<B>ליד כל קטע מצויין שם כותבו או כותבתו. הזכויות על הקטעים המובאים כאן אינן שייכות לי.</B>
הקטעים מסודרים בסדר אלפא-ביתי.
הודעה זו תמחק עם סיום שלב ב' של טקס פרסי סימניה 2016.
למידע נוסף - להלן הפנייה לקבוצת "פרסי סימניה!"
<B>הליצן \ ~RAIN~</B>
היא ישבה במושב הקדמי של האוטו, מימין לנהג, החגורה משפשפת את הצוואר שלה, (גובהה עמד על מטר וארבעים ושלושה סנטימטרים באותם הימים) ובהתה דרך המראה האחורית במכוניות שהחליקו על הכביש. המכונית שלהם הייתה טויוטה חדגונית וגדולה, עם פגוש חבוט ופנסים לא תקינים, אבל היו לה מושבים נקיים עם דוגמא לא ברורה שהתחבבו עליה. על החלונות היו סימני גשם יבש מהול באבק.
הוא עבר את הכביש כשהרמזור התחלף לירוק, והטויוטה הישנה חרקה בעצירה פתאומית כשהבחינה בו. הצוואר שלו היה עקום ומכוסה בצעיף שחור, והוא הנהן לשנייה, הצביע על בית הקברות הלבן בצד הכביש והצמיד את הידיים שלו משמאל לצוואר, ראשו נשמט על כתפו.
הוא היה הליצן.
"נפלת פעם", הילד אמר. חולצת הפסים שלו הגיעה לו עד לברכיים והסתירה כליל את המכנסיים הקצרים והמיושנים שלבש. הוא הביט למעלה, מצמצם את עיניו כנגד צוהר האור הקטן שבקדקודו של אוהל הקרקס.
"תעלה", הלוליין אמר קצרות, מטה את המקל עטוף הסרטים אנה ואנה בעודו מאזן עצמו על החבל המלוכלך, נעלי הבד השחוקות שלו לא משמיעות ולו צליל.
הילד עלה. הרגליים שלו נאחזו במיומנות בזיזים המלבניים שבלטו מהעמוד הגבוה שאליו נקשר החבל. הוא הזדקף לעמידה שפופה על המשטח העגול. הגובה: שישה עשר מטרים.
"נפלת פעם", הילד אמר שוב.
הלוליין צנח אחורה, לופת את החבל ברגליים מקופלות. הילד לא מצמץ, והלוליין הביט לעברו, עדיין הפוך, שערו הבהיר שזור אבק.
"זה כאב, כשנפלת?"
"כאילו שהשמיים בלעו אותי. תקנה לך בלון ביריד."
baby_wall_art_turtle_and_balloons_original_watercolor_painting_4x6_d9347a11
העץ הכמוש שחסם את דרכו של קרון הקרקס היה עץ תפוחים. הם קטפו את כל התפוחים ממנו לפני שהמנהל כרת אותו. הילד קיבל אחד קטן, מצומק ובוסרי. היה קשה לנגוס בו והוא היה חמוץ, אבל הילד אכל אותו בכל זאת, כרסם אותו באטיות עד הגרעינים.
"אתה אוכל אותו", אמר הילד.
למשליך הסכינים היה תפוח אדום ורך, כמעט רקוב, אבל הוא בכל נגס בו בכוחנית מה, לעס לאט ובלע. ואז הוא השתעל אותו וירק קצת דם ובכה קצת.
"אני יכול אותו", אמר הילד.
"לא", אביו הזקן נרעד וניקה את הדם בשרוולו. "אתה תידבק."
fa49ea7d0a77ae6ee9a6d6bcbb735208
היא ראתה אותו שוב באוקטובר, מצונף בגומחה צרה ברחוב. כשהיא התקרבה הוא ליטף משהו רפוי על הברכיים המקופלות שלו.
"זרקו את זה היום בבוקר לרחוב", הוא אמר. הבגדים שלו היו כהים ודקים, ועצמות הלחיים בולטות. המגפיים שלו היו מכוסות בוץ קרוש.
"מה זה?"
"זה עכבר. הטביעו אותו."
היא נגעה בעכבר בידיים קרות, הנשימה שלה מתאבכת והמעיל לח. הפרווה שלו הייתה מוטלאת לבן וחום. "מה קרה לזנב שלו?"
"הוא היה רעב אז הוא אכל אותו."
היא לא שאלה לשמו, והוא לא אמר.
הוא היה הליצן.
<B>חוסר אונים \ פפריקה</B>
העיניים שלך, עצובות וכהות
הזעם שלך הפתטי כמעט
וקול פסיעתך, וכל מה שאת -
הכל יתנפץ אל מול הבאות.
ואין לך מנוס, ואין לך מפלט
וידייך ריקות והכל כבר נקבע
והנר שדלק בך דועך ונכבה
וכתוב גורלך וחתום ומוחלט.
והחושך בולע את כל המראות
והאופק אובד בים ערפל
וכל עולמך מתמוטט ונופל
ואין בך הכוח לראות.
<B>להציל את דן \ no fear</B>
דן לא פחד מהחיים. הוא לא פחד להרגיש. הוא לא פחד לבוא אל אנשים עם לב פתוח, בידיים פתוחות, נכון לקבל את מה שיתנו לו ולתת את מה שיהיו מוכנים לקחת. דן לא פחד להאמין, להאמין בטוב וברע. הוא לא פחד מהפחד.
דן תמיד הסתכל לחיים בעיניים, והוא לא השמיט את המבט או הסתכל לאחור.
דילן לא פחד מהחשכה. הוא לא פחד מהלילה שהיה יורד בסוף יום. הוא לא פחד מהעצב שהסתתר מאחורי חיוכים ברחוב, הוא לא פחד מהאנשים שציירו לשמש שלהם פרצופים עצובים במקום מחייכים, הוא לא פחד מהאנשים שלא ציירו שמש בכלל. דילן לא פחד מהכאב, מהכאב שהיה קורע אותך במיטה ולא נותן לך לישון. הוא לא פחד מהדמעות.
דילן הסתכל לחשכה בעיניים, והוא תמיד היה מוכן להילחם בה.
דן פחד שהוא לא מספיק טוב. הוא פחד שהוא לעולם לא יהיה האדם שהוא רוצה להיות. הוא פחד לוותר, והוא פחד להמשיך. הוא פחד מעצמו.
ודילן פחד שדן יוותר. זה היה הפחד היחיד שלו בימים אלו, והפחד הזה רדף אותו לאורך כל שעות היממה.
הם ישנו בחדרים נפרדים, ודרך הקירות, כשהלילה היה שקט, הוא היה יכול לשמוע את הלב של דן הולם בקצב קבוע. כל זמן שהוא שמע את הצליל הבטוח, המרגיע, היציב, דילן ידע שהכל בסדר.
בינתיים.
דילן שמע את הפיהוק של דן לפני שהוא ראה אותו. זה היה בוקר, והוא ישב במטבח ואכל פנקייקים. דן הופיע מעבר לקיר, מתמתח ומבלגן את שיערו.
"בוקר," אמר.
"בוקר," השיב דילן. "רוצה פנקייקים?" הוא הצביע בעזרת המזלג על השיש, עליו עדיין הייתה ערמה נכבדת של המאכל הנימוח.
"כן," אמר דן. הוא העמיס לעצמו כמה פנקייקים על צלחת ורודה פרחונית, שהוא קנה לפני כמה זמן לדילן בתור בדיחה, סובב את הכיסא שמול דילן לכיוונו בעזרת הרגל והתיישב עליו. הוא נראה די ישנוני.
"לילה קשה?" שאל דילן.
דן המהם בתשובה. הם ישבו עוד כמה דקות בשקט, רק צליל פיותיהם הלועסים ולבבותיהם הפועמים מפר את הדממה.
דן סיים לאכול הרבה לפני דילן, למרות שהתחיל אחריו. הוא קם, הניח את הצלחת בכיור, ופנה לכיוון הסלון. "תודה על הפנקייקים," זרק לעבר דילן לפני שיצא משדה הראיה.
"אין בעיה," השיב דילן. זו הייתה מסורת קבועה אצלם, כל שבת אחראי אחד מהם על הכנת ארוחת בוקר. בהתחלה הם עשו זאת שבת שבת, אבל מאחר ודילן תמיד היה קם לפני דן, ואף פעם לא היה לו כוח לחכות לדן בשביל לספק את רצון בטנו המקרקרת, עד מהרה הפך ההסכם ל"מי שקם קודם מכין ארוחת בוקר לכולם". הם מעולם לא התחשבנו על כך, ודילן לא נטר טינה לדן על כך שלעיתים רחוקות הוא היה מכין את ארוחת הבוקר, בעיקר בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה הייתה שדן עשה הרבה דברים אחרים שדילן לא, כמו לשטוף כלים. דילן מעולם לא שטף כלים. הסיבה השנייה הייתה שדן גם ככה לא היה טבח מוצלח במיוחד, ושניהם נהנו הרבה יותר מהפנקייקים של דילן מאשר מהחביתות השרופות למחצה שלו.
דילן סיים לאכול בשקט, מלקק את סירופ המייפל שנשאר על המזלג שלו. דן אף פעם לא הבין למה הוא אוכל פנקייקים עם מזלג. הוא אהב לאכול אותם עם הידיים. הוא היה ממלא אותם בסירופ מייפל, מגלגל אותם כמו בלינצ'ס, ותוחב אותם לפיו בנגיסות גדולות כשמייפל מטפטף לאט על סנטרו וחולצתו. דילן העדיף את הדרך הנקייה יותר. אם כי בינו לבין עצמו הוא תהה, כשהביט על ידיו הדביקות, אם יש בכלל דרך נקייה לאכול פנקייקים בסירופ מייפל.
הוא שמע את פעימות הלב של דן מהסלון. הדופק שלו היה יציב. מעט מהיר יותר מקודם, כנראה בגלל פעולת העיכול.
דילן חשב לעיתים קרובות על הדופק של דן, אבל לעיתים רחוקות על הדופק שלו. רוב האנשים נהגו כך. כשאתה שומע משהו כל כך הרבה זמן, כל חייך, אתה מתרגל לשמוע את זה. אפילו השינויים הקלים ביותר בקצב פעימות הלב של דן היו מעוררים את תשומת ליבו, אבל הוא כמעט לא שם לב להבדל בין הדופק שלו עצמו במנוחה או בפעילות. כשרצה להקשיב לפעימות הלב של עצמו, היה עליו להתרכז באופן מודע בהן. בלילה זה היה קל יותר.
לפעמים הוא היה הולך ברחוב ושומע דופק מהיר באופן מדאיג. כל הרחוב היה עוצר במצבים כאלה, והוא היה רואה את האנשים סורקים בעיניהם בחיפוש אחר האדם שמשמיע את הרעש הזה. הוא לא היה יכול לשלוט בעצמו במצבים כאלה, והיה מחפש גם הוא, אבל לאחר מכן תמיד היה מתחרט על כך. האנשים הללו תמיד נראו מבוהלים עוד יותר כשהעיניים היו מתבייתות עליהם, מלאי תיעוב עצמי וחשש. לרוב היו האנשים בוהים בהם עוד כמה שניות, ואז היה הרחוב חוזר לסדרו וכולם היו ממשיכים ללכת כאילו דבר לא קרה. מדי פעם דילן היה מסתכל לאחור על הקורבנות (ככה הוא תמיד קרא להם במוחו), מנסה לנחש את הרגשתם. הוא התפלא איך אנשים היו מצליחים להעמיד פנים שהם לא שומעים את דפיקות הלב הללו, ופשוט ממשיכים ללכת כאילו דבר לא קרה.
לעצמו הבטיח שלעולם לא יעזוב את הבית כשהוא במצב נפשי רעוע. כל עוד אתה לא רץ, אין שום סיכוי שאנשים יתעלמו ממך כשהדופק שלך מהיר מדי. אם כי לפעמים זו הייתה הקלה. אנשים שנשדדו ברחוב אפילו לא היו צריכים לצעוק. היו שומעים את הלב שלהם דוהר מרחוק. היו סיורים מיוחדים של המשטרה שהיה להם מכשיר שקולט את התדרים האלה. לפני שהמציאו את המכשירים הללו היה קל יותר לשדוד ולאנוס ברחובות, מפני שאנשים אף פעם לא ידעו אם דפיקות הלב המואצות מסמנות על אדם במצוקה או סתם מישהו שגילה הרגע חדשות מפתיעות.
בכל מקרה, לפעמים דילן הרגיש שרק השהייה ליד אדם אחר פירושה פלישה לפרטיות. לפעמים פעימות הלב נראו לו כמו דבר כל כך אישי ואינטימי...
אבל רוב הזמן הוא לא חשב על זה. עכשיו הוא התקרב לדן והתיישב לידו על הספה. דן שיחק בטלפון שלו. הוא הדיף ריח של מייפל. השעה לא הייתה מאוחרת כל כך יחסית ליום שבת, ודילן הרגיש רצון לעשות משהו, במקום סתם לבזבז את היום.
"דן," אמר. דן הרים את הראש והתבונן בו בשאלה. "אולי נלך לטייל היום או משהו? יש יום יפה בחוץ."
דן מתח את צווארו והביט בשמיים מבעד לחלון. הם באמת היו כחולים, בלי ענן. "אבל לאן נלך בדיוק?" שאל בטון לא מתחייב.
"לא יודע. לאן בא לך?"
"לי בא להישאר בבית," השיב דן.
"נו, באמת!" יילל דילן ומשך בזרועו. "בוא נעשה משהו כיפי! נלך ללונה פארק או משהו."
עיניו של דן נדלקו. כשזה הגיע לזה, הוא היה ילד קטן. דילן ידע בדיוק מה הדרך להלהיב אותו. "אתה בטוח שהלונה פארק לא סגור?" הוא שאל בהיסוס, מנסה להסתיר את העובדה שהוא בעד.
