שוב, זה ערוך, קצת שונה. מקווה שא', תאהבו אותו וב', שאצליח להכניס אותו להודעה אחת, אחרת אפצל אותו.
ג', מסתבר שלא, אז הוא מחולק לשני חלקים. תהנו וכול.
~~~
- 5.11.16 -<I>
המחוגים בשעון הורו על שמונה וחמישה בערב כשהוא התקשר.
"אמה?” הקול שלו, מחוספס ועמוק, היה יציב כתמיד. “זה אני. זה קארטר.”
היא שתקה – אבל נשמה, חמש פעמים, במהירות, וקול נשימותיה המהירות הסגירו את קיומה מעבר לקו.
הוא התמהמה חמש עשרה שניות בדיוק מעבר לקו לפני ששאל; "זאת את, אמה?”
אמה הנידה את ראשה לאישור, לעבר הפלאפון. וקולה לא יכל לצאת החוצה. היא לא סמכה על עצמה מספיק כדי שתשחרר את הקול שלה בסביבת האדם הזה, או, שלא סמכה על האדם הזה מספיק כדי לדבר בסביבתו. היא ניסתה לאגור ביטחון בעצמה, בו, בעודה עומדת לדבר, וכשזה לא עבד, בסופו של דבר, נשברה. “כ...כן. אני פה.”
אמה התמהמה הרבה יותר מחמש עשרה שניות.
"...טוב.” משהבין שהיא לא מתכננת להשיב – המשיך, “אמה, אני...” קארטר התמהמה, קולו נסדק לשנייה, ועברו שבע שניות בדיוק עד שדיבר שוב. “אבחנו אצלי סרטן.”
והיא לא יכלה שלא לחייך. היא לא יכלה שלא לשמוח לאיד. ימים ולילות חיכתה לשיחה הזאת. וזה לא היה עניין של השבוע האחרון – אלא במשך שנים רבות. שנים על גבי שנים של ציפייה שיום יבוא והגוף שמכיל את נשמת האדם הזה יקרוס מעצמו, בסבל, בייסורים, מעלה הדף של תרופות. היא הייתה כל כך שמחה – שהיא איבדה ספירה.
במקום להתייחס לזה, במקום להתייחס אליו, לומר תנחומים שהיא לא באמת מתכוונת אליהם, ולהתייחס אליו ברוך ובעדינות שהוא לא ראוי להם, שאלה, "איך קיבלת את המספר שלי?”
"את מכירה אותי. את יודעת שאני יכול להשיג מה שאני רוצה.”
"הכרתי אותך לפני הרבה שנים, קארטר.” ענתה. “לא עוד.” היא ספרה עשרים ושתיים שניות שבהן אף אחד לא דיבר, ואז אמרה, “ושנינו יודעים שאתה יכול להשיג מה שאתה רוצה, קארטר. הבהרת את זה טוב מאוד לפני תשע שנים.”
הוא שתק שוב. ואמה ראתה בזה אפשרות. “למה התקשרת אליי כדי לומר את זה?”
"אני לא... אני לא יודע. אני חושב שרציתי לדעת מה דעתך.”
"אני חושבת שאתה לא רוצה לדעת מה דעתי.”
השניות טפטפו מבין אצבעותיה, והיא ספרה עוד שניות ועוד שניות. הן אזלו והתפוגגו באוויר שעה שחיכתה לתשובה. עשר. עשרים. עשרים וחמש. שלושים. שלושים ואחת. “אני רוצה לדעת.”
"הו, באמת...”
"אני רציני.”
עד אז, היא השתעשעה, במחשבה לספר לו. לומר לו מה שהיא מרגישה. וזה היה רחוק ממנה. מעבר ליכולתה. להתקשר אליו באקראי ולהעביר את השנאה שלה במילים אלו לא דברים שיכלה לעשות.
אז היא פתחה את פיה. "אני שמחה," החלה לומר. “אני כל כך שמחה שלרגע הפסקתי לחשוב, לרגע הפסקתי לספור, לרגע, המוח שלי נח, גם אם רק לשנייה. ואני רוצה שתמות. אני מקווה, בכל נים בגוף שלי, אני מקווה שתמות,” היא התנשפה בכאב ועיוותה את פניה, והטבע המכוער שלה היה חשוף על השולחן, היא הייתה חשופה על השולחן, והכל נעצר, הוא, היא, מסך המחשב שלמולה.
הספירה נעצרה. לרגע, אמה לא תפסה אותה. ואז היא חזרה. ארבעים. ארבעים ואחת. ארבעים ושתיים. “אני רוצה שזה יהיה כואב, קארטר, לפחות חצי כואב ממה שעשית לי. אני רוצה שתעבור גיהינום, תצא ממנו, ותיכנס אליו שוב. כדי שתזכה לנשימה ולשלווה ואז העולם שלך יתפרק עליך שוב, קארטר. עד כדי כך, אני שונאת אותך.” שישים ושבע. “זה מה שאני חושבת.”
"אני...” גמגם.
"אני אנתק קודם.”
היא לחצה על הכפתור האדום על מסך האנדרואיד שלה.
