק לחזור חזרה, אפשר להגיד שלקחתי את נשימתי האחרונה.
ברגעים אלה ממש אני נזכר שהשארתי את התיק על החוף, אוי, הם ימצאו אותי, אך אני לא יכול..
מן החלון בצד כבר לא ניתן לזהות דבר, השמשה התמלאה אדים וחושך מוחלת כיסה כול עבר. איש לא היה בשעה מאוחרת זו בקרון הנסיעה ושקט מוחלט שנקטע מדי פעם ע"י החריקות בזמן הנסיעה ועצירות פתאומיות לאורך הדרך. הרכבת עצרה בכול תחנה אפשרית, אך אנשים לא נעו, זאת הייתה רק ג'סטה של הקו היחיד שנע לפנות בוקר. הנטייה הטבעית באין איש מסביב מאפשרת נוחות מרבית, טוב לפחות כזאת שלא מתאפשרת לרוב . פריקת עול מישיבה מכופפת להתפרקות לעבר כול קצה והרפיה מהעיסוק התמידי מן הבחינה המדוקדקת למראית עין כלפי כול. מן אותה דממה עלו צעדים שבאו לקול פתיחת דלת הקרון, בה נכנס מישהו. קשה תחילה היה לעמוד על מידות גופו, כול מה שנראה היה מעיל סטודנטים כבד, אך תכף התיישב ומיהר להורידו. אותו בחור היה אומנם צעיר, אך כבר באו לו אותם חריטות במצח, באורך מוזר הם דמו לאלה שהיו גם לי. העיתון שהיה בצד מושבו נותר ללא שימוש. הוא לא עשה דבר, רק ישב שם, והוא לא הביט בחלון, הוא הביט בי. בעוד מבטו חדר עלי הבחנתי באחת שאני גם בו מביט, היה זה מביך. עם היה דבר אחד שלמדתי ביבשת אירופה זה שלנעוץ באנשים מסביבי הינו אקט שאין מן הנימוס בו. השפלתי בחזרה את הפרצוף, אל עבר החלון, שם לא היה כלום, רק חושך מוחלט שדבר לא בר זיהוי בו. איך בשנים שחייתי על רכבות ברחבי היבשת בליתי את הזמן על אותו חלון, בו נשקפו העצים והשדות שלאורך הדרך, תמיד באופן כה בהיר, אך לא באופן שסנוור וחסם את המבט כמו פה. ובלילה, בלילה לא הייתי צריך להגיע לסיטואציה שאין מביט אני בדבר מכיוון שניצלתי זאת לשינה, כזאת שהייתה קלה מבדרך- כלל שכן קל להירדם על דבר שנע, בו רחשי הקטר דורשים להישאר בכוננות מתמדת, ואיך תמיד רוצים לעשות את ההפך, את המנוגד מאותה סיטואציה מתבקשת.
"סליחה" פתאום הופנתה לעברי מאותו אדם, הוא חזר עליה מספר פעמים בלי שפניתי לעברו .
"סליחה, אתה במקרה יודע באיזו תחנה בחיפה יש לרדת בכדי להגיע ל..."
הסברתי לו וחשבתי שיעזוב אותי לנפשי, אבל איך ששמע את קולי השתנתה הדרך שבה הביט בי וניכר להט חדש בטונו. הוא החל בסדרה של שאלות זיהוי לגבי. זה הגיע לידי כך שהצגתי את עצמי, לודביק הופמאן , דבר שאני משתדל לא לעשות. אך עם הסתרת זהותי הטרידה אותי, היא תפסה משנה חשיבות לצרה שתבוא מן החטטן הזה לאחר שדבר שמי יעלה עוד אין סוף שאלות ובכך תמשיך הסיטואציה האומללה הזאת. למה בכלל אמרתי לו את שמי הרשמי, מדוע לא רק אמרתי יואל, ככה סתם, ועם היה זה יואל גם כך הייתי צריך לעשות את מה שמתבקש ממני לעשותו .