"לא, הוא פתוח בשבתות, זה היום היחיד שילדים יכולים לבוא אליו! אין בית ספר!" דילן ניסה לעקוץ את דן עם הרמיזה הקלה שרק ילדים הולכים ללונה פארק, אבל דן כנראה פספס את זה.
"טוב, נו, אם אתה מתעקש."
"תחסוך ממני את ההצגות, אתה מת ללכת."
דן צחק בקול רם, עם הבעה של 'תפסת אותי'. "אוקיי, תתארגן מהר וניסע. אבל אנחנו לוקחים את האוטובוס, פעם קודמת לקח לי נצח למצוא חניה."
"אני כבר מאורגן," חייך דילן. הם נהגו ללכת ללונה פארק לעיתים קרובות, כי נראה היה שהמקום עושה טוב לדן, בדרך שטיולים בטבע עשו טוב לדילן. הביקור שם היה אומנם יקר מעט, אבל הם כמעט לא בזבזו כסף על דברים אחרים, והם תמיד נהנו שם כל כך.
"תן לי כמה שניות להחליף בגדים," זרק דן ומיהר לכיוון חדר השינה שלו. דילן שמע את ליבו פועם מעט מהר יותר, בהתרגשות גלויה. הוא אהב את זה כשהוא הצליח לעורר את דן, שנראה כבוי רוב שעות היממה.
הוא חייך לעצמו עוד קצת, ואז סירק מעט את שערו ונעל את נעליו. חוץ מזה הוא היה מאורגן, כמו שאמר. דן אף פעם לא טרח להחליף את הפיג'מה שלו בשבתות, בתואנה שאין טעם להחליף בגדים אם לא יוצאים מהבית, אבל דילן אהב להיות מוכן ליציאה בכל רגע. השהייה בפיג'מה מחוץ למיטה גרמה לו להרגיש חולה.
"אתה בא, דן?" צעק לכיוון הכללי של חדרו.
"כן, כן, אני מוכן," נשמעה התשובה, ואחריה הגיח גם דן, מוכן לזוז. "בוא נלך ללונה פארק!" הוא קרא, הניף את אגרופו באוויר ורץ אל דלת הכניסה.
האוטובוס היה מפוצץ. דן ידע טוב מאוד מדוע. דילן היה יכול לומר, אולי, שזה בגלל שלהרבה אנשים אין רישיון, או מכונית, או כוח לנהוג, אבל דן ידע את הסיבה האמתית. רק אנשים בודדים נהגו לנסוע באוטובוס. אנשים בודדים שלא רצו לשבת בבית ולהיות לבדם, אז הם העמידו פנים שיש להם לאן ללכת, שיש מקום בו ירצו אותם, מקום שעליהם להיות בו, בתור תירוץ בשביל לעלות לאוטובוס ולשבת למשך כמה רגעים בחברת אנשים כמוהם.
דן שנא את האוטובוס.
הוא היה מפוצץ, ולכן הם היו חייבים להתפצל. דילן התיישב במושב הפנוי הראשון שראה, ליד אישה זקנה עם הרבה תיקים. דן לא היה יכול שלא לגלגל את עיניו כשראה את זה. איזו קלישאה. הוא המשיך ללכת, מתנדנד, עד שהגיע למושב שלפני האחרון. נערה צעירה ישבה שם, אוזניות תקועות באוזניה ועיניה עצומות. היא הדיפה ריח של בדידות. דן התיישב לידה. היא פקחה לרגע את עיניה, הביטה בו, הנהנה לעברו במין מחווה קלה ומנומסת של "אני ערה לקיומך", והשעינה את ראשה על החלון שוב, מתמסרת למה שזה לא יהיה ששמעה.
דן הסיט את מבטו. הוא שנא את האוטובוס. כל פעם שעלה לשם, המקום רק הסריח יותר ויותר. ככל שהיו יותר אנשים, כך הריח הזה, החריף, היה חזק יותר. הריח שאותה בחורה הדיפה. הריח שכל אדם על קופסת המתכת הזו הדיף. אותו ריח שהיה לסדינים של דן. וזה הפליא אותו שככל שהיו יותר אנשים במקום אחד, כך היה קל יותר להריח את הבדידות שלהם. הם לא התנחמו זה בזה. הם רק ישבו שם, מחכים שהנסיעה תסתיים והם יוכלו ללכת לאן שזה לא יהיה שהם חושבים שעליהם להיות, מביטים זה בזה בלי כל רצון לזכור זה את זה.
כשדילן היה שומע אותו מדבר ככה, העיניים שלו נעשו עצובות. הייתה תקופה שהוא כל הזמן ניסה לגרום לדן לדבר, ואלו היו הדברים היחידים שהיה לו להגיד. כעבור כמה זמן הוא הפסיק, כי דילן כבר לא היה מסוגל לשמוע אותו. ומאחר שלא היה לו שום דבר להגיד שדילן היה אוהב לשמוע, הוא לא אמר כלום. זו הייתה תקופה די ארוכה, ושקטה, ודילן רק נראה מודאג יותר במהלכה. לדן לא הפריע שלא היה לו אף אחד לחלוק איתו את המחשבות הללו, כי הוא לא ממש הזדקק לחלוק אותן, אבל הוא הכיר את דילן מספיק טוב כדי לדעת שהוא מאשים את עצמו על חוסר היכולת שלו לעמוד בהן.
דילן תמיד דאג לגבי דן. בינו לבין עצמו, דן היה חייב להודות שהוא בהחלט נותן לו סיבות לעשות את זה. אבל הוא לא ידע מה עוד לעשות. הדבר היחיד שדילן רצה ממנו היה שהוא ירגיש טוב, אבל זה לא היה נתון לשליטתו. מדי פעם הוא קיווה שדילן יפסיק להתעניין בו כל כך, שרק יעזוב אותו בשקט. בזמנים אחרים היה בו משהו שנהנה מהמחשבה על דילן המודאג, והוא שנא את החלק הזה בעצמו.
הלב של הנערה פעם קצת יותר מדי מהר. דן בקושי הצליח לשמוע אותו עם כל הלבבות האחרים מסביב, אפילו שהיא ישבה ממש לידו. זה תמיד קרה באוטובוסים, או במקומות קטנים שיש בהם הרבה אנשים. היו אנשים שזה הפריע להם. כשדן הסתובב והסתכל עליה, היה נראה שהיא בוכה. היא נראתה מובכת ומרוגזת על עצמה. היא הסתובבה גם היא והביטה בו, מין מבט אמיץ של "כן, אני בוכה. תקפוץ לי." שרק מי שממש מפחד יכול לגייס. הוא הרגיש חובה לנסות לנחם אותה, אבל לא ידע איך לעשות את זה בלי להישמע מאולץ. מה יוכל להגיד לה? 'זה בסדר'? 'מה קרה'? 'את רוצה לדבר על זה'?
"אני מקנא בך," הוא אמר לבסוף. היא הביטה בו בשאלה. "שאת יכולה לבכות בציבור," הוא הסביר. "אני לא יכול, אלא אם כן אני רוצה שיקראו לי הומו." היא צחקה צחוק קצר, וזה העלה חיוך על פניו. "אם הייתי בטוח מספיק בגבריות שלי, הייתי מצטרף אליך ברגע זה. את לא מאמינה כמה הייתי רוצה לפרוץ בבכי בלי לדפוק חשבון."
היא צחקה עוד קצת, וההבעה הקוראת תיגר ירדה מפניה. הם ישבו רגע בשקט.
"זה סתם יום כזה," היא אמרה לבסוף בלי להסתכל עליו, "שהכל לא הולך לי. מין יום כזה שהכל חרא."
"אני מבין," הוא לחש. היא הפנתה את ראשה בחזרה אליו.
"זה היה השיר שלנו, שלי ושל חבר שלי," היא אמרה. "כבר שכחתי שהוא היה אצלי בפלייליסט. לא הספקתי להכין את עצמי נפשית, ופתאום שמעתי אותו, וכל היום הזה פשוט עלה לי..."
"אני מצטער," הוא אמר, פשוט כי לא ידע מה לומר. "נפרדתם?"
היא הנהנה. "לפני שבועיים."
דן הנהן ונשך את שפתיו. הוא הרכין את ראשו. פתאום הבחין שהלב שלה שב לפעום בצורה שלווה.
"אני נועם," היא אמרה, מושיטה אליו יד.
הוא לחץ אותה. "דן."
"לאן אתה נוסע?"
"אהמ, ללונה פארק," הוא הסמיק. פתאום הרגיש די מטופש. "עם השותף שלי. הוא, אה, יושב יותר מקדימה."
עיניה אורו. "זה נשמע נהדר. אתם שניכם יודעים איך לבלות ביום שבת. אני בדיוק חוזרת מסוף שבוע אצל ההורים שלי."
"את הולכת לאנשהו?" הוא שאל.
"לא, רק לדירה שלי."
"אז את יכולה להצטרף אלינו, אם את רוצה. כלומר, רק אם בא לך, את יודעת..."
היא הרימה את ראשה במהירות ובהתה בו. היה נדמה לו, רק נדמה, שליבה דילג על פעימה. הוא בקושי הצליח לשמוע עם כל הלבבות מסביב. אולי דמיין.
"אני אשמח," היא אמרה עם המון רגש בקולה. "לא היו לי שום תכניות אחרות להיום. למעשה, זו התכנית הכי מוצלחת שהייתה לי כבר שבועות."
דן חייך והשפיל את מבטו. "טוב, עוד כמה תחנות אנחנו מגיעים. אני רק צריך להזהיר אותך, רוב העובדים מכירים אותנו. אפשר להגיד שאנחנו הולכים לשם די הרבה..." הוא גיחך.
היא חייכה, ושמה שוב את האוזניות שהורידה בזמן השיחה איתו. "תגיד לי כשמגיע הזמן לרדת. הייתי אמורה לרדת בתחנה הבאה, כך שמעכשיו אני טכנית נוסעת חינם."
הוא חייך, והם חזרו לבהות כל אחד בכיוון מנוגד. דן לא הרשה לעצמו לשקוע במחשבות, כי לא רצה לפספס בטעות את התחנה. לבסוף האוטובוס עצר. הוא הזדקף, מסמן בראשו לנועם שהגיעו לתחנה שלהם, ושניהם מיהרו לקדמת האוטובוס.
"דן!" הוא שמע את דילן קורא לו, כבר עם רגל אחת בחוץ. "זו התחנה שלנו! בוא כבר!"
"אני בא, אני בא," הוא מלמל. ניד ראש מהיר ומנומס לעבר נהג האוטובוס, מבט לאחור לבדוק שנועם מאחוריו, והוא היה בחוץ.
"מי זו?" שאל דילן, מתבונן בנועם בתהייה.
"אה, זו נועם. נפגשנו באוטובוס. הצעתי לה לבוא אתנו," הוא השיב.
דילן הרים גבה אחת, אך לחץ את ידה של נועם והציג את עצמו בנימוס. תמיד ג'נטלמן.
"דילן?" שאלה נועם למשמע שמו.
"אמא שלי עלתה מאמריקה. אני קרוי על שם סבא שלי," ענה.
נועם חייכה בבדיחות הדעת, ממלמלת משהו לגבי העובדה ששמו אקזוטי.
דן עמד מעט מאחוריהם, התבונן בהם. ידו השמאלית הייתה מונחת על בית החזה שלו, והוא קלט לפתע שהוא מאזין לפעימות ליבו. לעיתים רחוקות יצא לו להקשיב במודע. הדופק שלו היה שקט ורגוע. הוא שמט את ידו במהירות.
הם בילו בנעימים מספר שעות, עולים על כל המתקנים. נועם כמעט הקיאה באנקונדה – רכבת הרים עם חמש לולאות – ודילן עצם את העיניים לאורך כל הנסיעה במתקן הכוסות המסתובבות. שניהם הקניטו את דן, שצרח כמו בחורה ב"ילו פוקס" - מתקן שעלה לגובה רב ואז ירד במהירות, שוב ושוב.
בסופו של היום שלושתם קרסו על כיסאות האוטובוס זה לצד זה, במושב האחרון בהחלט. האוטובוס היה כמעט ריק הפעם, בערב, והדבר עורר בדן את אותה תחושת בדידות מהבוקר, בעוצמה זהה אבל מסיבות שונות. הוא בהה בחלון, נותן לאורות העיר החולפים על פניו במהירות למלא אותו ביראה. האדרנלין של כל היום הזה התפוגג ממנו לאט, משאיר מאחוריו מין חנק בגרון של דן. זה תמיד קרה לו. בסופו של יום מלהיב ושמח, נחת עליו מין ענן של עצב. לא עצב רע, רק עצב שקט כזה, שאפשר לכנות אותו נעים. בפעמים הראשונות דילן היה מנסה לדובב אותו, אבל לאט לאט הוא התרגל לשקט שאפף את דן בנסיעות חזרה מהלונה פארק, ופשוט נתן לו לשבת שם, לבהות באורות העיר עם עיניים גדולות ולא להוציא מילה.
נועם לא הכירה עדיין את המנהג הזה שלו. "היה מאוד כיף היום," היא אמרה, כביכול לשניהם, אבל מבטה היה מופנה לדן. "תודה. בזכותכם לא חשבתי על האקס שלי בכלל."
"תמיד כאן בשבילך," זרק דילן בחיוך.
"דילן ודן, שירותי הסחת דעת בע"מ, לשירותכם עשרים וארבע שבע כולל שבתות וחגים," אמר דן בלי להסיט את מבטו מהחלון.
דילן בהה בו בהפתעה, ונועם צחקקה. האוטובוס עצר בתחנה שלה כעבור רגע והיא ירדה, מנופפת אחורה לשלום. כשהם חזרו לנסוע דן פנה לאחור, ודרך החלון ראה אותה עומדת שם, עדיין מנופפת. הוא נופף בחזרה. אחר כך התיישר בכיסאו ופנה להביט בדילן.