</I>
- 30.10.16 -
כשהשעון הורה על חצות, סבריאל התוודע לצעדים בחוץ, למרות שאי אפשר היה לשמוע אותם מבפנים. בקצוות עיניו, צבע ארגמני השתלט על ראייתו, ועיניו התגלגלו בחוריהן. ולאט, הוא עטה את צורתו האנושית. הטלפיים, הניבים והקרניים נבלעו, הכנפיים שלו התקפלו מתחת לבגדיו, ועיניו ושיערו עטו צבעים אנושיים.
ולא יותר מדקה לאחר שעשה זאת, שלוש דפיקות ארוכות ויציבות על הדלת נשמעו.
הוא החווה בידו ונפתח חריץ קטן בין הדלת למשקוף. לאחר, הדלת נפתחה בצורה אלגנטית. אישה נכנסה פנימה בצעדים קטנים, ולפני שחזרה להשפיל את מבטה הביטה מסביב. היו לה פנים יפות, כמעט סימטריות לחלוטין חוץ משלוש נקודות חן על הצד הימני של גשר אפה הסולד, קרוב לעין, ביחד עם שפתיים דקות ועור חיוור שהלם אותה לחלוטין.
כשראשה הושפל באחת, השיער השחור שלה זז יחד איתה וכיסה את פניה. הוא היה חלק ונוקשה ונראה מרחוק קצת כמו קש, בעיקר כי היה יבש ומבולגן למראה.
סבריאל צמצם את עיניו וניסה ללכוד את מבטה – שהיה מושפל, הוא לא יכל לקלוט את צבע עיניה.
היא לבשה בגדים שעכרו ממראה; סוודר לבן שהיה גדול עליה בכמה מידות ומכנסי ג'ינס ישנות ובלויות, בנוסף לנעלי ספורט משופשפות וחסרות ברק.
"שלום, אמה,” אמר סבריאל בחיוך רך והניח את מרפקיו על השולחן המשרדי שלו, שהיה ריק חוץ ממספר ניירות ועט, ואז החווה בכף ידו על הכיסא למולו. “שבי.”
אמה הרימה את ראשה באיטיות והסתכלה עליו. והמבט שלה היה הרבה יותר חזק משחשב; הריחות שנכנסו ביחד איתה, ריחות של כעס וכאב, היו כל כך שבריריים ופריכים שהאמין שהאדם שהחזיק בהם היה שברירי גם כן.
אבל, סבריאל לא ידע הרבה סוגים של אנשים, והיא כנראה הייתה עוד סוג לאוסף.
"אתה יודע.”
"יודע מה?”
"את השם שלי.”
"זה התפקיד.” אמר. אמה עיקמה את ראשה והסתכלה עליו מהמקום שבו נעמדה, ידה מרפרפת על המשענת לגב של הכיסא שהציע לה לשבת עליו.
"מה עוד אתה יודע?” שאלה, אצבעותיה ממוללות את החוטים הפרומים, הוא הריח סקרנות, והיא הריחה שונה ממה שהריח עד כה מכיוונה.
סבריאל השתהה לרגע ואמר, “כל מה שתרצי שאדע, וקצת יותר.”
אמה השתתקה והביטה עליו, ושוב פעם, רגשותיה הרציפים היו דבר שיכל להריח; חשש, עכשיו. “כמו מה?”
"למה את פה.” ענה סבריאל. “במי את רוצה לנקום. ולמה.”
האצבעות שלה, קטנות ויפות, נאחזו בחוזקה במשענת לפתע. “אז אין צורך להרחיב במילים.” אמה יישרה אליו מבט; נחישות. “אני רוצה לנקום בו.”
"את בטוחה?”
"כן.” מבטה הפך נחוש מרגע לרגע.
"והמחיר שלי?”
אמה השתהתה לרגע, ועיניה, אפורות, התמקדו בו וסקרו אותו. וסבריאל ידע אפילו מבלי להריח את רגשותיה. היא תהתה מה המחיר שלו. היא תהתה מתי יישבר.
והיא פתחה את פיה והשיבה את התשובה המקובלת, “הכל.” הוא הופתע, היא נראתה חכמה, ותהה לפתע מה חשבה. למרות שיכל להריח את רגשותיה, של התחבטות ובלבול.
"והאם את מודעת לשאר התנאים?”
אמה השתהתה לדקה, היא הביטה עליו בפרצוף תמוהה. “...איזה?”
אנשים רבים, רבים מידי, נכנסו ויכנסו לחדרו של סבריאל, יביטו בו בפרצוף מבולבל וינסו להבין מה פשר הצירוף 'שאר התנאים' שהוא מדבר עליהם. סבריאל ייקח – ולקח – נשימה עמוקה, יפתח – או פתח – את פיו, ואמר – או יאמר – בהתאם למין שהוא מדבר אליו; “שאר התנאים שאת חייבת לקבל עלייך לפני שאת פותחת בעסקה.”
ואנשים השיבו, ועוד ישיבו לו, בדיוק כמו אמה: “כמו מה?”
סבריאל צקצק בלשונו בעייפות, “אם תפתחי בעסקה, לעולם לא תגיעי לגן עדן.” התחיל בחוק קל להבנה.
אמה הסתכלה עליו והנהנה, מאשרת את העובדה שלא תגיע לגן עדן בלי להניד עפעף. “אני מבינה. תמשיך.”