"קשה לי לאמין, העברית שלכה כול כך זכה", "עז מתי עלייתה לארץ"
לא יכולתי לשאת זאת, באחת קמתי
"תשמע, אני צריך בדיוק לרדת, עם תסלח לי".
מה זה משנה עם זאת חדרה, או עתלית, רק לא בחיפה, אני לא רוצה להיתקל באותו אדם שנית. הרתיעה ממנו חזקה, כמו לפגוש במכר מן העבר, מן אותו עבר שממנו אני נרדף. הייתכן והוא זה אותו אחד, לא!, וישנם כה רבים הנראים ככמותו. גם כן לא ייתכן, שכן כה צעיר הוא נראה, עם הכן זה אותו אדם החריטות שעל מצחו היו בולטות אף יותר, וגם הליך הניוון הגופני שחווים בני דורי כעת לא היו בגופו הגרום, הכן דומה להפליא אך לא אותו אחד.
נעמדתי בקרבה ליציאה, אך התחנה הקרובה הבאה עוד לא קרבה. עברו כבר דקות רבות בהם אחזתי בגפי את תיק המסע הכבד ובשתי ידי את העמוד. האחיזה באופן זה הייתה קשה מנשוא, במיוחד לאור כך שנהג הקטר כנראה שיכור.
החלטתי שאין טעם להמשיך לסבול זאת, החליף פשוט קרון. בנקודה זו הבטתי לצדדים, לא יכולתי לזהות מהיכן באתי. פניתי לאחר בחינת המצב לקרון השמאלי, טעות גורלית.
בכניסה ניצב בישיבה למולי אותו ברנש, לא היה דרך נעימה להיחלץ מן המצב כעת. בעודי מתחבט מה יש לעשות, היה זה בטלפון, זה הציג את עצמו, הציג בשם נועם. מרגע ששמתי זאת הכול היה ברור, מיד יצאתי מן הקרון, החלפתי לקרון הבא ולזה שלאחריו, ומשם לעבר היציאה. לא מסוגל הייתי אני לשבת, רק חיכיתי לנקודה בה אפשר כבר יהיה לצאת משם.
בעומדי בחנתי את אותה רצפה של הרכבת, אותו מארג פלסטיקי מנותק מן הטבע, באירופה זה לא היה כך, אבל מה זה בכלל משנה. לא יכולתי להאמין למה שקרה, כול השנים שעברו הצלחתי בהחלט ודווקא, דווקא עכשיו. אידיוט גמור, לא הייתי צריך לנסוע ברכבת, או לא לנסוע בכלל חזרה לארץ, להישאר לי ביבשת, גם כך גלמוד מוחלט יהיה בשתיהן. שם לפחות לא היה הצורך להסתרת זהותי, הייתי הולך בחופשיות, נהנה מן אלמוניות מוחלטת ושואף בהנאה את האוויר הקר. כאן הכול רק חם ולח, ולא ניתן להסתתר בקלות ראש, ולמה בעצם חזרתי?