"בחורה נחמדה," אמר.
"כן," אמר דילן. "לקחתי את המספר שלה. היא ביקשה שנשמור על קשר."
דן המהמם.
"אתה יודע, זה לילה יפה היום. הירח מלא. ועוד לא כל כך מאוחר. אפשר ללכת לפאב או משהו."
"לא," אמר דן בביטול. "אנחנו צריכים לקום מחר מוקדם. בוא פשוט נחזור הביתה ונאכל ארוחת ערב."
דילן הנהן באכזבה. אבל היה יום טוב היום, הוא הזכיר לעצמו. זה שיפור מסוים.
כשהאוטובוס עצר בתחנה שלהם הם נתנו לנהג הנד ראש מנומס ומיהרו בחזרה הביתה, להימלט מהקור הצורב של הערב.
נועם התקשרה אליהם למחרת בערב והזמינה אותם למסיבה של חברה. בשבועות הבאים הם הסתובבו ביחד כל הזמן, שלושתם, ולפעמים רק נועם ואחד מהם. היא גרה לא רחוק יחסית, רבע שעה נסיעה, והסתבר שיש לה חוש הומור דומה לשלהם ומין אנרגיה חייכנית כזו, שהייתה חסרה בביתם. ככל שהם למדו להכיר אותה יותר, כך דילן חיבב אותה יותר.
דן, לעומת זאת, נשאר די אדיש. הוא היה זה שהזמין אותה ללונה פארק מלכתחילה, מה שיצר את הקשר ביניהם. אבל אחרי אותו ערב הוא לא שב להתעניין בה. הטון שלו תמיד היה מנומס, ומילותיו חביבות, אבל היה משהו בעיניו שכאילו רמז שהוא מצטער על שאינו במקום אחר כרגע. לעיתים רחוקות הוא יצר מרצונו קשר עין איתה, וכתפיו היו נרפות כשהייתה עוזבת בסופו של הערב. הוא לא אמר עליה מילה רעה אחת, גם לא מאחורי גבה, ולא ביקש מדילן שיפסיקו להתראות איתה, כך שדילן לא ידע מה לחשוב. הוא ניסה להתעלם מכך לעת עתה.
המצב נהיה מסובך יותר ערב אחד, כמעט חודשיים וחצי אחרי שהכירו את נועם. שלושתם קבעו ללכת לבאולינג ביחד עם עוד כמה חברות של נועם וחברים של דן ודילן, אבל בערב עצמו דילן לא הרגיש טוב. הוא אמר להם ללכת בלעדיו. באולינג גם ככה לא היה הבילוי המועדף עליו, והיה נחמד להישאר בבית לבד, להשיג קצת זמן איכות עם עצמו. ערב שקט של צפייה בטלוויזיה היה בדיוק מה שהוא היה צריך. אבל כשדן חזר הביתה בסוף הערב היה לו ברור שמשהו לא כשורה. הלב שלו הלם מעט מהר יותר מאשר כרגיל, והוא נכנס מיד לחדרו בלי לומר מילה.
דילן הרים את ראשו מהמסך. "דן?" קרא. "איך היה בבאולינג?"
שום תשובה לא נשמעה. דילן משך בכתפיו והסתובב חזרה לטלוויזיה. זו הייתה תכנית על משפחה של גיבורי על שמסתירים את זהותם הסודית. לכל אחד מחברי המשפחה היה כוח על אחר משלו, וכל פרק הם מצאו דרכים שונות להשתמש בהם. דילן חיבב במיוחד את האחות הגדולה, שהכוח שלה היה מהירות על. לפעמים הוא תהה איזה כוח על היה לו, אם הוא היה גיבור על. לא היה לו שמץ של מושג. כשהוא שאל את נועם, פעם אחת, היא אמרה שהייתה רוצה לדעת לעוף. כשניסה להסביר לה שזה לא לגבי מה שהיא רוצה אלא מה שהיא חושבת שהיה לה, היא לא הבינה. דן הבין. הוא אמר שהוא יודע במאה אחוזים מה היה כוח העל שלו לו היה לו, אבל לא הסכים לגלות מה. כשדילן שאל אותו שוב, לאחר שנועם הלכה, הוא התוודה שלדעתו הוא היה האיש הרואה ואינו נראה.
דילן פגש את דן בצבא. הם נהיו חברים הכי טובים כבר בהתחלה, ושמרו על קשר גם לאחר מכן. כמה שנים אחר כך, כשלשניהם נמאס לגור עם ההורים והם גילו שהם רוצים לעבור לאותה עיר, הם החליטו לגור ביחד. זה היה נראה מתבקש, מאחר ולאף אחד מהם לא היה מספיק כסף לגור לבד. ומאחר וזה חסכוני יותר, ומאחר ששניהם קצת מפחדים לישון לבד בבית ריק, הם המשיכו לגור ביחד. שניהם היו בשנות העשרים המאוחרות שלהם עכשיו, דילן עבד בתור צלם במשרד פרסום ודן למד רפואה. דילן נהג להתבדח שהוא לעולם לא היה סומך על דן בתור הרופא שלו, מאחר והיו לו שתי ידיים שמאליות. דן היה משיב שהוא לומד רפואת רגליים, כך שזה לא משנה.
היו להם מספר חברים משותפים, ושניהם שמרו על קשר עם לפחות שניים שלושה חברים מהבית ספר, אבל לרוב זה פשוט היה שניהם. אף אחד מהם לא היה אדם חברותי במיוחד.
גם אחרי כל השנים האלו, לפעמים דילן הרגיש שהוא חי באותו בית עם אדם זר. דן לא הרבה לדבר על עצמו, ובייחוד לא על התקופה לפני שדילן הכיר אותו. הוא בקושי היה מדבר על שנות נעוריו, וכשכבר הזכיר אותן זה תמיד היה עם אותו מגן ההומור השחור של "היה לי רע ולא אכפת לי". בפעמים המעטות שיצא לדילן לשוחח עם החברים של דן מהבית ספר, הם לא נתנו לו הרבה אינפורמציה. מדי פעם אחד מהם היה נעצר באמצע משפט והם היו בוהים זה בזה, כאילו הם כמעט אמרו משהו שלא היו אמורים. הוא לא שאל אותם שאלות ליד דן. לפעמים, כשהערב היה נגמר והם היו הולכים, הוא היה מנסה לשאול את דן מה הם מסתירים. זה היה חסר טעם, מאחר ודן תמיד התנהג כאילו דילן משוגע.
פעם אחת, כששניהם היו שיכורים, הוא התוודה לפניו שכאשר היה נער הוא ניסה להתאבד. הם מעולם לא שבו לדבר על הנושא הזה. דילן לא היה בטוח אם דן אפילו זוכר שהוא סיפר לו.
מאז אותו לילה דילן התחיל לשים לב לדברים מסוימים שהוא לא ראה לפני כן. לסימנים. וזו נהייתה המשימה שלו, לשמור שדן לא יעשה דבר כזה שוב אף פעם.
התכנית על גיבורי העל הסתיימה, ושקט השתרר בדירה. עברו כמה שניות לפני שדילן הבין שהיה שקט מדי. הוא לא שמע שום רעש מהחדר של דן. "דן?" הוא קרא, בהלה קלה בקולו. ואז הוא שמע פעימת לב מרוחקת. הוא עצר והטה את אוזנו. הוא הקשיב במשך כמה שניות, עיניו מכווצות בריכוז, עד שהצליח לאתר את מקור הרעש החלוש. כמובן. פעימות הלב באו מחדר המדרגות. הוא יצא החוצה במרוצה.
דן ישב שם, נשען על הקיר, פניו קבורות בין זרועותיו. דילן התיישב לצדו בתנועה חלקה, נאנח.
במשך כמה רגעים הם ישבו כך בשקט, עד שלבסוף דן הרים את ראשו, ודילן ראה את עיניו האדומות. "אני אידיוט, דילן," הוא מלמל. "אני כזה דביל."
קריאות המחאה של דילן גוועו על שפתיו. "כן," הוא אמר במקום זאת, "אתה באמת כזה."
דן גיחך. צליל צורם במקצת, במצבו הצרוד הנוכחי.
"מה קרה?" שאל דילן.
"אני אספר לך," אמר דן, "אבל תבטיח שאתה לא צוחק עליי."
דילן הנהן.
"קרה משהו," הוא לחש, מושך את המילים, "בבאולינג."
שתיקה השתררה. דילן חיכה שדן ימשיך, אבל זה היה כמו לחכות לסרטון שנטען במחשב. הוא נאנח בליבו. "מה קרה?" שאל. לפעמים דן היה זקוק לכל כך הרבה דחיפות.
"היא... היא אמרה משהו, ופתאום הרגשתי מין תחושה משונה כזו, ונישקתי אותה, בערך."
"מה?!" זה לא היה מה שהוא ציפה לשמוע.
"אני לא יודע," ייבב דן, נבוך לחלוטין.
"ומה היא עשתה?" הקשה.
"אני לא יודע! זה היה כשכבר היינו בחוץ, ליד הבית שלה, ומיד ברחתי."
"אוי דן," נאנח דילן.
"מה?" הוא ייבב שוב. "מה אתה רוצה ממני?"
"כלום. למה ליווית אותה הביתה בכלל?"
"זה היה הדבר המנומס לעשות. וחוץ מזה, היינו באמצע שיחה."
"על מה כבר שוחחתם, שהוביל לזה?"
"זה לא משנה." הוא קבר את פניו בידיו שוב.
"אבל מה היא אמרה, שגרם לך לנשק אותה?"
"לא יודע, זה פשוט שהיא... אני לא יודע! זה לא עניינך, אוקיי?!"
דילן קימט את מצחו. "אבל חשבתי שאתה לא מחבב את נועם. זה לא היה נראה שאתה מחבב אותה."
"אני לא יודע, בסדר?" הוא הדגיש כל מילה.
דילן נאנח שוב, אולי בפעם המאתיים מתחילת הערב. "אוקיי. בסדר, דן. אבל מה אתה הולך להגיד לה?"
דן קימט את מצחו. "היא שלחה לי אסמס. אמרה שאנחנו צריכים לדבר. לא עניתי לה עדיין."
דילן גלגל את עיניו. "אם כך, תענה לה. לך אליה הביתה ותדברו על זה!" הוא דחף את כתפו קלות, כרומז לו להזדרז.
דן השפיל את מבטו, משחק עם ידיו בחוט פרום של חולצתו.
"דן?" שאל דילן בהדגשה.
"אוקיי, אוקיי," הוא הרים את מבטו והסתכל עליו. "אני אלך אליה."
"עכשיו."
"אבל זה מאוחר!"
"עכשיו."
דן נשך את שפתו, נראה לפתע כמו ילד קטן. "בסדר! אני אלך אליה עכשיו. אלוהים אדירים."
דילן חייך חיוך קטן ומרוצה. הוא טפח על כתפו, קם, ונכנס בחזרה הביתה.
"דן," קראה נועם כשפתחה את הדלת וראתה אותו.
הוא עמד שם, ידיו תחובות עמוק בכיסיו, מבט נבוך על פניו. "היי."
הם נכנסו פנימה, מחליפים כמה מילות נימוס. אחרי כמה שניות בהן ישבו על הספה ובהו באוויר בחוסר נוחות, נועם פנתה אליו.
"תשמע," היא אמרה. "אני לא רוצה לטפח בך תקוות שווא. אני מחבבת אותך, אבל לא ככה."
משהו בו נפל, נפל כל הדרך החוצה מגופו, והמשיך למטה, למטה, דרך הרצפה והאדמה והלוחות הטקטוניים, נשרף בלבה שבלב כדור הארץ. הוא הנהן בשקט. "אני מבין."
"לא," היא אמרה במהירות, בבהילות, "אתה לא מבין. זה בכלל לא קשור אליך. באמת. זו אני. אני דפוקה. אני עדיין לא מסוגלת... לא אחרי החבר הקודם שלי..." קולה גווע. "ואני באמת מחבבת אותך! אותך ואת דילן. אתם בין החברים היחידים שיש לי."
היא אמרה את האמת. לא היו לה הרבה חברים. אולי משום שכשהייתה נערה העדיפה לשבת עם עצמה ולצייר (היא ציירה מדהים, בזה דן היה מוכן להודות), ואולי משום שמעולם לא בדיוק נתנה לאנשים את התחושה שהם נזקקים, שהיא צריכה אותם. דן בהחלט לא הרגיש שהיא צריכה אותו. הוא הרגיש שהיא צריכה מישהו, בכלליות, מישהו כלשהו שיוציא אותה מהבור בו הייתה שקועה, הבור שהלך והתמלא מים כל יום שעבר, והיא התקרבה יותר ויותר לטביעה. אבל זה לא היה חייב להיות הוא. הוא פשוט היה הכי קרוב, הכי נגיש. הוא היה שם. זה היה יכול להיות כל אחד אחר.
היא סיפרה לו את זה בעצמה, את התחושה של הבור, ושל המים. ערב אחד כשהם עוד לא הכירו אפילו חודש. הם היו במסיבה, והיא הייתה מעט שיכורה (הם היו דומים בקטע הזה – שניהם יכלו לדבר על מה שמציק להם באמת רק כשהיו שיכורים). דילן היה איפשהו אחר, כנראה מתחיל עם איזו בחורה חסרת ישע. הוא נהפך לדון ז'ואן רציני כששתה. לרוב הוא היה מאתר את הבחורות הללו לאחר מכן ומתנצל. תמיד עזב לפני שהן מתעוררות, בין אם עדיין היה שיכור בבוקר ובין אם לא. דן מעולם לא דיבר איתו על זה, אבל הייתה לו הרגשה שדילן לא יוכל לחיות עם עצמו בשלום אם יסתכל להן בעיניים בבוקר, אם יודה בפני עצמו שהתייחס אליהן כמו אל בובות או חפצים במהלך הלילה, ושלא היה לו אכפת מי הן היו, או מה הן היו. זו הסיבה שדן נהג להידבק אליו כששניהם השתכרו – לשמור שלא יסיים את הערב במיטה עם בחורה שאינו מכיר, ואת הבוקר חיוור פנים, שונא את עצמו. למזלם הם לא נהגו להשתכר הרבה.