"גם אם תמותי לפני שהעסקה תיגמר, היא עדיין תיחתם.” סבריאל הסתכל על פניה, והמשיך, “את יכולה לבקש עוד בקשה לכל אורך העסקה, בתנאי שהיא כרוכה בבקשה הראשונה, ואקבל תמורה שכר הולם.”
"יש עוד?” אמה שאלה.
"את מקבלת את כל שאר התנאים?” שאל סבריאל.
היא הנהנה.
"האחרון, אומר שאת העסקה,” הוא השתהה לרגע, והמשיך, “אי אפשר לעצור מהרגע שהתחילה.”
"זה הכל, סבריאל?” שאלה, וסבריאל לא יכל לקבוע איזה רגש מחלחל ממנה כעת.
הוא הנהן.
"איפה לחתום?”
<I>
-27.10.16-
"דיק והשאר", המסעדה השכונתית של העיר שבה גדלה הייתה מלאה מתמיד. למרות השם הבזארי למדי, היא הייתה פופולארית, ובעליה, דיק ביילי - שלמרות ששמו הראשון היה תלוי על המסעדה אנשים לרוב תהו מה היה שמו הפרטי, ומה שם משפחתו - היה אדם חביב וטוב לב.
אמה קבעה להיפגש עם ג'ניפר בארבע ועשרים אחר הצהריים, מצוידת בתיק צד שבתוכו הייתה תחובה חבילת שטרות - אבל הגיעה כמה דקות מוקדם יותר. היא התיישבה בשולחן הפינתי שאהבה, ליד החלון, קרוב לקופה ולעין המלצרים, והזמינה מיץ תפוזים. כשג'ניפר באה, בסופו של דבר, הגיעו לעניין מהר. לא לקח לה הרבה זמן כלל להרחיב על מה שרצתה לעשות, וכל מה שזכתה לו הייתה מחאה מצד בת הלוויה שלה.
”עסקה עם השטן?” ג'ניפר הסתכלה עליה, לאחר שאמה סיימה להסביר, עיניה הענבריות סוקרות אותה. “השתגעת?”
"אני יודעת שיש לך קשרים, ג'ניפר.”
"זה בכלל משנה שיש לי קשרים?” שאלה ורכנה קדימה. “הדברים האלה הורסים אנשים.”
אמה עיוותה את פניה, ג'ניפר בבירור הייתה מטרד לעיתים. “אז למה את עובדת בזה?”
"יש לי ברירה, אמה?”
אמה הביטה בה, ואז השפילה את ראשה לעבר תיק הצד שלה. היא שמחה על החלטתה להביא את הכסף מראש, וסלדה מהעובדה שג'ניפר נטתה להידחף לענייניה. כעיקרון, ג'ניפר הייתה רק הקישור אל הדרך המוזהבת.
"יש לי עשרים אלף.” אמרה.
ג'ניפר השתתקה. “מה?”
אמה הביטה בה במבט נוקב, מסתכלת על איך שפניה של ג'ניפר משתנים כשהיא שמעה על הכסף, ואמרה בלי להסס, "אני יכולה להביא לך עוד.”
"אבל, אמה - “ג'ניפר המשיכה, בהיסוס, הפעם. כמעט בחוסר חשק.
"אנחנו לא חברות טובות, ג'ניפר.” אמה המשיכה. “את לא צריכה לשמור עליי, את לא מבינה הכל, ואת לא מבינה למה אני צריכה לנקום.”
"אני יודעת שאנחנו לא חברות טובות, אמה. אבל זה לא אומר שאני יכולה לזרוק אותך לכלבים. אני מכירה אותך. זה שונה.”
"את לא זורקת אותי לכלבים.”
"את לא מבינה לאן את נכנסת, אמה. כל כך הרבה אנשים טובים באים אליו, והם נופלים בפח. אחד אחרי השני. האנשים הטובים האלה הולכים אליו כי אין שום ברירה. אלה אנשים שבאים כי יש להם סרטן במצב סופני, או שהם לא יכולים ללכת יותר. אבל את - ”
אמה לא התייחסה לדבריה. "כבר אמרתי. אני יכולה להביא לך עוד, כפול, אפילו.”
ג'ניפר הביטה עליה. “שישים.”
"חמישים.”
העיניים של ג'ניפר סקרו את עיניה של אמה שלוש פעמים לפני שהושיטה את ידה. “מקדמה.”
אמה הכניסה את ידה לתיקה והוציאה את המעטפה שהכילה עשרים אלף דולרים. היא החליקה אותה לעבר ג'ניפר. ג'ניפר הרימה ופתחה אותה, מסתכלת לתוכה.
"זה בדיוק כמו בסרטים האלה.” היא מלמלה בחצי חיוך, “רק שזה דרמטי יותר.”
אמה לא טרחה להניד עפעף, מודעת לעובדה שג'ניפר ניסתה להתבדח כי רגשות אשם החלו לחלחל בה, היא הרגישה כאילו זנחה את אמה, אבל הכסף, מצד שני; כל כך משך אותה. “תדברי.”
"קוראים לו סבריאל.”