חזרתי כי הייתי לבד, הייתי יכול למות שם ברחוב ולמי היה אכפת. גם כאן סיטואציה דומה בהחלט אפשרית, אבל היה לי את הדבר הזה שנקרא משפחה. לא זה עזר לי לאחר שאות של קיין התהלכה בי. היה זה כאשר חזרתי, אני , בזהותי החדשה כלודביק. למעשה בעיניהם אני איתמר, אבל כבר לא, אני כלום להם. ראיתי בחצר, בכניסה לבית הורי את כול חפצי בתוך שקיות, מסודרים כמו גופות. ומיילה זה, אבל ראיתי שמין אותם שקיות בוקעות תמונות קרועות , שהרכבתי בהתקרבות עליהם, ראיתי שהם שלי!. היה זה אז שהחלטתי לנצל את הזהות שאימצתי לי, כי איתמר זה אות קלון. לודביק זה מי שרציתי להיות, ומשלא נותר דבר לאיתמר, איתמר נעלם, הומת ובמקומו בא לו לודביק, ולודביק לא שייך לכאן. אך לא אני זה לודביק, זה היה שיטיון מוחלת, למעשה מאסתי בו ובניסיון לחזור לזהותי הקודמת ושבתי למקום בו הייתי איתמר. בחזרתי לאותו בית לא העזתי להתקרב עליו, נעמדתי בחוץ על יד. לא ידעתי מה לעשות. לודביק היה צריך לצוץ כאן, דרכו פניתי לאחד השכנים, מר בר-כוכבה, בפתח ביתו התפנה עלי. הוא גר באותו הבית בשכנות להורי כבר שנים, תמיד שהייתי, שאיתמר היה, ילד, היה תמיד שואל לשלומי והזמין אותי לשחק עם ילדיו, אך רק כאשר הצגתי עצמי או כאשר ראה בי נכנס לביתי, שכן כבד שמיעה היה משכבר הימים . הצגתי עצמי כסוכן נדלן המעוניין בבית -משפחתי, זאת אומרת בבית משפחת מורדכי. שאלתי אותו בדבר המשפחה
"הם משפחה שקטה, מעז שבנם ביצע רצח ומעז הם מואשמים בסיוע לו, הם אומרים בכלל שהוא נעלם. הייתי בטוח שהם מכפים עליו, אבל כול פעם שמשטרה צבאית עורכת חיפוש בביתם לא עולה דבר".
"האם הכרתה את בנם?"
"אני, לא, בכלל. אין לי שום קשר להם".
מה שכבר ידעתי התחדד, בכדי שהחיים יהיו כפי שהם איתמר צריך להעלם, ועם יחיה כאיתמר לפני כול המית חורפה מוחלטת עליו ועל קרוביו.
ביציאתי מן הרכבת ידעתי שזה נגמר. לא ידעתי אפילו היכן אני נמצא, אבל מאז עובדן זיהוי אישי, זיהוי גיאוגרפי חסר כול חשיבות. עזבתי את התחנה, ולא ידעתי היכן ללכת משם. הלכתי על קצה הכביש, מכוניות חולפות במהירות צצו ללא הרף, אך לא זה הטריד אותי.
איך ייתכן שלא זיהיתי , לא את אותו מסכן ולא את הנואם הזה. והפעם לא היה כול תירוץ, הוא היה כשהכרתי אותו, עם אותם תלתלים ואותו כול רך ושקט. איך זה ייתכן שהוא נראה כה טוב אחרי כול השנים שעברו?. איך לא זיהיתי כאשר הוא הרים את ידיו וקרא שהוא ואני שייכים זה לזה, בקולות תחינה מוחלטים וזועקים, או כעת, עם אותו טון רגוע. ייתכן שלא זיהיתי בגלל המדים, בשל אי לבישתם- בשתי הפעמים. ואנשים נשמעים אותו הדבר, רק אני עם הקול המעוות הזה נשמע תמיד באופן אשר ייחודי לי , עם בעברית ועם בגרמנית צחה. למזלי אלה שחיפשו אחרי, אחרי איתמר, לא התייחסו לקולי, אלה לקלסתרונים של איתמר, עם אף או בלי אף יהודי, עם שפם או בלי, אבל בכול אופן המודל שלהם עלי לא היה זה שלי. רק מי שהכיר בי מקרוב יכול להיווכח בשינוי, ולא מצבע עיני או נקודת חן במצחי, כעם באותו קול אופייני לי .