"אני מפחדת לטבוע," היא אמרה לו אז, במסיבה. הוא בקושי שמע אותה.
"אבל אין פה מים!" הוא צעק אליה בחזרה.
היא הסבירה לו. על הבור העמוק, ועל כמה שהשמיים נראים רחוקים. על הפתח הסמוי מין העין בתחתית הבור, שדרכו זורמים מים בצורה מתמדת. על איך שהמים כבר מגיעים לה אל הטבור. על איך שלא יעבור הרבה זמן לפני שהם יגיעו אל ראשה, והיא תטבע. על איך שאין לה שום פתח ניקוז. על איך שהיא מפחדת.
ודן סיפר לה שהוא לא. הוא לא מפחד.
ממה הוא לא מפחד, היא שאלה.
והוא הסביר. הוא הסביר ממה הוא לא מפחד, וממה הוא כן מפחד. הוא גם סיפר לה ממה דילן מפחד, כי פעם אחת, אחרי שהיה פיגוע, הם ישבו ביחד על המיטה של דילן וסיפרו אחד לשני את הפחדים שלהם. אבל רק את הקטנים, את הפחדים שאפשר להתמודד איתם. לא את החשובים באמת. כשנועם שאלה ממה דילן לא מפחד, הוא תמצת זאת במילה אחת: "ממני."
ואז הוא הסביר למה הוא התכוון. ואז הוא הסביר לנועם על הבור שלו, ואיך הוא נראה. הבור שלו היה כמו מעלית שנופלת ונופלת בלי שליטה. לפעמים הוא היה מנסה לעצור אותה, אבל זה היה בלתי אפשרי. כשהיה נער הוא ניסה פעם אחת לצאת ממנה, אבל זה לא בדיוק עבד. ככל שהשנים עברו הוא התמקד פחות בלעצור אותה או לצאת ממנה, ויותר בלשבת בפינה, לעצום את העיניים ולעצור את הבחילה. ואז הוא התמקד בלהפחית את הבחילה. כיום הוא פשוט ניסה לחיות עם הבחילה.
וכשהוא סיים להסביר לה את זה, הוא השתכר. השתכר מאוד. השתכר עד כדי כך שלמחרת בבוקר הוא היה יכול להגיד לעצמו שכל השיחה הייתה הזיה.
ואז בבאולינג, כשכולם הלכו ורק הוא והיא נשארו, והוא ליווה אותה הביתה, היא הזכירה את זה. היא אמרה שהמים לא המשיכו לעלות מאז שהכירה אותו ואת דילן. שהבור עדיין שם, ומפלס המים לא ירד, אבל היא לא הולכת לטבוע. ואז הוא שמע את הלב של עצמו מחסיר פעימה, כי פתאום הוא נזכר באותה שיחה מלפני חודש וחצי. אותה שיחה שלא חשב עליה מאז שקרתה. ומשהו חמים התחיל להציף אותו. הוא הרים אליה את עיניו, וראה את עצמו משתקף בעיניה.
"אף פעם לא פגשתי מישהו שהיה לו בור," הוא אמר. "או מעלית, או משהו. שהרגיש שהוא טובע או נופל או מתפרק כל יום יותר ויותר." היא הביטה מטה אל ליבו והוא היה יכול לנחש שהוא פועם מהר יותר. "מישהו שמרגיש כמוני."
היא חייכה. "אתם שניכם עזרתם לי לעצור את מפלס המים בבור שלי," היא אמרה. "ואני הולכת לעזור לך לעצור את הבחילה שלך."
ואז הוא נישק אותה.
"דן? תגיד משהו."
הוא לא שם לב ששקע במחשבות. "אני מצטער," הוא אמר. "זה בסדר. אני לא יודע למה ציפיתי כשנישקתי אותך. זה היה חכם מצדך לדבר על זה. אני לא אעשה את זה שוב."
"לא, דן," היא אמרה, "אבל זה לא מה שניסיתי להגיד. אנחנו עדיין נישאר חברים, נכון?"
הוא דמיין לרגע את הניסיון להיפגש עם נועם בעתיד, להישאר בקשר איתה, וחור נפער בבטנו. "אני לא יודע," הוא ענה.
"דן, בבקשה."
"אני לא חושב שאני מסוגל."
"אני הבטחתי לעזור לך לעצור את הבחילה. לפחות תיתן לי לנסות."
"נועם," הוא לחש. "זה נראה לך פייר?"
"זה נראה לך פייר?!" היא צעקה. "אתם בין החברים היחידים שיש לי! אתם לא יכולים לנטוש אותי. אני מצטערת, דן, אני באמת מצטערת! הלוואי שהייתי יכולה פשוט להתגבר על האקס שלי ולהתאהב בך, אבל אני לא יכולה. זה עדיין כואב מדי. ואתה כמו אח בשבילי."
"אל תגידי את זה," הוא נרתע בכאב. "את אמורה להבין כמה זה אכזרי מצדך."
"לא רק אני אכזרית כרגע. דן, תסתכל עליי. אני לא היחידה שנוהגת באכזריות כאן."
הוא קילל בשקט כשהבין שליבה הגביר את קצב פעימותיו. הוא תהה לעצמו אם גם שלו, אבל לא היה לו כוח באותו רגע להתרכז ולגלות.
"נועם," הוא אמר. "זה בסדר. זו לא הפעם הראשונה שמישהי דוחה אותי. אני ילד גדול. כבר חוויתי שברונות לב בעבר."
זה רק העכיר את מבטה. הוא התבונן בה וראה את עצמו משתקף באישוניה. גיחוך מר חלף בו. שני אנשים שבורים ודפוקים שלא מצליחים למצוא נחמה אחד בשני.
"אתה חושב שדילן עוד יוכל להיות איתי בקשר?" היא שאלה. הוא שתק. שניהם ידעו שדילן לא יוכל להיות חבר של שניהם. הוא לא יוכל לומר לדן שהוא הולך למסיבה עם נועם. הוא לא יוכל לספר לנועם שהיה לו בוקר נורא כי דן גמר את החלב לקפה. ושניהם ידעו שדילן יבחר בדן.
היא הנהנה בהשלמה ובלעה רוק. "אתה חושב שמתישהו תוכל לחזור לדבר איתי?"
הוא לא ענה, אבל משך בכתפיו. אף פעם אל תאמר אף פעם.
הוא ראה דמעה מבצבצת בזווית עינה, מה שגרם לו להרגיש גרוע יותר.
"אני מצטער," הוא אמר. "הלוואי שהייתי יכול פשוט להישאר חבר שלך ולהתגבר על הרגשות שלי, אבל אני לא. זה פשוט כואב מדי כרגע. אני רק צריך קצת זמן, בסדר?"
היא הנהנה, ראשה מושפל.
הוא הסתובב והלך לכיוון הדלת.
"דן," היא קראה פתאום, כשכבר היה עם רגל אחת בחוץ. הוא פנה אליה. היא חייכה חיוך קטן, עייף, ואמרה "תודה. על כל העזרה שלכם. תמסור גם לדילן. אני לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק." הוא חייך אליה בחזרה, את אותו חיוך, הניד לעברה את ראשו ויצא החוצה. הרוח הקרירה שרפה בנחיריו, ופתאום הוא הרגיש כבד בלב. הוא תהה לעצמו אם אי פעם יראה אותה שוב. הוא תהה אם אי פעם ישמע שוב את פעימות ליבה.
כשהדלת נפתחה שוב, בערך שעה מאוחר יותר, דילן חש דה-ז'ה-וו. הוא פתח את פיו כדי לשאול את דן איך הלך, אבל מבט אחד בפניו הבהיר לו את התשובה. דן התיישב לידו על הספה. דילן הביט בו במשך כמה רגעים, וכשדן לא הביט חזרה הוא חזר לספר אותו קרא. הם המשיכו לשבת כך כמה רגעים, דילן קורא ודן בוהה בקיר שמולם.
"אי פעם הרגשת," שאל דן לבסוף, "שאתה בתוך בור שמתמלא לאט מים, וידעת שלא נשאר לך עוד הרבה זמן לפני שתטבע?"
דילן הרים את מבטו וסגר את הספר. "אנחנו לא עומדים להתראות יותר עם נועם, נכון?" שאל לבסוף, כמי שמקבל עליו את הדין.
דן נראה אשם. דילן שיער שדן ידע עד כמה הוא מחבב את נוכחותה של נועם, ובוודאי מרגיש לא נעים על כך שבגללו הקשר ניתק. אבל דן לא הבין שבעיני דילן זה היה בסדר. הוא הבין את דן, והוא לא שפט אותו או כעס עליו.
"היא... היא עוד מתגברת על האקס," הוא ניסה כנראה לגחך אבל זה יצא מוזר.
"אני מצטער," מלמל דילן. הוא בלע את רוקו.
הם שתקו עוד קצת.
"אי פעם הרגשת כאילו אתה במעלית נופלת, והבטן שלך מתהפכת ויש לך בחילה?" שאל דן.
"לא," הודה דילן. "ככה אתה מרגיש עכשיו?"
"ככה אני מרגיש תמיד."
דילן הנהן. דן הציץ אליו מזווית העין, כאילו כדי לראות את ווידויו מתקבל.
"זה בסדר," אמר דילן לבסוף.
"כן?" שאל דן.
"כן."
"ואתה לא חושב שזה משונה או מוזר או פתטי?"
"לא. אני חושב שזה בסדר גמור."
"גם נועם חושבת שזה בסדר גמור, לדעתי," לחש דן.
"היא רצתה שנפסיק להיות חברים או אתה?"
"אני," הוא הודה בתחושת אשמה.
"אז לדעתי כדאי לך להתקשר אליה," אמר דילן.
דן שתק. הדופק שלו עלה מעט. הוא לא הביט בדילן. "אני לא יודע איך לעצור את המעלית," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאני יכול. ניסיתי לאורך כל החיים שלי, ואני לא חושב שהיא אי פעם תעצור."
דילן הנהן ושתק לרגע, כאילו הוא חושב מה לומר. "אבל אתה יכול לעצור את הבחילה," הוא אמר לבסוף. מילים כל כך דומות לאלו של נועם עד ששערותיו של דן סמרו. "ואנחנו יכולים לעזור לך בזה. אני ונועם. אם תיתן לנו."
דן נענע את ראשו לאט, לא מביט בדילן. הלב שלו בהחלט פעם עכשיו מהר. דילן תהה לפתע, בלי שום קשר, האם הלב שלו פעם כל כך מהר גם ברחוב, אחרי שהוא נפרד מנועם. הוא תהה האם אנשים עצרו והביטו בו כמו שהוא ודן היו מביטים באנשים עם דופק גבוה מדי ברחוב.
"דן?" הוא אמר. "תסתכל עליי." דן זקף את ראשו באיטיות. "אני יודע שזה מדכא שנועם לא מרגישה כלפיך באותה צורה. אבל היא כן מחבבת אותך בצורה כלשהי. והיא נראית כמו מישהי שיכולה להבין."
"הו, היא יכולה להבין," מלמל דן. דילן קימט את מצחו, אבל החליט להתעלם מכך. הם שתקו שוב. השיחה הזו הייתה מלאה יותר בשתיקות מאשר במילים.
"אתה יודע," פלט פתאום דילן, "אני חושב שיש לנו כדורים נגד בחילה בארון תרופות באמבטיה."
פניו של דן נקרעו והוא פרץ בצחוק משוחרר. דילן חייך. ואז גם הוא צחק. שניהם צחקו בחוזקה, וכל פעם שהם נרגעו מעט הם הסתכלו בטעות זה בזה ופרצו שוב בצחוק בלתי נשלט. בסופו של דבר הצחוק גווע.
"סליחה," אמר לבסוף דן, מוחה את עינו בכף ידו ואוחז בבטנו עם ידו האחרת. "שאני כזה כבד לפעמים. שאני כזה סגור לפעמים."
"זה בסדר," עודד אותו דילן. "אתה יודע מה אומרים על שערים. ככל שקשה יותר לפתוח אותם, כך מסתתר מאחוריהם משהו יותר מרהיב."
"המצאת את זה כרגע," לעג דן.
"אולי. אבל זה עדיין יכול להיות נכון."
דן המהם בתשובה. "אני חושב שבאמת אתקשר לנועם," הוא אמר. "אם כי, תוכל אולי לעשות את זה בשבילי?"
"לחלוטין לא," השיב דילן. "אתה הוא זה שהתאהב בה, אתה הוא זה שאומר לה שהיא יכולה לחזור לחבורה."
"אין שום חבורה, אלה רק שנינו."
"ביחד איתה זה כבר שלושה. ואתה יודע מה אומרים-"
"-שלושה הם חבורה," השלים דן בחיוך. "כן."
הם דיברו עוד קצת, על נועם ועל מי ניצח בסוף בבאולינג ועל התכנית שדילן אוהב על גיבורי על.
"אתה יודע, דילן, אני חושב שאני יודע איזה כוח על היה לך אם היית גיבור על," אמר דן.
"נו?" קנטר דילן, רק שליש סקרן.
"בדיוק מה שיש לך עכשיו. כי אתה כבר עכשיו גיבור על, אם תשאל אותי."
ובמילים אלו, שדילן לא הרשה לעצמו לקחת ללב עד שיהיה לבד בחדר, הלך דילן לישון. דרך הקירות הוא שמע את הלב של דן פועם בקצב קבוע, וזה היה מספיק בינתיים.