"לשטן?" אמה זקפה גבה, מבולבלת. עד כה שמעה סיפורים כללים במיוחד על היצור מאחורי ג'ניפר. תחילה, האמינה שהייתה משוגעת לחלוטין. לאיטה, החלה להבין מה קורה פה, מקבלת הוכחות לאט לאט.
"מה פתאום.” ג'ניפר אמרה מיידית. “הוא שד. ויש כמה כמוהו. זה לא השטן בעצמו שירד לכדור הארץ.”
"...ולכולם קוראים סבריאל?”
"לא. רק לזה שאני עובדת איתו.”
"ו...מה אני צריכה לעשות כדי לעשות איתו עסקה?”
ג'ניפר השתהתה לרגע. “את צריכה להביא משהו חשוב לך.”
"כמו מה?”
"הרגשות שלך,” ענתה. “הזכרונות שלך. את חייבת תמיד להביא משהו שלא תוכלי להיות אותו אדם בלעדיו.”
אמה עיכלה לרגע את מה שנאמר לה. "מה... מה רוב האנשים נותנים?”
"הכל.”
"והם מתחרטים?”
ג'ניפר משכה בכתפיה. “אני לא יודעת.”
אמה לא הייתה צריכה לחשוב. הרעיון של איבוד של האדם שהיא – היה כאין וכאפס למול הפרס הנכסף שלמולה. "תקבעי לי פגישה איתו עוד שלושה ימים.”
ג'ניפר בהתה בה. “יש משהו מיוחד עוד שלושה ימים? אני יכולה לקבוע פגישה עוד היום.”
"הלילה, את מתכוונת,” אמה ענתה. “אני לא יכולה הלילה. ולא בזה אחריו.”
"למה?”
"יש לי דד ליין. אני צריכה לילות לבנים כדי להשלים את הפער.”
"אה.” ג'ניפר השתהתה ובהתה באמה, מופתעת שלרקע העל טבעי יש משהו כה טבעי שמונע ממנה לדבר איתו. “אז, בהצלחה.”
"כן. תשלחי לי את שאר המידע עליו. כל מה שאת יודעת. כל מה שאת יכולה לכסות. עסקאות וכדומה. ו,” היא השתהתה. “כמה ברוטלי הוא?”
"אוקיי," ג'ניפר הסיטה את מבטה ותקעה את ציפורניה בכריות אצבעותיה. “רק. תהיי זהירה?”
אמה הנהנה מבלי לטרוח לחשוב על השלכת ההבטחה, הוציאה את ארנקה ושלפה שטר של עשרה דולרים, מניחה אותו על השולחן. היא נעמדה והסתכלה על ג'ניפר. “תיקחי את העודף.”
"אוקיי.”
</I>
-6.11.16-
בת האנוש קבעה עם סבריאל פגישה חצי שעה לפני שהגיעה. מתקשרת בדיוק בשעה שבה התאריך התחלף ושעות הביקור שלו החלו. סבריאל לא יכל להריח את רגשותיה מעבר לפלאפון, אבל בקולה, משהו בהחלט נשמע... מוזר.
וכשהיא שוב פעם נכנסה, נראתה זהה למדי לפעם הקודמת. את הסריג החליף מעיל עור – שידע שהיה מזויף – שחור ומסורבל למראה, הג'ינס המוכרים שוב היו על רגליה, שיערה פזור שוב.
"שלום, אמה.” אמר בחיוך רך אך הרגיש קוצר רוח מסוים; בני אנוש בדרך כלל לא חוזרים אליו, הם מבועתים מידי בשביל זה. אם הם חוזרים אליו זה בדרך כלל אומר שיש בעיה בעסקה. הוא לא הריח כעס עוד, אלא עירבובייה של רגשות מוזרים. וזה הרגיש לו לא הגיוני.
אמה נשאה אליו את מבטה, בכוונת תחילה. היא הביטה בו והמבט שלה לא היה כועס או עצבני. הוא היה, יותר נכון, מוקסם. היא התיישבה באחת.
"איך.” הייתה המילה הראשונה שאמרה.
סבריאל זקף גבה בהפתעה. “סלחי לי?”
"איך עשית את זה, סבריאל, זה מדהים.” היא הייתה כל כך נלהבת שאפילו לא היו סימני שאלה במשפט שאמרה, והוא בקושי יכל לתפוס את המילים שאמרה; לפתע הוא הבין את כוונתה, את הסיבה שהיא פה, ואת רגשות ההתרגשות שאפפו אותה.. “נתת לאדם סרטן.”
הוא הנהן, כלא מבין מה אמרה.
"נו, תסביר. איך יכולת לתת לו סרטן קשה תוך שבוע, ולהגיע לבדיקות, כבר?”
"טוב. זה פשוט,” ענה סבריאל. “חזרתי בזמן לפני חצי שנה ואז הענקתי לו את מתנתך.”
"אה, רגע.” אמה לטשה בו את עיניה. “וסדר הזמן לא השתבש?”
