קוביה זהה (זה השיר שרשום על גבי הציור שמלווה את שמי מהיום)

שתי נשים נטועות בחצר ריקה
מלאה בעלים גוססים עד קרסול
של עץ ללא כינוי
ילדים בלי כתובת ברורה
תלויים על שכמן כמו דסקיות על צוואר מחוספס

או מתנה או חובה
או דממת המתנה או מהומת ביקורת

בחלון המביט בהן מלמעלה יש רבוע שחור
עוד מעט ינשור על ראשן בלחש זגוגית

שתי הנשים מביטות מתחת שמורות עייפות
ממתינות לדיבור הראשון
יהיה כועס? מחמיץ הזדמנויות או אולי
מסתנן מבין שפתיים ממאנות

אתמול השתבש סדר הזמנים והלילה היה צהריים

בערך בשבע שתי נשים מטפסות במדרגות
רגליהן חורקות כמטען לא רצוי
כל אחת לדלתה לריחות אחרים של קוביה
זהה למרבה הפלא
כל אחת למשמרת ערב
כל אחת לצרופים בלתי אפשריים

נהדר ושובר לב.
"ילדים בלי כתובת ברורה
תלויים על שכמן כמו דסקיות על צוואר מחוספס"
"כל אחת למשמרת ערב
כל אחת לצרופים בלתי אפשריים"
מתקשר אצלי לסיפורן של מלה ומרים ב"ציפור ישנה", אבל אולי זאת רק אני.
וכמובן שניסיתי לפענח בתמונה אבל גם בהגדלה המילים לא קריאות. תודה שפרסמת.

גם פלורה ושמעון.
מרגש מאוד ועצוב עד כאב.

"גברת פלורה, יש לי בת שכבר עשרים שנה שוכבת במיטה כמו צמח...", "ולי יש שמעון, אני לא יודעת מה יותר טוב!", "יש לי שבר ברגל שאף פעם לא התרפא ולחץ-דם ודפיקות לב ובלוטת התריס", "ולי יש סרטן!".

"ילדים בלי כתובת ברורה
תלויים על שכמן כמו דסקיות על צוואר מחוספס
או מתנה או חובה
או דממת המתנה או מהומת ביקורת" - וואו. השתתקו לי המילים.

ו.. כולם כנראה כך או אחרת צירופים של נסיבות ושל החיים - בתוך קופסאות - מתגמשים. סתגלתניים. לפעמים - בועטים. כך אני רואה ומרגישה.
Big like

אגב, לא חושבת שזה עצוב - זה פשוט.. ככה זה, כנראה שאין הרבה קופסאות שאנשים בתוכן - בול בגודל, במבנה, באותו ריבוע הקופסה בדיוק.

בדיוק מזכיר לי בפעם השניה כבר לכתוב שם בתגובות על הביקורת ספר ההיא עם צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, שזה מקום מיפגש אידיאלי ומי רוצה להיפגש שם ממש בקרוב, מה שהיזכיר לי זה=שתי נשים=ממתינות לדיבור-מחמיצ הזדמנויות-בגלל זה לא ניפגשים מלכתחילה ורק כובים פה אההה

כולם כל כך ידענים גדולים: פלורה ושמעון ומירים ומלה וציפור ישנה???
יש הסברים בגוף הסרט? תוההה
מסמר עקרב כל העצב הזה מסביר את עצבותו.
חבריקוס הלו
בואו לרקוד.
איתכם הסליחה מפרה ומשביתה שמחות, נוגע ללב באמת בכנות

בכיליון עיניים ואוזניים

כי "מקסים" משדר לי שמחה, אבל בכל זאת... שיר מקסים!!!
וגם לי היתה ישר אסוציאציה לכל הדמויות שפפריקה ומסר"ב הזכירו כאן!!!

היום חרגתי ממנהגי. אני עושה הליכה של שעה מדי בוקר, והיום, אדחה את ההליכה לשעה מאוחרת יותר, וכל זאת,
משום שהצלחתי לראות את הציור הנהדר שלך, אפרתי, בפלאפון. חזרתי הביתה, אך הו לא! המחשב ממאן להציג את הציור החדש.
זה באמת משונה.
הכותרת שנתתי לדבריי כאן, מתייחסת למקרה של המחשב, והכי הרבה לשיר המתאר את הציור.
תיאור פשוט, שזור במילים מדויקות של החיים, של הקובייה אליה כולנו שבים מדי ערב.
סגנון זהה לסיפור "ציפור ישנה", שם, כמו גם כאן, יש חוט נוגה שמקשר בין המילים כולן.
נקודת מבט כל כך נשית, שברירית ועדינה, המתארת מילים שבעצם מתרגמות את המחשבות של כולנו.
השיר הזה, כל כך נהדר, שאין באמתחתי מספיק מילים כדי להלל אותו.
אז אכתוב לך אפרתי את המילה הכי בומבה לכישרון הענק שלך- שיר מופלא לציור מדהים,
שאני כל כך אהבתי.

זו לא אני זו את.

פורומים›סיפור שכתבתי›קוביה זהה (זה השיר שרשום על גבי הציור שמלווה את שמי מהיום)

הודעה ללא כותרת

תודה רבה, פפריקה.

לא רק מלה ומרים,

תודה רבה, מסמר.

אכן, משמרת ערב וצירופים בלתי אפשריים:

אכן, כולנו צרופים בלתי אפשריים, שנעשים אפשריים, גם אם מעוררי תמיהה.

כן,

תודה רבה, אוקי!

זה חזק.

יפה מאוד

תודה יקירה.

אבל לא הבנתי פה כלום.

אהה... יש סודות שהסתרנו ממך. הסברים בעל פה, כלומר בפרטי.

בשמחה ואהבה

מצפה ומחכה

אני לא יודעת אם זה מתאים לכתוב "מקסים" על שיר כזה עצוב ויפה,

מיכל, כמה שאת מקסימה!

לא יאומן כי יסופר!

חגית, עשית לי את היום.

תודה.

הלוואי...