הקטעים מסודרים בסדר אלפא-ביתי.
הודעה זו תמחק עם סיום שלב ב' של טקס פרסי סימניה 2016.
למידע נוסף - להלן הפנייה לקבוצת "פרסי סימניה!"
<B>הליצן \ ~RAIN~</B>
היא ישבה במושב הקדמי של האוטו, מימין לנהג, החגורה משפשפת את הצוואר שלה, (גובהה עמד על מטר וארבעים ושלושה סנטימטרים באותם הימים) ובהתה דרך המראה האחורית במכוניות שהחליקו על הכביש. המכונית שלהם הייתה טויוטה חדגונית וגדולה, עם פגוש חבוט ופנסים לא תקינים, אבל היו לה מושבים נקיים עם דוגמא לא ברורה שהתחבבו עליה. על החלונות היו סימני גשם יבש מהול באבק.
הוא עבר את הכביש כשהרמזור התחלף לירוק, והטויוטה הישנה חרקה בעצירה פתאומית כשהבחינה בו. הצוואר שלו היה עקום ומכוסה בצעיף שחור, והוא הנהן לשנייה, הצביע על בית הקברות הלבן בצד הכביש והצמיד את הידיים שלו משמאל לצוואר, ראשו נשמט על כתפו.
הוא היה הליצן.
"נפלת פעם", הילד אמר. חולצת הפסים שלו הגיעה לו עד לברכיים והסתירה כליל את המכנסיים הקצרים והמיושנים שלבש. הוא הביט למעלה, מצמצם את עיניו כנגד צוהר האור הקטן שבקדקודו של אוהל הקרקס.
"תעלה", הלוליין אמר קצרות, מטה את המקל עטוף הסרטים אנה ואנה בעודו מאזן עצמו על החבל המלוכלך, נעלי הבד השחוקות שלו לא משמיעות ולו צליל.
הילד עלה. הרגליים שלו נאחזו במיומנות בזיזים המלבניים שבלטו מהעמוד הגבוה שאליו נקשר החבל. הוא הזדקף לעמידה שפופה על המשטח העגול. הגובה: שישה עשר מטרים.
"נפלת פעם", הילד אמר שוב.
הלוליין צנח אחורה, לופת את החבל ברגליים מקופלות. הילד לא מצמץ, והלוליין הביט לעברו, עדיין הפוך, שערו הבהיר שזור אבק.
"זה כאב, כשנפלת?"
"כאילו שהשמיים בלעו אותי. תקנה לך בלון ביריד."
baby_wall_art_turtle_and_balloons_original_watercolor_painting_4x6_d9347a11
העץ הכמוש שחסם את דרכו של קרון הקרקס היה עץ תפוחים. הם קטפו את כל התפוחים ממנו לפני שהמנהל כרת אותו. הילד קיבל אחד קטן, מצומק ובוסרי. היה קשה לנגוס בו והוא היה חמוץ, אבל הילד אכל אותו בכל זאת, כרסם אותו באטיות עד הגרעינים.
"אתה אוכל אותו", אמר הילד.
למשליך הסכינים היה תפוח אדום ורך, כמעט רקוב, אבל הוא בכל נגס בו בכוחנית מה, לעס לאט ובלע. ואז הוא השתעל אותו וירק קצת דם ובכה קצת.
"אני יכול אותו", אמר הילד.
"לא", אביו הזקן נרעד וניקה את הדם בשרוולו. "אתה תידבק."
fa49ea7d0a77ae6ee9a6d6bcbb735208
היא ראתה אותו שוב באוקטובר, מצונף בגומחה צרה ברחוב. כשהיא התקרבה הוא ליטף משהו רפוי על הברכיים המקופלות שלו.
"זרקו את זה היום בבוקר לרחוב", הוא אמר. הבגדים שלו היו כהים ודקים, ועצמות הלחיים בולטות. המגפיים שלו היו מכוסות בוץ קרוש.
"מה זה?"
"זה עכבר. הטביעו אותו."
היא נגעה בעכבר בידיים קרות, הנשימה שלה מתאבכת והמעיל לח. הפרווה שלו הייתה מוטלאת לבן וחום. "מה קרה לזנב שלו?"
"הוא היה רעב אז הוא אכל אותו."
היא לא שאלה לשמו, והוא לא אמר.
הוא היה הליצן.
<B>חוסר אונים \ פפריקה</B>
העיניים שלך, עצובות וכהות
הזעם שלך הפתטי כמעט
וקול פסיעתך, וכל מה שאת -
הכל יתנפץ אל מול הבאות.
ואין לך מנוס, ואין לך מפלט
וידייך ריקות והכל כבר נקבע
והנר שדלק בך דועך ונכבה
וכתוב גורלך וחתום ומוחלט.
והחושך בולע את כל המראות
והאופק אובד בים ערפל
וכל עולמך מתמוטט ונופל
ואין בך הכוח לראות.
<B>להציל את דן \ no fear</B>
דן לא פחד מהחיים. הוא לא פחד להרגיש. הוא לא פחד לבוא אל אנשים עם לב פתוח, בידיים פתוחות, נכון לקבל את מה שיתנו לו ולתת את מה שיהיו מוכנים לקחת. דן לא פחד להאמין, להאמין בטוב וברע. הוא לא פחד מהפחד.
דן תמיד הסתכל לחיים בעיניים, והוא לא השמיט את המבט או הסתכל לאחור.
דילן לא פחד מהחשכה. הוא לא פחד מהלילה שהיה יורד בסוף יום. הוא לא פחד מהעצב שהסתתר מאחורי חיוכים ברחוב, הוא לא פחד מהאנשים שציירו לשמש שלהם פרצופים עצובים במקום מחייכים, הוא לא פחד מהאנשים שלא ציירו שמש בכלל. דילן לא פחד מהכאב, מהכאב שהיה קורע אותך במיטה ולא נותן לך לישון. הוא לא פחד מהדמעות.
דילן הסתכל לחשכה בעיניים, והוא תמיד היה מוכן להילחם בה.
דן פחד שהוא לא מספיק טוב. הוא פחד שהוא לעולם לא יהיה האדם שהוא רוצה להיות. הוא פחד לוותר, והוא פחד להמשיך. הוא פחד מעצמו.
ודילן פחד שדן יוותר. זה היה הפחד היחיד שלו בימים אלו, והפחד הזה רדף אותו לאורך כל שעות היממה.
הם ישנו בחדרים נפרדים, ודרך הקירות, כשהלילה היה שקט, הוא היה יכול לשמוע את הלב של דן הולם בקצב קבוע. כל זמן שהוא שמע את הצליל הבטוח, המרגיע, היציב, דילן ידע שהכל בסדר.
בינתיים.
דילן שמע את הפיהוק של דן לפני שהוא ראה אותו. זה היה בוקר, והוא ישב במטבח ואכל פנקייקים. דן הופיע מעבר לקיר, מתמתח ומבלגן את שיערו.
"בוקר," אמר.
"בוקר," השיב דילן. "רוצה פנקייקים?" הוא הצביע בעזרת המזלג על השיש, עליו עדיין הייתה ערמה נכבדת של המאכל הנימוח.
"כן," אמר דן. הוא העמיס לעצמו כמה פנקייקים על צלחת ורודה פרחונית, שהוא קנה לפני כמה זמן לדילן בתור בדיחה, סובב את הכיסא שמול דילן לכיוונו בעזרת הרגל והתיישב עליו. הוא נראה די ישנוני.
"לילה קשה?" שאל דילן.
דן המהם בתשובה. הם ישבו עוד כמה דקות בשקט, רק צליל פיותיהם הלועסים ולבבותיהם הפועמים מפר את הדממה.
דן סיים לאכול הרבה לפני דילן, למרות שהתחיל אחריו. הוא קם, הניח את הצלחת בכיור, ופנה לכיוון הסלון. "תודה על הפנקייקים," זרק לעבר דילן לפני שיצא משדה הראיה.
"אין בעיה," השיב דילן. זו הייתה מסורת קבועה אצלם, כל שבת אחראי אחד מהם על הכנת ארוחת בוקר. בהתחלה הם עשו זאת שבת שבת, אבל מאחר ודילן תמיד היה קם לפני דן, ואף פעם לא היה לו כוח לחכות לדן בשביל לספק את רצון בטנו המקרקרת, עד מהרה הפך ההסכם ל"מי שקם קודם מכין ארוחת בוקר לכולם". הם מעולם לא התחשבנו על כך, ודילן לא נטר טינה לדן על כך שלעיתים רחוקות הוא היה מכין את ארוחת הבוקר, בעיקר בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה הייתה שדן עשה הרבה דברים אחרים שדילן לא, כמו לשטוף כלים. דילן מעולם לא שטף כלים. הסיבה השנייה הייתה שדן גם ככה לא היה טבח מוצלח במיוחד, ושניהם נהנו הרבה יותר מהפנקייקים של דילן מאשר מהחביתות השרופות למחצה שלו.
דילן סיים לאכול בשקט, מלקק את סירופ המייפל שנשאר על המזלג שלו. דן אף פעם לא הבין למה הוא אוכל פנקייקים עם מזלג. הוא אהב לאכול אותם עם הידיים. הוא היה ממלא אותם בסירופ מייפל, מגלגל אותם כמו בלינצ'ס, ותוחב אותם לפיו בנגיסות גדולות כשמייפל מטפטף לאט על סנטרו וחולצתו. דילן העדיף את הדרך הנקייה יותר. אם כי בינו לבין עצמו הוא תהה, כשהביט על ידיו הדביקות, אם יש בכלל דרך נקייה לאכול פנקייקים בסירופ מייפל.
הוא שמע את פעימות הלב של דן מהסלון. הדופק שלו היה יציב. מעט מהיר יותר מקודם, כנראה בגלל פעולת העיכול.
דילן חשב לעיתים קרובות על הדופק של דן, אבל לעיתים רחוקות על הדופק שלו. רוב האנשים נהגו כך. כשאתה שומע משהו כל כך הרבה זמן, כל חייך, אתה מתרגל לשמוע את זה. אפילו השינויים הקלים ביותר בקצב פעימות הלב של דן היו מעוררים את תשומת ליבו, אבל הוא כמעט לא שם לב להבדל בין הדופק שלו עצמו במנוחה או בפעילות. כשרצה להקשיב לפעימות הלב של עצמו, היה עליו להתרכז באופן מודע בהן. בלילה זה היה קל יותר.
לפעמים הוא היה הולך ברחוב ושומע דופק מהיר באופן מדאיג. כל הרחוב היה עוצר במצבים כאלה, והוא היה רואה את האנשים סורקים בעיניהם בחיפוש אחר האדם שמשמיע את הרעש הזה. הוא לא היה יכול לשלוט בעצמו במצבים כאלה, והיה מחפש גם הוא, אבל לאחר מכן תמיד היה מתחרט על כך. האנשים הללו תמיד נראו מבוהלים עוד יותר כשהעיניים היו מתבייתות עליהם, מלאי תיעוב עצמי וחשש. לרוב היו האנשים בוהים בהם עוד כמה שניות, ואז היה הרחוב חוזר לסדרו וכולם היו ממשיכים ללכת כאילו דבר לא קרה. מדי פעם דילן היה מסתכל לאחור על הקורבנות (ככה הוא תמיד קרא להם במוחו), מנסה לנחש את הרגשתם. הוא התפלא איך אנשים היו מצליחים להעמיד פנים שהם לא שומעים את דפיקות הלב הללו, ופשוט ממשיכים ללכת כאילו דבר לא קרה.
לעצמו הבטיח שלעולם לא יעזוב את הבית כשהוא במצב נפשי רעוע. כל עוד אתה לא רץ, אין שום סיכוי שאנשים יתעלמו ממך כשהדופק שלך מהיר מדי. אם כי לפעמים זו הייתה הקלה. אנשים שנשדדו ברחוב אפילו לא היו צריכים לצעוק. היו שומעים את הלב שלהם דוהר מרחוק. היו סיורים מיוחדים של המשטרה שהיה להם מכשיר שקולט את התדרים האלה. לפני שהמציאו את המכשירים הללו היה קל יותר לשדוד ולאנוס ברחובות, מפני שאנשים אף פעם לא ידעו אם דפיקות הלב המואצות מסמנות על אדם במצוקה או סתם מישהו שגילה הרגע חדשות מפתיעות.
בכל מקרה, לפעמים דילן הרגיש שרק השהייה ליד אדם אחר פירושה פלישה לפרטיות. לפעמים פעימות הלב נראו לו כמו דבר כל כך אישי ואינטימי...
אבל רוב הזמן הוא לא חשב על זה. עכשיו הוא התקרב לדן והתיישב לידו על הספה. דן שיחק בטלפון שלו. הוא הדיף ריח של מייפל. השעה לא הייתה מאוחרת כל כך יחסית ליום שבת, ודילן הרגיש רצון לעשות משהו, במקום סתם לבזבז את היום.
"דן," אמר. דן הרים את הראש והתבונן בו בשאלה. "אולי נלך לטייל היום או משהו? יש יום יפה בחוץ."
דן מתח את צווארו והביט בשמיים מבעד לחלון. הם באמת היו כחולים, בלי ענן. "אבל לאן נלך בדיוק?" שאל בטון לא מתחייב.
"לא יודע. לאן בא לך?"
"לי בא להישאר בבית," השיב דן.
"נו, באמת!" יילל דילן ומשך בזרועו. "בוא נעשה משהו כיפי! נלך ללונה פארק או משהו."
עיניו של דן נדלקו. כשזה הגיע לזה, הוא היה ילד קטן. דילן ידע בדיוק מה הדרך להלהיב אותו. "אתה בטוח שהלונה פארק לא סגור?" הוא שאל בהיסוס, מנסה להסתיר את העובדה שהוא בעד.