הוא נאנח. "בתור בת אנוש, את לא יודעת, אבל הזמן תמיד מסדר את עצמו. הזמן הוא מימד. את מבינה. אם יש שתי מכוניות על הכביש, מכונית א' ומכונית ב', וננחית את מכונית ג' על הכביש ללא אזהרה, מן הסתם תתרחש תאונת דרכים. אבל אם ברגע שמכונית א' וב' יוצאות לכביש מכונית ג' תהיה כבר איתן, שום דבר לא ישתבש, דברים רק יקרו אחרת. סדר הזמן לא שובש, אלא סידר את עצמו מחדש.”
בת האנוש הייתה מסוקרנת כשהסביר, אך במיידיות עלתה על שאלה חדשה, "איך זה אפשרי? הרי, הסרטן משפיע עליו.”
"באיטיות, לא בבת אחת. הוא לא רץ ישר לבית חולים, מקיא דם. לסרטן, במיוחד לזה שנתתי לו, לוקח זמן מה להשפיע.”
אמה הביטה עליו שוב. “זה מרתק.”
הוא הנהן. “בהחלט.”
וכשהיא השתתקה, היא התבוננה בו, בסקרנות. ממש בולעת אותו פנימה ומחלקת אותו לגורמים. והוא עשה זאת גם כן. הסקרנות והבוטות שלה עניינו אותו לאין שיעור. הייחוד שלה. כל כמה זמן – זמן רב – מגיע אחד כמוה, כאילו משום מקום, והוא נעלם כשם שהוא מגיע.
למען האמת, מההתחלה לא רבים פנו לסבריאל בבקשות נקמה. הרוב היו בקשות לתועלת אישית שהיו לא אפשריות ללא עזרתו של סבריאל. כמו הצלה ממחלה חשוכת מרפא, או מחיקת חלקים מסוימים בזיכרון. אנשים שעברו את מה שאמה עברה, לרוב ביקשו שהחלק הקשור לכך ימחק מזיכרונם, שהשעון יחזור אחורה והדבר לא יקרה, הגנה נצחית, או התאוששות מהירה מהצלקות.
אבל אמה ביקשה נקמה. ואנשים בדרך כלל לא ביקשו נקמה, לא אצל סבריאל. הנקמה הייתה מיותרת בעיני רוב בני האנוש, שחיו את חייהם האפורים בכניעה ובטמיעה בין השאר ושאר האנשים לא רצו להטריח את סבריאל בעניין, כי אם היו לוחצים על ההדק, או בין אם היו פונים לכוח הזרוע ואפילו נעזרים באלה למטרותיהם, יכלו לפתור בעיות, ובין האנשים האלו, שפנו ליכולות בידי בני האנוש, נמנו אנשים שלא ידעו שסבריאל בכלל קיים בשביל לספק את מטרותיהם, אבל אם היו יודעים, היו פונים אליו בהחלט.
האנשים שפנו לסבריאל בענייני נקמה חשבו קודם והחליטו שהם לא רוצים הרשעה בפשע או סיבוך פיזי מפרך. אנשים כאלו ביקשו להעניק במתנה אונס או רצח בעינויים. אנשים כאלו היו מוכי שנאה עד כדי כך שביקשו לרסק את האדם שהכירו, והם רצו לצפות ולצחוק תוך כדי. כזאת אמה הייתה.
"אני תוהה,” אמר, “מה גורם לך להתבלט מעל לכל השאר.”
"ג'ניפר, היא אמרה לי, על מי שבא אליך." אמה השיבה, קולה קר ויציב, “הרבה אנשים בעולם הזה הם אנשים טובים. או לפחות, חושבים שהם. וג'ניפר אמרה שבאים אליך הרבה, המון, אנשים טובים. שרק נופלים בפח. אנשים טובים שסובלים וכואבים. והם מבקשים מנוס. זה לא כאילו האנשים האלה רקובים מטבעם.”
"ואת לא?”
"אני פשוט לא מוצאת את עצמי כזאת.” ולפתע, הוא לא הרגיש דבר. הוא לא יכל להריח שום רגש ממנה.
ריקנות. זה סוג האדם שהפכה אליו אחרי הכל?
"למה?”
"כי אנשים טובים... אנשים טובים שבאים אליך באים בלי כל ברירה. לי יש ברירה, אני יכולה להמשיך לחיות מבלי לנקום. אבל אני חייבת את זה עד כדי כך שלא אכפת לי מכל תפיסה מוסרית כלשהי.” אמה נעמדה, והיא הייתה מפוכחת וריקה. “בכל מקרה," היא נאנחה. "היה נחמד לדבר איתך. זה באמת מרתק.”
"חכי רגע.” סבריאל החווה באצבעו והיא התיישבה. המחשבות חוללו בראשו והוא שקל לרגע מה לשאול אותה, קמט הופיע על מצחו. “מאין לך לדעת, שהתפיסה שלך, של אנשים טובים, היא לא שגויה?”
"טוב, תחשוב על מה שאני מבקשת.”
"אני בטוח שזה דבר הגיוני בהתחשב בנסיבות.”
"אז למה לא כל האנשים שעשו דבר דומה מתו מסרטן?” צלבה אותו.
סבריאל השתהה. “אולי הקורבנות לא יודעים עליי.”
