חשבתי שזה יהיה קשה, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. אני רוצה לצאת מהארון, ומהמקום בו אני נמצא עכשיו זה קשה מנשוא.
אם יש דבר מה שניסיון החיים הקצר שלי לימד אותי, זה כמה חשוב להיות אתה עצמך. החיים קצרים מאוד וצריך לממש כל רגע בהם. ולא, אני לא חסיד של אמירות מוקצנות מסוג "לחיות כאילו אין מחר" או "תעשה מה שהלב שלך אומר לך". אני בעד מחשבה רציונלית, הגיונית, שקולה, תוך התחשבות ברגע הנוכחי ובניצולו, אבל גם תוך התחשבות בעתיד, אעפ"י שתמיד הוא לוט בערפל. ומי כמוך לימד אותי זאת.
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. גם לא ממבט שני. למעשה, זו הייתה אהבה חד צדדית. אתה חשקת בי למן פגישתנו הראשונה, בעוד שאני סלדתי ממך ומהתנהגותך היהירה, השחצנית, הרברבנית. בכל זאת לקחתי ממך לקח חשוב, אבל מעט מאוחר מדי. האם זה שווה משהו? למדתי להיות אני עצמי, לתת ביטוי לכל מה שאני רוצה לעשות ולנצל כל רגע בחיי. לכן החלטתי לצאת מהארון. כאן ועכשיו. הבעיה היחידה היא שאני לא מצליח לעשות את זה.
עם הזמן למדתי שאינני מושא תשוקתך היחיד. ניחא. ועדיין, הזעזוע והתיעוב שחשתי כשגיליתי שאתה נטפל גם לילדים קטנים היה קשה מנשוא. לפחות להם תניח. לפחות אותם תעזוב בשקט. האם לא נותרה בך צל צלה של מוסריות? האם רק התשוקות המעוותות שלך עומדות לנגד עיניך?
ואתה יודע מה הכי מצחיק? שאנשים חוששים לקרוא לך בשמך. כאילו שאם הם ינקבו בשם האסור, ישר תיטפל גם אליהם. מצחיקים.
אי שם, ביקום שאני כבר לא חלק ממנו, אני שומע אנשים אומרים עלי מילים טובות. הספד, אני מניח. אוי, אני כל כך רוצה לצאת מהארון, אבל ארון המתים הזה סגור לגמרי, וממילא אני לא יכול לזוז. והאנשים למעלה רק מערימים עוד ועוד ערמות של אדמה על הארון וסותמים סופית את הגולל על האפשרות לצאת ממנו.
אני רוצה לצרוח, אני רוצה לזעוק, אבל פי לא מצליח להפיק ולו לחישה אחת קטנה. מה לעשות, אנשים מתים לא יכולים לדבר. והם גם לא יכולים לזוז.
אני כל כך רוצה לצאת מהארון, סרטן יקר שלי, ואינני יכול.
אם יש דבר מה שניסיון החיים הקצר שלי לימד אותי, זה כמה חשוב להיות אתה עצמך. החיים קצרים מאוד וצריך לממש כל רגע בהם. ולא, אני לא חסיד של אמירות מוקצנות מסוג "לחיות כאילו אין מחר" או "תעשה מה שהלב שלך אומר לך". אני בעד מחשבה רציונלית, הגיונית, שקולה, תוך התחשבות ברגע הנוכחי ובניצולו, אבל גם תוך התחשבות בעתיד, אעפ"י שתמיד הוא לוט בערפל. ומי כמוך לימד אותי זאת.
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. גם לא ממבט שני. למעשה, זו הייתה אהבה חד צדדית. אתה חשקת בי למן פגישתנו הראשונה, בעוד שאני סלדתי ממך ומהתנהגותך היהירה, השחצנית, הרברבנית. בכל זאת לקחתי ממך לקח חשוב, אבל מעט מאוחר מדי. האם זה שווה משהו? למדתי להיות אני עצמי, לתת ביטוי לכל מה שאני רוצה לעשות ולנצל כל רגע בחיי. לכן החלטתי לצאת מהארון. כאן ועכשיו. הבעיה היחידה היא שאני לא מצליח לעשות את זה.
עם הזמן למדתי שאינני מושא תשוקתך היחיד. ניחא. ועדיין, הזעזוע והתיעוב שחשתי כשגיליתי שאתה נטפל גם לילדים קטנים היה קשה מנשוא. לפחות להם תניח. לפחות אותם תעזוב בשקט. האם לא נותרה בך צל צלה של מוסריות? האם רק התשוקות המעוותות שלך עומדות לנגד עיניך?
ואתה יודע מה הכי מצחיק? שאנשים חוששים לקרוא לך בשמך. כאילו שאם הם ינקבו בשם האסור, ישר תיטפל גם אליהם. מצחיקים.
אי שם, ביקום שאני כבר לא חלק ממנו, אני שומע אנשים אומרים עלי מילים טובות. הספד, אני מניח. אוי, אני כל כך רוצה לצאת מהארון, אבל ארון המתים הזה סגור לגמרי, וממילא אני לא יכול לזוז. והאנשים למעלה רק מערימים עוד ועוד ערמות של אדמה על הארון וסותמים סופית את הגולל על האפשרות לצאת ממנו.
אני רוצה לצרוח, אני רוצה לזעוק, אבל פי לא מצליח להפיק ולו לחישה אחת קטנה. מה לעשות, אנשים מתים לא יכולים לדבר. והם גם לא יכולים לזוז.
אני כל כך רוצה לצאת מהארון, סרטן יקר שלי, ואינני יכול.