"לא, הוא פתוח בשבתות, זה היום היחיד שילדים יכולים לבוא אליו! אין בית ספר!" דילן ניסה לעקוץ את דן עם הרמיזה הקלה שרק ילדים הולכים ללונה פארק, אבל דן כנראה פספס את זה.
"טוב, נו, אם אתה מתעקש."
"תחסוך ממני את ההצגות, אתה מת ללכת."
דן צחק בקול רם, עם הבעה של 'תפסת אותי'. "אוקיי, תתארגן מהר וניסע. אבל אנחנו לוקחים את האוטובוס, פעם קודמת לקח לי נצח למצוא חניה."
"אני כבר מאורגן," חייך דילן. הם נהגו ללכת ללונה פארק לעיתים קרובות, כי נראה היה שהמקום עושה טוב לדן, בדרך שטיולים בטבע עשו טוב לדילן. הביקור שם היה אומנם יקר מעט, אבל הם כמעט לא בזבזו כסף על דברים אחרים, והם תמיד נהנו שם כל כך.
"תן לי כמה שניות להחליף בגדים," זרק דן ומיהר לכיוון חדר השינה שלו. דילן שמע את ליבו פועם מעט מהר יותר, בהתרגשות גלויה. הוא אהב את זה כשהוא הצליח לעורר את דן, שנראה כבוי רוב שעות היממה.
הוא חייך לעצמו עוד קצת, ואז סירק מעט את שערו ונעל את נעליו. חוץ מזה הוא היה מאורגן, כמו שאמר. דן אף פעם לא טרח להחליף את הפיג'מה שלו בשבתות, בתואנה שאין טעם להחליף בגדים אם לא יוצאים מהבית, אבל דילן אהב להיות מוכן ליציאה בכל רגע. השהייה בפיג'מה מחוץ למיטה גרמה לו להרגיש חולה.
"אתה בא, דן?" צעק לכיוון הכללי של חדרו.
"כן, כן, אני מוכן," נשמעה התשובה, ואחריה הגיח גם דן, מוכן לזוז. "בוא נלך ללונה פארק!" הוא קרא, הניף את אגרופו באוויר ורץ אל דלת הכניסה.
האוטובוס היה מפוצץ. דן ידע טוב מאוד מדוע. דילן היה יכול לומר, אולי, שזה בגלל שלהרבה אנשים אין רישיון, או מכונית, או כוח לנהוג, אבל דן ידע את הסיבה האמתית. רק אנשים בודדים נהגו לנסוע באוטובוס. אנשים בודדים שלא רצו לשבת בבית ולהיות לבדם, אז הם העמידו פנים שיש להם לאן ללכת, שיש מקום בו ירצו אותם, מקום שעליהם להיות בו, בתור תירוץ בשביל לעלות לאוטובוס ולשבת למשך כמה רגעים בחברת אנשים כמוהם.
דן שנא את האוטובוס.
הוא היה מפוצץ, ולכן הם היו חייבים להתפצל. דילן התיישב במושב הפנוי הראשון שראה, ליד אישה זקנה עם הרבה תיקים. דן לא היה יכול שלא לגלגל את עיניו כשראה את זה. איזו קלישאה. הוא המשיך ללכת, מתנדנד, עד שהגיע למושב שלפני האחרון. נערה צעירה ישבה שם, אוזניות תקועות באוזניה ועיניה עצומות. היא הדיפה ריח של בדידות. דן התיישב לידה. היא פקחה לרגע את עיניה, הביטה בו, הנהנה לעברו במין מחווה קלה ומנומסת של "אני ערה לקיומך", והשעינה את ראשה על החלון שוב, מתמסרת למה שזה לא יהיה ששמעה.
דן הסיט את מבטו. הוא שנא את האוטובוס. כל פעם שעלה לשם, המקום רק הסריח יותר ויותר. ככל שהיו יותר אנשים, כך הריח הזה, החריף, היה חזק יותר. הריח שאותה בחורה הדיפה. הריח שכל אדם על קופסת המתכת הזו הדיף. אותו ריח שהיה לסדינים של דן. וזה הפליא אותו שככל שהיו יותר אנשים במקום אחד, כך היה קל יותר להריח את הבדידות שלהם. הם לא התנחמו זה בזה. הם רק ישבו שם, מחכים שהנסיעה תסתיים והם יוכלו ללכת לאן שזה לא יהיה שהם חושבים שעליהם להיות, מביטים זה בזה בלי כל רצון לזכור זה את זה.
כשדילן היה שומע אותו מדבר ככה, העיניים שלו נעשו עצובות. הייתה תקופה שהוא כל הזמן ניסה לגרום לדן לדבר, ואלו היו הדברים היחידים שהיה לו להגיד. כעבור כמה זמן הוא הפסיק, כי דילן כבר לא היה מסוגל לשמוע אותו. ומאחר שלא היה לו שום דבר להגיד שדילן היה אוהב לשמוע, הוא לא אמר כלום. זו הייתה תקופה די ארוכה, ושקטה, ודילן רק נראה מודאג יותר במהלכה. לדן לא הפריע שלא היה לו אף אחד לחלוק איתו את המחשבות הללו, כי הוא לא ממש הזדקק לחלוק אותן, אבל הוא הכיר את דילן מספיק טוב כדי לדעת שהוא מאשים את עצמו על חוסר היכולת שלו לעמוד בהן.
דילן תמיד דאג לגבי דן. בינו לבין עצמו, דן היה חייב להודות שהוא בהחלט נותן לו סיבות לעשות את זה. אבל הוא לא ידע מה עוד לעשות. הדבר היחיד שדילן רצה ממנו היה שהוא ירגיש טוב, אבל זה לא היה נתון לשליטתו. מדי פעם הוא קיווה שדילן יפסיק להתעניין בו כל כך, שרק יעזוב אותו בשקט. בזמנים אחרים היה בו משהו שנהנה מהמחשבה על דילן המודאג, והוא שנא את החלק הזה בעצמו.
הלב של הנערה פעם קצת יותר מדי מהר. דן בקושי הצליח לשמוע אותו עם כל הלבבות האחרים מסביב, אפילו שהיא ישבה ממש לידו. זה תמיד קרה באוטובוסים, או במקומות קטנים שיש בהם הרבה אנשים. היו אנשים שזה הפריע להם. כשדן הסתובב והסתכל עליה, היה נראה שהיא בוכה. היא נראתה מובכת ומרוגזת על עצמה. היא הסתובבה גם היא והביטה בו, מין מבט אמיץ של "כן, אני בוכה. תקפוץ לי." שרק מי שממש מפחד יכול לגייס. הוא הרגיש חובה לנסות לנחם אותה, אבל לא ידע איך לעשות את זה בלי להישמע מאולץ. מה יוכל להגיד לה? 'זה בסדר'? 'מה קרה'? 'את רוצה לדבר על זה'?
"אני מקנא בך," הוא אמר לבסוף. היא הביטה בו בשאלה. "שאת יכולה לבכות בציבור," הוא הסביר. "אני לא יכול, אלא אם כן אני רוצה שיקראו לי הומו." היא צחקה צחוק קצר, וזה העלה חיוך על פניו. "אם הייתי בטוח מספיק בגבריות שלי, הייתי מצטרף אליך ברגע זה. את לא מאמינה כמה הייתי רוצה לפרוץ בבכי בלי לדפוק חשבון."
היא צחקה עוד קצת, וההבעה הקוראת תיגר ירדה מפניה. הם ישבו רגע בשקט.
"זה סתם יום כזה," היא אמרה לבסוף בלי להסתכל עליו, "שהכל לא הולך לי. מין יום כזה שהכל חרא."
"אני מבין," הוא לחש. היא הפנתה את ראשה בחזרה אליו.
"זה היה השיר שלנו, שלי ושל חבר שלי," היא אמרה. "כבר שכחתי שהוא היה אצלי בפלייליסט. לא הספקתי להכין את עצמי נפשית, ופתאום שמעתי אותו, וכל היום הזה פשוט עלה לי..."
"אני מצטער," הוא אמר, פשוט כי לא ידע מה לומר. "נפרדתם?"
היא הנהנה. "לפני שבועיים."
דן הנהן ונשך את שפתיו. הוא הרכין את ראשו. פתאום הבחין שהלב שלה שב לפעום בצורה שלווה.
"אני נועם," היא אמרה, מושיטה אליו יד.
הוא לחץ אותה. "דן."
"לאן אתה נוסע?"
"אהמ, ללונה פארק," הוא הסמיק. פתאום הרגיש די מטופש. "עם השותף שלי. הוא, אה, יושב יותר מקדימה."
עיניה אורו. "זה נשמע נהדר. אתם שניכם יודעים איך לבלות ביום שבת. אני בדיוק חוזרת מסוף שבוע אצל ההורים שלי."
"את הולכת לאנשהו?" הוא שאל.
"לא, רק לדירה שלי."
"אז את יכולה להצטרף אלינו, אם את רוצה. כלומר, רק אם בא לך, את יודעת..."
היא הרימה את ראשה במהירות ובהתה בו. היה נדמה לו, רק נדמה, שליבה דילג על פעימה. הוא בקושי הצליח לשמוע עם כל הלבבות מסביב. אולי דמיין.
"אני אשמח," היא אמרה עם המון רגש בקולה. "לא היו לי שום תכניות אחרות להיום. למעשה, זו התכנית הכי מוצלחת שהייתה לי כבר שבועות."
דן חייך והשפיל את מבטו. "טוב, עוד כמה תחנות אנחנו מגיעים. אני רק צריך להזהיר אותך, רוב העובדים מכירים אותנו. אפשר להגיד שאנחנו הולכים לשם די הרבה..." הוא גיחך.
היא חייכה, ושמה שוב את האוזניות שהורידה בזמן השיחה איתו. "תגיד לי כשמגיע הזמן לרדת. הייתי אמורה לרדת בתחנה הבאה, כך שמעכשיו אני טכנית נוסעת חינם."
הוא חייך, והם חזרו לבהות כל אחד בכיוון מנוגד. דן לא הרשה לעצמו לשקוע במחשבות, כי לא רצה לפספס בטעות את התחנה. לבסוף האוטובוס עצר. הוא הזדקף, מסמן בראשו לנועם שהגיעו לתחנה שלהם, ושניהם מיהרו לקדמת האוטובוס.
"דן!" הוא שמע את דילן קורא לו, כבר עם רגל אחת בחוץ. "זו התחנה שלנו! בוא כבר!"
"אני בא, אני בא," הוא מלמל. ניד ראש מהיר ומנומס לעבר נהג האוטובוס, מבט לאחור לבדוק שנועם מאחוריו, והוא היה בחוץ.
"מי זו?" שאל דילן, מתבונן בנועם בתהייה.
"אה, זו נועם. נפגשנו באוטובוס. הצעתי לה לבוא אתנו," הוא השיב.
דילן הרים גבה אחת, אך לחץ את ידה של נועם והציג את עצמו בנימוס. תמיד ג'נטלמן.
"דילן?" שאלה נועם למשמע שמו.
"אמא שלי עלתה מאמריקה. אני קרוי על שם סבא שלי," ענה.
נועם חייכה בבדיחות הדעת, ממלמלת משהו לגבי העובדה ששמו אקזוטי.
דן עמד מעט מאחוריהם, התבונן בהם. ידו השמאלית הייתה מונחת על בית החזה שלו, והוא קלט לפתע שהוא מאזין לפעימות ליבו. לעיתים רחוקות יצא לו להקשיב במודע. הדופק שלו היה שקט ורגוע. הוא שמט את ידו במהירות.
הם בילו בנעימים מספר שעות, עולים על כל המתקנים. נועם כמעט הקיאה באנקונדה – רכבת הרים עם חמש לולאות – ודילן עצם את העיניים לאורך כל הנסיעה במתקן הכוסות המסתובבות. שניהם הקניטו את דן, שצרח כמו בחורה ב"ילו פוקס" - מתקן שעלה לגובה רב ואז ירד במהירות, שוב ושוב.
בסופו של היום שלושתם קרסו על כיסאות האוטובוס זה לצד זה, במושב האחרון בהחלט. האוטובוס היה כמעט ריק הפעם, בערב, והדבר עורר בדן את אותה תחושת בדידות מהבוקר, בעוצמה זהה אבל מסיבות שונות. הוא בהה בחלון, נותן לאורות העיר החולפים על פניו במהירות למלא אותו ביראה. האדרנלין של כל היום הזה התפוגג ממנו לאט, משאיר מאחוריו מין חנק בגרון של דן. זה תמיד קרה לו. בסופו של יום מלהיב ושמח, נחת עליו מין ענן של עצב. לא עצב רע, רק עצב שקט כזה, שאפשר לכנות אותו נעים. בפעמים הראשונות דילן היה מנסה לדובב אותו, אבל לאט לאט הוא התרגל לשקט שאפף את דן בנסיעות חזרה מהלונה פארק, ופשוט נתן לו לשבת שם, לבהות באורות העיר עם עיניים גדולות ולא להוציא מילה.
נועם לא הכירה עדיין את המנהג הזה שלו. "היה מאוד כיף היום," היא אמרה, כביכול לשניהם, אבל מבטה היה מופנה לדן. "תודה. בזכותכם לא חשבתי על האקס שלי בכלל."
"תמיד כאן בשבילך," זרק דילן בחיוך.
"דילן ודן, שירותי הסחת דעת בע"מ, לשירותכם עשרים וארבע שבע כולל שבתות וחגים," אמר דן בלי להסיט את מבטו מהחלון.
דילן בהה בו בהפתעה, ונועם צחקקה. האוטובוס עצר בתחנה שלה כעבור רגע והיא ירדה, מנופפת אחורה לשלום. כשהם חזרו לנסוע דן פנה לאחור, ודרך החלון ראה אותה עומדת שם, עדיין מנופפת. הוא נופף בחזרה. אחר כך התיישר בכיסאו ופנה להביט בדילן.