"אני אולי לא עומדת לגמרי על דעתי של מי הוא אדם טוב, ומי הוא לא, אבל אני בטוחה שטיפלת במקרים דומים לשלי, סבריאל. ולא מעטים.” ענתה. “אז, אשמח אם תענה לי. אתה רואה הרבה אנשים טובים, ביום יום, אני אדם טוב לדעתך?”
סבריאל השתתק. בת האנוש הייתה תקיפה למדי, והיא ביססה את טענותיה היטב. “לא. אני לא חושב.”
אמה הנהנה במבט יודע, ואמנם נראתה אדישה, אבל ריח של שביעות רצון חלחל ממקומה. ולפני שהוא שם לב, סבריאל חייך. חיוך גדול. והחיוך שלו הרתיע את אמה אחורנית. כי עם החיוך שלו העיניים שלו הפכו ארגמניות, וקרניו חזרו לצורתן המקורית, אם כי שאר צורתו נשארה חבויה.
הוא הסתכל על בת האנוש הזאת; כמה מכוערת ויפה הייתה במהותה, בצורתה הכה כנה וכה מעוותת, כמעט מרושעת.
"ארצה לשאול אותך דבר כלשהו, אמה.” אמר.
"כן?” היא בקושי הקשיבה, בהתה בסקרנות. בולעת את צורתו האמיתית. מרותקת.
"אני רוצה להציע לך שבמקום תשלום, תשקלי להיות שד.”
אמה הסתכלה אליו. “אז זה מה שאתה.”
הוא הנהן. “אכן.”
"אני חייבת להיות אחד?”
"לא. אבל רק תדעי שאם תהיי אחד, לא תצטרכי לשלם דבר.”
אמה השתהתה. “מה המלכודת?” ולמרות הזהירות שלה, ריח שביעות הרצון באוויר התחזק באחת.
"אין אחת.”
היא זקפה גבה. “למה? איך אני הופכת לשד?”
"אני תולש את הלב שלך ומאחסן אותו בכספת לפני שנשמתך תעבור הלאה.”
אמה נחנקה מעט, שביעות הרצון באוויר נחלשה. “לזה אתה לא קורא מלכודת?”
"לא ממש. זה לא משנה דבר. רק כובל אותך אליי ואל כדור הארץ, ככה שלעולם לא תעברי הלאה.”
"ואיך לעזאזל זה מסתדר מבחינה אנטומית?” שואלת, סבריאל שם לב שתמיד הייתה חייבת לקבל מילה בדבר.
"זה קסם. זה לא אמור להסתדר מבחינה אנטומית.” סבריאל ענה מיידית. “אז, מה דעתך?”
"לתת למישהו לתלוש את הלב שלי ולראות מה יקרה? אני לגמרי בעד.”
"באמת?”
"לא. אבל אני אשקול את זה.” אמה הביטה בו מספר שניות ופתחה את פיה לדבר שוב, “מה כל כך מיוחד בי?”
"סלחי לי?”
"הסיבה שהצעת לי להיות שד. הסיבה שהצורה האמיתית שלך נחשפה.” הוא הריח זחיחות. הו, כמה אנושית הייתה ברגע ההוא. כמה מאכזבת.
"את באמת מתנשאת.” סבריאל אמר, התלהבותו שככה “כל בני האנוש חייבים להרגיש כאילו הם מיוחדים. כאילו לכל דבר שקורה חייבת להיות סיבה מיוחדת, והם הסיבה המיוחדת. כן, יש סיבה, וכן, את הסיבה. אבל היא לא גדולה, ולא מיוחדת. ראיתי בך ניצוץ למה שיכול להיות דבר גדול יום אחד. אבל כרגע, את לא יותר מתינוקת. לעומתי, ולעומת כל שד או מלאך שקיימים.”
אמה הביטה בו, מצמצמת את עיניה בטינה. “למה אתה קורא לי תינוקת, אם ראית בי פוטנציאל?”
"כי את באמת תינוקת. אני חיי מאז ימי אדם וחווה, ונמצא על כדור הארץ מאז ישו. ככה מעטים מאיתנו, והשאר, רבים שהיו בני אנוש בראשיתם, ונמצאים בתפקידם מאות ואלפי שנים, הם לא מיעוט כלל וכלל.”
אמה השתתקה, ושוב, רגשותיה היו מעורפלים..
"אמנם את מסקרנת אותי, אך דעי את מקומך. אניח לך להתנשא אם תחליטי להיות אלמותית.”
"אני אחשוב על זה.” סבריאל רוקן אותה ממילים, ורגשותיה סערו. מסתבר שכשמכים עם האמת הקשה, לא היה לה דבר לומר. אולם, רק לרגע, ורגשות של סתירות וכעס התפרצו לעברו והיא אמרה, “אמנם אני תינוקת. גם מבחינת הניסיון, וגם מבחינת הפנימיות שלי. אבל אל תפקפק בי, סבריאל. זכותי המלאה להתנשא, בין אם זה מגיע לי או לא. גם אם אני מעריכה בהגזמה את עצמי, יום יבוא ואני אשתפר עד לנקודה בה אני מעריכה את עצמי היום. אני לא צריכה את רשותך לנהוג כפי שאני נוהגת. אני רק צריכה את הכוחות שלך כדי שאממש את הנקמה שלי.”