ירדתי מהכביש לאחר מה שנראה כהליכה מרובה. לא זמן ראלי, כעם מותשות העידה על אורכה ובעיקר השינוי באדמה. זה לא אותו חצץ שבשולי הכביש, כעם חול. את השינוי חשתי מיד כאשר סוליית הנעל החלה לשקוע, אך עדיין לא ראיתי דבר. לא ראיתי דבר והתקדמתי בכיפוף ראש בחושך. ראיתי לפתע דמות מרצדת, רצה לה ללא הרף. מיד עקבתי אחריה בריצה, משתיק את העייפות הרבה שתקפה בי כול שמירה. התקרבתי עליה כאשר הגענו ממש לקיו המים , בהיתי בה בלי לראות את פניה וכיוונתי היטב.
"לא, לא! אני משלכם, אני משלכם" ולאחר מיכן אני כבר לא הייתי.
שמעתי את הגלים, אך לא ראיתי אותם, ידעתי שהם כאן. כפי שהיה שניצבה בי האפשרות לאחר מעשה לזרוק את הגופה למים. ראיתי את הסיכה הזאת שאמורה לציין שהוא משלנו, אבל כאשר ראיתי בה היא סימנה את כול מה שנהפכתי להיות. לא העזתי להטביע אותו אבל את עצמי אז כן הטבעתי. ברחתי ונעלמתי לעד. הייתי בטוח, טיפש שכמוני, שאין בעולם אדם אשר ימצא בלודביג את איתמר. והכי טבעי לעשות את מה שמתבקשים לא לעשותו, ולא יכולתי להימנע מן אותו רצון אז להימצא עם אלה שרואה אני בהם אך אינם רואים בי. כך הכן היה עד עתה, והסוף הגיע כאשר נהפכתי לעיוור .
ועם כול זה אני עומד כאן, כמו אז, בעישון לילה על קצה המים. את הגופה של מי שהתגלה כאיתן רוזנשטיין גילתי מבעד לדוייצ'ה צייטונגן. היה הוא נער כמוני דאז, בין 19 בלבד. נכתב שנוראה למות ע"י החייל איתמר מרדכי , למסכנה זו הגיעו לאחר שזה עשה זאת במשמרתו באזור שאירעה בו הרצח, ועל אשמתו מעידות הן היעדרותו והן תקל מילולי שהיה בין השתיים לפני מספר ימים, זאת ע"פ אחד החיילים שהיה עד לכך. איתן בזמן רציחתו היה עמור להיות בשמירה, יחדיו עם איתמר, וכאשר הבריח משמרת כדי ללכת לים ניצל איתמר זאת בכדי לנקום. עוד צוין בגדוד שהם מזועזעים מן הדברים.
צוטט שם דברי אחד החיילים, המשרת בחייל שילוח ,ושמו נועם שדה.
"איתמר היה חבר קרוב. טוב לב וכריזמטי, יכולתה לחשוב עליו שאפשר לסמוך עליו מקרוב"
לשאלת הכתב בעיתון שתהה מה יש לעשות במקרה שכזה השיב
"עצוב לי עליו, אבל אני הייתי הראשון להסגירו עם הייתה לי האפשרות בכך. קשה לי לדמיין מה עובר עליו. בכול אופן, עם הייתי במקומו הייתי יורה בעצמי".
אני לא רוצח, זאת אני יודע, אבל איתמר הוא כן, למרות שזאת הייתה טעות. הייתי יכול לחיות עם הייתי מת. ועם הגופה הייתה נשטפת בים הכול היה יותר קל.
השארתי את תיקי על החוף והתקרבתי אל המים. את הבגדים אין אני מוריד ,יהיה קל הביצוע של הדבר עם המשיך לעטות בהם. בצעדים כבדים נכנסתי לתוך המים.
כבר לא קשה לזוז בהם, הזרם בה לקראתי ומושך אותי פנימה. כול בגדי כבדים מנשוא ואני מרגיש יותר ויותר פנימה. רטיבות מוחלטת מכסה בי.
אין אני יספיק לחזור חזרה, אפשר להגיד שלקחתי את נשימתי האחרונה.
ברגעים אלה ממש אני נזכר שהשארתי את התיק על החוף, אוי, הם ימצאו אותי, אך אני לא יכול..