"בחורה נחמדה," אמר.
"כן," אמר דילן. "לקחתי את המספר שלה. היא ביקשה שנשמור על קשר."
דן המהמם.
"אתה יודע, זה לילה יפה היום. הירח מלא. ועוד לא כל כך מאוחר. אפשר ללכת לפאב או משהו."
"לא," אמר דן בביטול. "אנחנו צריכים לקום מחר מוקדם. בוא פשוט נחזור הביתה ונאכל ארוחת ערב."
דילן הנהן באכזבה. אבל היה יום טוב היום, הוא הזכיר לעצמו. זה שיפור מסוים.
כשהאוטובוס עצר בתחנה שלהם הם נתנו לנהג הנד ראש מנומס ומיהרו בחזרה הביתה, להימלט מהקור הצורב של הערב.
נועם התקשרה אליהם למחרת בערב והזמינה אותם למסיבה של חברה. בשבועות הבאים הם הסתובבו ביחד כל הזמן, שלושתם, ולפעמים רק נועם ואחד מהם. היא גרה לא רחוק יחסית, רבע שעה נסיעה, והסתבר שיש לה חוש הומור דומה לשלהם ומין אנרגיה חייכנית כזו, שהייתה חסרה בביתם. ככל שהם למדו להכיר אותה יותר, כך דילן חיבב אותה יותר.
דן, לעומת זאת, נשאר די אדיש. הוא היה זה שהזמין אותה ללונה פארק מלכתחילה, מה שיצר את הקשר ביניהם. אבל אחרי אותו ערב הוא לא שב להתעניין בה. הטון שלו תמיד היה מנומס, ומילותיו חביבות, אבל היה משהו בעיניו שכאילו רמז שהוא מצטער על שאינו במקום אחר כרגע. לעיתים רחוקות הוא יצר מרצונו קשר עין איתה, וכתפיו היו נרפות כשהייתה עוזבת בסופו של הערב. הוא לא אמר עליה מילה רעה אחת, גם לא מאחורי גבה, ולא ביקש מדילן שיפסיקו להתראות איתה, כך שדילן לא ידע מה לחשוב. הוא ניסה להתעלם מכך לעת עתה.
המצב נהיה מסובך יותר ערב אחד, כמעט חודשיים וחצי אחרי שהכירו את נועם. שלושתם קבעו ללכת לבאולינג ביחד עם עוד כמה חברות של נועם וחברים של דן ודילן, אבל בערב עצמו דילן לא הרגיש טוב. הוא אמר להם ללכת בלעדיו. באולינג גם ככה לא היה הבילוי המועדף עליו, והיה נחמד להישאר בבית לבד, להשיג קצת זמן איכות עם עצמו. ערב שקט של צפייה בטלוויזיה היה בדיוק מה שהוא היה צריך. אבל כשדן חזר הביתה בסוף הערב היה לו ברור שמשהו לא כשורה. הלב שלו הלם מעט מהר יותר מאשר כרגיל, והוא נכנס מיד לחדרו בלי לומר מילה.
דילן הרים את ראשו מהמסך. "דן?" קרא. "איך היה בבאולינג?"
שום תשובה לא נשמעה. דילן משך בכתפיו והסתובב חזרה לטלוויזיה. זו הייתה תכנית על משפחה של גיבורי על שמסתירים את זהותם הסודית. לכל אחד מחברי המשפחה היה כוח על אחר משלו, וכל פרק הם מצאו דרכים שונות להשתמש בהם. דילן חיבב במיוחד את האחות הגדולה, שהכוח שלה היה מהירות על. לפעמים הוא תהה איזה כוח על היה לו, אם הוא היה גיבור על. לא היה לו שמץ של מושג. כשהוא שאל את נועם, פעם אחת, היא אמרה שהייתה רוצה לדעת לעוף. כשניסה להסביר לה שזה לא לגבי מה שהיא רוצה אלא מה שהיא חושבת שהיה לה, היא לא הבינה. דן הבין. הוא אמר שהוא יודע במאה אחוזים מה היה כוח העל שלו לו היה לו, אבל לא הסכים לגלות מה. כשדילן שאל אותו שוב, לאחר שנועם הלכה, הוא התוודה שלדעתו הוא היה האיש הרואה ואינו נראה.
דילן פגש את דן בצבא. הם נהיו חברים הכי טובים כבר בהתחלה, ושמרו על קשר גם לאחר מכן. כמה שנים אחר כך, כשלשניהם נמאס לגור עם ההורים והם גילו שהם רוצים לעבור לאותה עיר, הם החליטו לגור ביחד. זה היה נראה מתבקש, מאחר ולאף אחד מהם לא היה מספיק כסף לגור לבד. ומאחר וזה חסכוני יותר, ומאחר ששניהם קצת מפחדים לישון לבד בבית ריק, הם המשיכו לגור ביחד. שניהם היו בשנות העשרים המאוחרות שלהם עכשיו, דילן עבד בתור צלם במשרד פרסום ודן למד רפואה. דילן נהג להתבדח שהוא לעולם לא היה סומך על דן בתור הרופא שלו, מאחר והיו לו שתי ידיים שמאליות. דן היה משיב שהוא לומד רפואת רגליים, כך שזה לא משנה.
היו להם מספר חברים משותפים, ושניהם שמרו על קשר עם לפחות שניים שלושה חברים מהבית ספר, אבל לרוב זה פשוט היה שניהם. אף אחד מהם לא היה אדם חברותי במיוחד.
גם אחרי כל השנים האלו, לפעמים דילן הרגיש שהוא חי באותו בית עם אדם זר. דן לא הרבה לדבר על עצמו, ובייחוד לא על התקופה לפני שדילן הכיר אותו. הוא בקושי היה מדבר על שנות נעוריו, וכשכבר הזכיר אותן זה תמיד היה עם אותו מגן ההומור השחור של "היה לי רע ולא אכפת לי". בפעמים המעטות שיצא לדילן לשוחח עם החברים של דן מהבית ספר, הם לא נתנו לו הרבה אינפורמציה. מדי פעם אחד מהם היה נעצר באמצע משפט והם היו בוהים זה בזה, כאילו הם כמעט אמרו משהו שלא היו אמורים. הוא לא שאל אותם שאלות ליד דן. לפעמים, כשהערב היה נגמר והם היו הולכים, הוא היה מנסה לשאול את דן מה הם מסתירים. זה היה חסר טעם, מאחר ודן תמיד התנהג כאילו דילן משוגע.
פעם אחת, כששניהם היו שיכורים, הוא התוודה לפניו שכאשר היה נער הוא ניסה להתאבד. הם מעולם לא שבו לדבר על הנושא הזה. דילן לא היה בטוח אם דן אפילו זוכר שהוא סיפר לו.
מאז אותו לילה דילן התחיל לשים לב לדברים מסוימים שהוא לא ראה לפני כן. לסימנים. וזו נהייתה המשימה שלו, לשמור שדן לא יעשה דבר כזה שוב אף פעם.
התכנית על גיבורי העל הסתיימה, ושקט השתרר בדירה. עברו כמה שניות לפני שדילן הבין שהיה שקט מדי. הוא לא שמע שום רעש מהחדר של דן. "דן?" הוא קרא, בהלה קלה בקולו. ואז הוא שמע פעימת לב מרוחקת. הוא עצר והטה את אוזנו. הוא הקשיב במשך כמה שניות, עיניו מכווצות בריכוז, עד שהצליח לאתר את מקור הרעש החלוש. כמובן. פעימות הלב באו מחדר המדרגות. הוא יצא החוצה במרוצה.
דן ישב שם, נשען על הקיר, פניו קבורות בין זרועותיו. דילן התיישב לצדו בתנועה חלקה, נאנח.
במשך כמה רגעים הם ישבו כך בשקט, עד שלבסוף דן הרים את ראשו, ודילן ראה את עיניו האדומות. "אני אידיוט, דילן," הוא מלמל. "אני כזה דביל."
קריאות המחאה של דילן גוועו על שפתיו. "כן," הוא אמר במקום זאת, "אתה באמת כזה."
דן גיחך. צליל צורם במקצת, במצבו הצרוד הנוכחי.
"מה קרה?" שאל דילן.
"אני אספר לך," אמר דן, "אבל תבטיח שאתה לא צוחק עליי."
דילן הנהן.
"קרה משהו," הוא לחש, מושך את המילים, "בבאולינג."
שתיקה השתררה. דילן חיכה שדן ימשיך, אבל זה היה כמו לחכות לסרטון שנטען במחשב. הוא נאנח בליבו. "מה קרה?" שאל. לפעמים דן היה זקוק לכל כך הרבה דחיפות.
"היא... היא אמרה משהו, ופתאום הרגשתי מין תחושה משונה כזו, ונישקתי אותה, בערך."
"מה?!" זה לא היה מה שהוא ציפה לשמוע.
"אני לא יודע," ייבב דן, נבוך לחלוטין.
"ומה היא עשתה?" הקשה.
"אני לא יודע! זה היה כשכבר היינו בחוץ, ליד הבית שלה, ומיד ברחתי."
"אוי דן," נאנח דילן.
"מה?" הוא ייבב שוב. "מה אתה רוצה ממני?"
"כלום. למה ליווית אותה הביתה בכלל?"
"זה היה הדבר המנומס לעשות. וחוץ מזה, היינו באמצע שיחה."
"על מה כבר שוחחתם, שהוביל לזה?"
"זה לא משנה." הוא קבר את פניו בידיו שוב.
"אבל מה היא אמרה, שגרם לך לנשק אותה?"
"לא יודע, זה פשוט שהיא... אני לא יודע! זה לא עניינך, אוקיי?!"
דילן קימט את מצחו. "אבל חשבתי שאתה לא מחבב את נועם. זה לא היה נראה שאתה מחבב אותה."
"אני לא יודע, בסדר?" הוא הדגיש כל מילה.
דילן נאנח שוב, אולי בפעם המאתיים מתחילת הערב. "אוקיי. בסדר, דן. אבל מה אתה הולך להגיד לה?"
דן קימט את מצחו. "היא שלחה לי אסמס. אמרה שאנחנו צריכים לדבר. לא עניתי לה עדיין."
דילן גלגל את עיניו. "אם כך, תענה לה. לך אליה הביתה ותדברו על זה!" הוא דחף את כתפו קלות, כרומז לו להזדרז.
דן השפיל את מבטו, משחק עם ידיו בחוט פרום של חולצתו.
"דן?" שאל דילן בהדגשה.
"אוקיי, אוקיי," הוא הרים את מבטו והסתכל עליו. "אני אלך אליה."
"עכשיו."
"אבל זה מאוחר!"
"עכשיו."
דן נשך את שפתו, נראה לפתע כמו ילד קטן. "בסדר! אני אלך אליה עכשיו. אלוהים אדירים."
דילן חייך חיוך קטן ומרוצה. הוא טפח על כתפו, קם, ונכנס בחזרה הביתה.
"דן," קראה נועם כשפתחה את הדלת וראתה אותו.
הוא עמד שם, ידיו תחובות עמוק בכיסיו, מבט נבוך על פניו. "היי."
הם נכנסו פנימה, מחליפים כמה מילות נימוס. אחרי כמה שניות בהן ישבו על הספה ובהו באוויר בחוסר נוחות, נועם פנתה אליו.
"תשמע," היא אמרה. "אני לא רוצה לטפח בך תקוות שווא. אני מחבבת אותך, אבל לא ככה."
משהו בו נפל, נפל כל הדרך החוצה מגופו, והמשיך למטה, למטה, דרך הרצפה והאדמה והלוחות הטקטוניים, נשרף בלבה שבלב כדור הארץ. הוא הנהן בשקט. "אני מבין."
"לא," היא אמרה במהירות, בבהילות, "אתה לא מבין. זה בכלל לא קשור אליך. באמת. זו אני. אני דפוקה. אני עדיין לא מסוגלת... לא אחרי החבר הקודם שלי..." קולה גווע. "ואני באמת מחבבת אותך! אותך ואת דילן. אתם בין החברים היחידים שיש לי."
היא אמרה את האמת. לא היו לה הרבה חברים. אולי משום שכשהייתה נערה העדיפה לשבת עם עצמה ולצייר (היא ציירה מדהים, בזה דן היה מוכן להודות), ואולי משום שמעולם לא בדיוק נתנה לאנשים את התחושה שהם נזקקים, שהיא צריכה אותם. דן בהחלט לא הרגיש שהיא צריכה אותו. הוא הרגיש שהיא צריכה מישהו, בכלליות, מישהו כלשהו שיוציא אותה מהבור בו הייתה שקועה, הבור שהלך והתמלא מים כל יום שעבר, והיא התקרבה יותר ויותר לטביעה. אבל זה לא היה חייב להיות הוא. הוא פשוט היה הכי קרוב, הכי נגיש. הוא היה שם. זה היה יכול להיות כל אחד אחר.
היא סיפרה לו את זה בעצמה, את התחושה של הבור, ושל המים. ערב אחד כשהם עוד לא הכירו אפילו חודש. הם היו במסיבה, והיא הייתה מעט שיכורה (הם היו דומים בקטע הזה – שניהם יכלו לדבר על מה שמציק להם באמת רק כשהיו שיכורים). דילן היה איפשהו אחר, כנראה מתחיל עם איזו בחורה חסרת ישע. הוא נהפך לדון ז'ואן רציני כששתה. לרוב הוא היה מאתר את הבחורות הללו לאחר מכן ומתנצל. תמיד עזב לפני שהן מתעוררות, בין אם עדיין היה שיכור בבוקר ובין אם לא. דן מעולם לא דיבר איתו על זה, אבל הייתה לו הרגשה שדילן לא יוכל לחיות עם עצמו בשלום אם יסתכל להן בעיניים בבוקר, אם יודה בפני עצמו שהתייחס אליהן כמו אל בובות או חפצים במהלך הלילה, ושלא היה לו אכפת מי הן היו, או מה הן היו. זו הסיבה שדן נהג להידבק אליו כששניהם השתכרו – לשמור שלא יסיים את הערב במיטה עם בחורה שאינו מכיר, ואת הבוקר חיוור פנים, שונא את עצמו. למזלם הם לא נהגו להשתכר הרבה.