סבריאל פתאום חייך שוב, והאנושיות שלה, אבל לא היפה, האנושיות המלוכלכת שלה תפסה את החלל בחדר, והוא אהב את הריח של הרגשות המכוערים שלה. “כמובן.” ושוב, לא היה לו דבר לענות.
אחרי שאמה יצאה משם וסגרה אחריה את הדלת, סבריאל הרגיש שיעבור זמן מה עד שיתראו שוב.
<I>
-19.10.16-
משרד הפסיכולוגית הזכיר לה רבות את תקופת ימי הביניים. אמה אהבה את התקופה, אך שנאה את המשרד. הוא היה מעוצב יפה, לפחות בעיניה, עם רצפה עשויה מעץ, תמונות ממוסגרות במסגרות מעץ, אור צהבהב שתיאם את האווירה, אפף את המקום, וספות חומות עם כריות חומות ושמיכות מנומרות מקופלות לצידן.
כיסא הפסיכולוגית היה, למעשה, כורסה, והיא הייתה עשויה מעור – שאמה תמיד האמינה שהיה מזויף, מאחר שהפסיכולוגית שלה הייתה טבעונית מוצהרת – חום. ועליו ישבה הפסיכולוגית, בקביעות, בין אם אמה באה או הלכה, הפסיכולוגית ישבה שם כל פעם שראתה אותה, מבלי לקום כדי ללחוץ ידיים, לשתות, או ללכת לשירותים. ולצידה הספל הלבן שלה, שהכיל לחלופין תה או קפה. פניה של הפסיכולוגית בגיל העמידה היו שמנמנות, עם שיער צבוע בחום, עיניים חומות, אף מעוקל, וגוף עגלגל קלות, היא נראתה כמו אישה נורמטיבית בגיל העמידה. היא הייתה לבושה לרוב במכנסי ג'ינס בשילוב של חולצה כלשהי, ומסיבה מסוימת אף פעם לא היו לה נעליים. או שאמה אף פעם לא ראתה אותה עם נעליים. הפעם, לבשה הפסיכולוגית חולצת טריקו לבנה.
"אני מפסיקה את הטיפול.” אמה אמרה, לא טורחת להתיישב. היא רק סגרה את הדלת מאחוריה.
"למה." הפסיכולוגית לא נראתה מופתעת כלל. עד כדי כך שלא שמעה סימן שאלה בסוף השאלה שלה, ה'למה' נשמע יותר כמו קביעת עובדה פשוטה.
"כי אני לא צריכה אותו יותר.” אמה אמרה בטון נחרץ, מסתכלת על הפסיכולוגית ומשתדלת לא לעוות פנים לעברה.
"אבל את עדיין זוכרת, אמה.” ענתה לה הפסיכולוגית. “ואת מתייסרת על זה.”
"נכון.” אמה אמרה, תוהה כמה זמן הפסיכולוגית רוצה למשוך. “אני עדיין זוכרת את מה שקרה לי. ואני מתייסרת. אז החלטתי שהגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. עברו תשע שנים מאז, ועברתי שבע שנים בחיפוש אחר פתרון, ועשיתי כל מיני דברים אקראיים בשמונה השנים האלה. בשנה התשיעית, עשיתי עוד דברים, ואחד מהם היה ההחלטה שלי לבוא לפה. לנסות, לראות. עצרתי את הטיפול שלי שלושה חודשים בשנה הראשונה אחרי מה שקרה.”
"אבל, אמה, את אפילו לא מסוגלת להזכיר את זה.”
"אני יודעת. לכן, אני חושבת לנסות דרך אחרת. תודה על מה שעשית בשבילי עד כה, אבל זאת לא הדרך שלי.”
הפסיכולוגית שלה נשענה קדימה. “את מתכננת לעשות משהו שיפגע במישהו?”
"לא.” אמה שיקרה. והיא ידעה שהיא שיקרה, אבל לא היה בה שום רצון לחלוק את מחשבותיה. בכל מקרה, כל מה שהפסיכולוגית רצתה למצוא הייתה נקודה שתשיב את אמה לחיקה, כדי להפיק עוד כסף בתהליך. “אני לא מתכננת לעשות את זה. אבל אני חושבת שסוף סוף יש לי פתרון ראוי.”
הפסיכולוגית הנהנה. “טוב ויפה.” ואמה יכלה להרגיש את חוסר השביעות שלה.
"אכן טוב ויפה.” אמה פתחה את הדלת. “נתראה. אני אשלח לך את התשלום בדואר.”
הפסיכולוגית חייכה ברגע שהזכירה את התשלום.
אמה הסתובבה, וסגרה את הדלת אחריה. 'כלבה', חשבה לעצמה.
</I>
-8.11.16-
"הצעת לה מה?”
"להיות כמונו.” סבריאל אמר בתגובה לפרצוף ההמום של השליח ממרום, שבא לשמוע חדשות על המתרחש בכדור הארץ, ואת הרשימה החודשית של אלו שלא יעלו לגן עדן. “או יותר נכון, כמוני.” הוא חייך.
השליח המלאכי שלו היה גבריאל, הפעם. הוא, מיכאל ודניאל באים אליו, כל פעם מישהו מהם. מאחר שהרביעי מבינם עסוק בהשלטת טרור.