"אני מפחדת לטבוע," היא אמרה לו אז, במסיבה. הוא בקושי שמע אותה.
"אבל אין פה מים!" הוא צעק אליה בחזרה.
היא הסבירה לו. על הבור העמוק, ועל כמה שהשמיים נראים רחוקים. על הפתח הסמוי מין העין בתחתית הבור, שדרכו זורמים מים בצורה מתמדת. על איך שהמים כבר מגיעים לה אל הטבור. על איך שלא יעבור הרבה זמן לפני שהם יגיעו אל ראשה, והיא תטבע. על איך שאין לה שום פתח ניקוז. על איך שהיא מפחדת.
ודן סיפר לה שהוא לא. הוא לא מפחד.
ממה הוא לא מפחד, היא שאלה.
והוא הסביר. הוא הסביר ממה הוא לא מפחד, וממה הוא כן מפחד. הוא גם סיפר לה ממה דילן מפחד, כי פעם אחת, אחרי שהיה פיגוע, הם ישבו ביחד על המיטה של דילן וסיפרו אחד לשני את הפחדים שלהם. אבל רק את הקטנים, את הפחדים שאפשר להתמודד איתם. לא את החשובים באמת. כשנועם שאלה ממה דילן לא מפחד, הוא תמצת זאת במילה אחת: "ממני."
ואז הוא הסביר למה הוא התכוון. ואז הוא הסביר לנועם על הבור שלו, ואיך הוא נראה. הבור שלו היה כמו מעלית שנופלת ונופלת בלי שליטה. לפעמים הוא היה מנסה לעצור אותה, אבל זה היה בלתי אפשרי. כשהיה נער הוא ניסה פעם אחת לצאת ממנה, אבל זה לא בדיוק עבד. ככל שהשנים עברו הוא התמקד פחות בלעצור אותה או לצאת ממנה, ויותר בלשבת בפינה, לעצום את העיניים ולעצור את הבחילה. ואז הוא התמקד בלהפחית את הבחילה. כיום הוא פשוט ניסה לחיות עם הבחילה.
וכשהוא סיים להסביר לה את זה, הוא השתכר. השתכר מאוד. השתכר עד כדי כך שלמחרת בבוקר הוא היה יכול להגיד לעצמו שכל השיחה הייתה הזיה.
ואז בבאולינג, כשכולם הלכו ורק הוא והיא נשארו, והוא ליווה אותה הביתה, היא הזכירה את זה. היא אמרה שהמים לא המשיכו לעלות מאז שהכירה אותו ואת דילן. שהבור עדיין שם, ומפלס המים לא ירד, אבל היא לא הולכת לטבוע. ואז הוא שמע את הלב של עצמו מחסיר פעימה, כי פתאום הוא נזכר באותה שיחה מלפני חודש וחצי. אותה שיחה שלא חשב עליה מאז שקרתה. ומשהו חמים התחיל להציף אותו. הוא הרים אליה את עיניו, וראה את עצמו משתקף בעיניה.
"אף פעם לא פגשתי מישהו שהיה לו בור," הוא אמר. "או מעלית, או משהו. שהרגיש שהוא טובע או נופל או מתפרק כל יום יותר ויותר." היא הביטה מטה אל ליבו והוא היה יכול לנחש שהוא פועם מהר יותר. "מישהו שמרגיש כמוני."
היא חייכה. "אתם שניכם עזרתם לי לעצור את מפלס המים בבור שלי," היא אמרה. "ואני הולכת לעזור לך לעצור את הבחילה שלך."
ואז הוא נישק אותה.
"דן? תגיד משהו."
הוא לא שם לב ששקע במחשבות. "אני מצטער," הוא אמר. "זה בסדר. אני לא יודע למה ציפיתי כשנישקתי אותך. זה היה חכם מצדך לדבר על זה. אני לא אעשה את זה שוב."
"לא, דן," היא אמרה, "אבל זה לא מה שניסיתי להגיד. אנחנו עדיין נישאר חברים, נכון?"
הוא דמיין לרגע את הניסיון להיפגש עם נועם בעתיד, להישאר בקשר איתה, וחור נפער בבטנו. "אני לא יודע," הוא ענה.
"דן, בבקשה."
"אני לא חושב שאני מסוגל."
"אני הבטחתי לעזור לך לעצור את הבחילה. לפחות תיתן לי לנסות."
"נועם," הוא לחש. "זה נראה לך פייר?"
"זה נראה לך פייר?!" היא צעקה. "אתם בין החברים היחידים שיש לי! אתם לא יכולים לנטוש אותי. אני מצטערת, דן, אני באמת מצטערת! הלוואי שהייתי יכולה פשוט להתגבר על האקס שלי ולהתאהב בך, אבל אני לא יכולה. זה עדיין כואב מדי. ואתה כמו אח בשבילי."
"אל תגידי את זה," הוא נרתע בכאב. "את אמורה להבין כמה זה אכזרי מצדך."
"לא רק אני אכזרית כרגע. דן, תסתכל עליי. אני לא היחידה שנוהגת באכזריות כאן."
הוא קילל בשקט כשהבין שליבה הגביר את קצב פעימותיו. הוא תהה לעצמו אם גם שלו, אבל לא היה לו כוח באותו רגע להתרכז ולגלות.
"נועם," הוא אמר. "זה בסדר. זו לא הפעם הראשונה שמישהי דוחה אותי. אני ילד גדול. כבר חוויתי שברונות לב בעבר."
זה רק העכיר את מבטה. הוא התבונן בה וראה את עצמו משתקף באישוניה. גיחוך מר חלף בו. שני אנשים שבורים ודפוקים שלא מצליחים למצוא נחמה אחד בשני.
"אתה חושב שדילן עוד יוכל להיות איתי בקשר?" היא שאלה. הוא שתק. שניהם ידעו שדילן לא יוכל להיות חבר של שניהם. הוא לא יוכל לומר לדן שהוא הולך למסיבה עם נועם. הוא לא יוכל לספר לנועם שהיה לו בוקר נורא כי דן גמר את החלב לקפה. ושניהם ידעו שדילן יבחר בדן.
היא הנהנה בהשלמה ובלעה רוק. "אתה חושב שמתישהו תוכל לחזור לדבר איתי?"
הוא לא ענה, אבל משך בכתפיו. אף פעם אל תאמר אף פעם.
הוא ראה דמעה מבצבצת בזווית עינה, מה שגרם לו להרגיש גרוע יותר.
"אני מצטער," הוא אמר. "הלוואי שהייתי יכול פשוט להישאר חבר שלך ולהתגבר על הרגשות שלי, אבל אני לא. זה פשוט כואב מדי כרגע. אני רק צריך קצת זמן, בסדר?"
היא הנהנה, ראשה מושפל.
הוא הסתובב והלך לכיוון הדלת.
"דן," היא קראה פתאום, כשכבר היה עם רגל אחת בחוץ. הוא פנה אליה. היא חייכה חיוך קטן, עייף, ואמרה "תודה. על כל העזרה שלכם. תמסור גם לדילן. אני לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק." הוא חייך אליה בחזרה, את אותו חיוך, הניד לעברה את ראשו ויצא החוצה. הרוח הקרירה שרפה בנחיריו, ופתאום הוא הרגיש כבד בלב. הוא תהה לעצמו אם אי פעם יראה אותה שוב. הוא תהה אם אי פעם ישמע שוב את פעימות ליבה.
כשהדלת נפתחה שוב, בערך שעה מאוחר יותר, דילן חש דה-ז'ה-וו. הוא פתח את פיו כדי לשאול את דן איך הלך, אבל מבט אחד בפניו הבהיר לו את התשובה. דן התיישב לידו על הספה. דילן הביט בו במשך כמה רגעים, וכשדן לא הביט חזרה הוא חזר לספר אותו קרא. הם המשיכו לשבת כך כמה רגעים, דילן קורא ודן בוהה בקיר שמולם.
"אי פעם הרגשת," שאל דן לבסוף, "שאתה בתוך בור שמתמלא לאט מים, וידעת שלא נשאר לך עוד הרבה זמן לפני שתטבע?"
דילן הרים את מבטו וסגר את הספר. "אנחנו לא עומדים להתראות יותר עם נועם, נכון?" שאל לבסוף, כמי שמקבל עליו את הדין.
דן נראה אשם. דילן שיער שדן ידע עד כמה הוא מחבב את נוכחותה של נועם, ובוודאי מרגיש לא נעים על כך שבגללו הקשר ניתק. אבל דן לא הבין שבעיני דילן זה היה בסדר. הוא הבין את דן, והוא לא שפט אותו או כעס עליו.
"היא... היא עוד מתגברת על האקס," הוא ניסה כנראה לגחך אבל זה יצא מוזר.
"אני מצטער," מלמל דילן. הוא בלע את רוקו.
הם שתקו עוד קצת.
"אי פעם הרגשת כאילו אתה במעלית נופלת, והבטן שלך מתהפכת ויש לך בחילה?" שאל דן.
"לא," הודה דילן. "ככה אתה מרגיש עכשיו?"
"ככה אני מרגיש תמיד."
דילן הנהן. דן הציץ אליו מזווית העין, כאילו כדי לראות את ווידויו מתקבל.
"זה בסדר," אמר דילן לבסוף.
"כן?" שאל דן.
"כן."
"ואתה לא חושב שזה משונה או מוזר או פתטי?"
"לא. אני חושב שזה בסדר גמור."
"גם נועם חושבת שזה בסדר גמור, לדעתי," לחש דן.
"היא רצתה שנפסיק להיות חברים או אתה?"
"אני," הוא הודה בתחושת אשמה.
"אז לדעתי כדאי לך להתקשר אליה," אמר דילן.
דן שתק. הדופק שלו עלה מעט. הוא לא הביט בדילן. "אני לא יודע איך לעצור את המעלית," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאני יכול. ניסיתי לאורך כל החיים שלי, ואני לא חושב שהיא אי פעם תעצור."
דילן הנהן ושתק לרגע, כאילו הוא חושב מה לומר. "אבל אתה יכול לעצור את הבחילה," הוא אמר לבסוף. מילים כל כך דומות לאלו של נועם עד ששערותיו של דן סמרו. "ואנחנו יכולים לעזור לך בזה. אני ונועם. אם תיתן לנו."
דן נענע את ראשו לאט, לא מביט בדילן. הלב שלו בהחלט פעם עכשיו מהר. דילן תהה לפתע, בלי שום קשר, האם הלב שלו פעם כל כך מהר גם ברחוב, אחרי שהוא נפרד מנועם. הוא תהה האם אנשים עצרו והביטו בו כמו שהוא ודן היו מביטים באנשים עם דופק גבוה מדי ברחוב.
"דן?" הוא אמר. "תסתכל עליי." דן זקף את ראשו באיטיות. "אני יודע שזה מדכא שנועם לא מרגישה כלפיך באותה צורה. אבל היא כן מחבבת אותך בצורה כלשהי. והיא נראית כמו מישהי שיכולה להבין."
"הו, היא יכולה להבין," מלמל דן. דילן קימט את מצחו, אבל החליט להתעלם מכך. הם שתקו שוב. השיחה הזו הייתה מלאה יותר בשתיקות מאשר במילים.
"אתה יודע," פלט פתאום דילן, "אני חושב שיש לנו כדורים נגד בחילה בארון תרופות באמבטיה."
פניו של דן נקרעו והוא פרץ בצחוק משוחרר. דילן חייך. ואז גם הוא צחק. שניהם צחקו בחוזקה, וכל פעם שהם נרגעו מעט הם הסתכלו בטעות זה בזה ופרצו שוב בצחוק בלתי נשלט. בסופו של דבר הצחוק גווע.
"סליחה," אמר לבסוף דן, מוחה את עינו בכף ידו ואוחז בבטנו עם ידו האחרת. "שאני כזה כבד לפעמים. שאני כזה סגור לפעמים."
"זה בסדר," עודד אותו דילן. "אתה יודע מה אומרים על שערים. ככל שקשה יותר לפתוח אותם, כך מסתתר מאחוריהם משהו יותר מרהיב."
"המצאת את זה כרגע," לעג דן.
"אולי. אבל זה עדיין יכול להיות נכון."
דן המהם בתשובה. "אני חושב שבאמת אתקשר לנועם," הוא אמר. "אם כי, תוכל אולי לעשות את זה בשבילי?"
"לחלוטין לא," השיב דילן. "אתה הוא זה שהתאהב בה, אתה הוא זה שאומר לה שהיא יכולה לחזור לחבורה."
"אין שום חבורה, אלה רק שנינו."
"ביחד איתה זה כבר שלושה. ואתה יודע מה אומרים-"
"-שלושה הם חבורה," השלים דן בחיוך. "כן."
הם דיברו עוד קצת, על נועם ועל מי ניצח בסוף בבאולינג ועל התכנית שדילן אוהב על גיבורי על.
"אתה יודע, דילן, אני חושב שאני יודע איזה כוח על היה לך אם היית גיבור על," אמר דן.
"נו?" קנטר דילן, רק שליש סקרן.
"בדיוק מה שיש לך עכשיו. כי אתה כבר עכשיו גיבור על, אם תשאל אותי."
ובמילים אלו, שדילן לא הרשה לעצמו לקחת ללב עד שיהיה לבד בחדר, הלך דילן לישון. דרך הקירות הוא שמע את הלב של דן פועם בקצב קבוע, וזה היה מספיק בינתיים.