מלאכים נראים זהים למדי. מוקפים בהילה של אור מעט כחלחל, ולבושים בדבר מה לבן ודמוי כותונת. עורם לבן, וכולם גברים, עם תווי פנים – גבריים למדיי - זהים לחלוטין, וההבדל היחיד בינם הוא שיערם וצבע עיניהם. גבריאל היה בעל עיניים חומות, ובלונדיני, עם שיער שהגיע עד לאמצע צווארו. כבר אלף חמש מאות שנה שהוא שמר את התספורת הזאת.
"אתה עושה את העבודה שלך טוב מידי,” אולי זאת נשמעה כמו מחמאה, אבל גבריאל, למעשה, נזף בו. “בסוף אף אחד לא יגיע לגן עדן.”
"אל תדאג. בעיקר מושחתים מגיעים אליי.”
"שנינו יודעים שזה שקר.”
"כל התפיסה היא שאדם טוב עומד בפיתויים.”
"אבל הם רק טועים. הם מועדים. זה לא בסדר שאתה פוסל להם עתיד במקום טוב יותר בגלל מעידה.”
"תתלונן אצל הבוס הגדול.”
"לאדון שלנו אין שום קשר לזה.” הכעס המלאכי עורר שביעות רצון גדולה יותר בעיני סבריאל. היה לו ריח טוב יותר.
"אה, באמת? אני חושב שכולנו יודעים שאין מקום למעידות אצל הבוס הגדול.” סבריאל צחק. “כי הוא לא מועד.” הוא גיחך.
"זה מצחיק אותך?” גבריאל הרצין עוד יותר.
"האל שלנו לא חומל.” ענה סבריאל. “זה מצחיק שאתה מסונוור כל כך.”
"אני יודע שאתה כועס כי הוא העיף אותך מגן עדן, אבל זאת הייתה סיבה טובה.”
"על גחמה.” הפטיר בבוז.
"תפסיק להיות מריר.”
סבריאל הביט בו. “מי המציא את התפקיד שלי?”
"...הוא.”
"יופי. זה כל מה שאתה צריך להבין.”
"אתה באמת מריר.”
סבריאל הפטיר חיוך. “ומי אתה חושב הפך אותי לכזה?”
גבריאל שינה נושא. “אז מה לגבי הבחורה? אם לא תסכים, תהפוך אותה לאחד בכוח?”
"...לא. לפחות לא נראה לי.” סבריאל השתהה. “עדיף שאני לא אכריח אותה לעשות שום דבר. היא נקמנית.”
"אז איך תיקח ממנה תמורה?”
"אה, זה. כן, יש לי תוכנית מעולה בשביל זאת.”
"רק תדאג לא ליצור כאוס.”
"אשתדל.”
גבריאל צמצם מבט לעומתו ונעלם כשהופיע.
<I>-15.10.16-
מייקל נכנס לחנות הספרים שהייתה בה ממש אחריה. אמה הייתה מופתעת. היא הייתה בטוחה שיחלוף על פניה ויעלם שוב, כמו שעשה כשנפגשו בטעות שנה אחרי תום הלימודים.
אבל, טוב, כעת שניהם היו בוגרים. והוא לא היה שוב הילד הפגוע והמתוסכל מחוסר הפופולריות הניכרת שלו.
הוא התבגר, וגם נראה טוב יותר, בהדרגה. פניו הפכו גבריים יותר, הפצעונים נעלמו, הוא הפך חסון ואפילו השיג מעטה זיפים שידעה שתמיד רצה.
"אמה?” שאל. היא הסתובבה אליו.
מייקל היה אמור להיות בן עשרים ותשע, אולי אפילו יותר. הוא תמיד היה קצת יותר גדול ממנה, אבל היא לא זכרה את יום הולדתו עוד. הם היו חברים מאוד מינוריים, ומאז תקופת בית הספר, לא נפגשו עוד.
"היי, מייקל.” אמרה.
הוא חייך, עיניו הכחולות חייכו אליה בכנות מקסימה למדי. אבל משום מה, אמה לא יכלה לחייך אליו בחזרה.
"איך את?” שאל.
"אני... אני בסדר. נראה לי.”
"שמעתי,” אמר. “על מה שקרה, מה שקארטר עשה לך - האונס. אני... אני מצטער.”
היא משכה בכתפיה, מהדקת את אגרופיה ברגע שהאונס עלה. “באמת אין על מה. לא היה לי דבר לעשות כדי למנוע את זה.”
מייקל עיוות את פניו בעצב, והפנים שלו היו כל כך כנות, והיא הבינה שהיא פוגשת באותו הרגע את אחד האנשים הכי כנים וטובים שהיא ראתה זה זמן מה, הרגשה רכה אפפה אותה לפתע.
והאדם הזה ריחם עליה, והיא שנאה את זה בדיוק באותו הרגע, ההרגשה הנעימה התנערה מקרבה.
"התגברת על זה?”
והכנות שבה שאל אותה את השאלה הזאת גרמה לה לגחך, “לא.” אמרה את האמת, זה זמן רב.
מייקל הסתכל מסביב. הם היו בחנות, ודיי הפרו מהשקט. “את רוצה ללכת לבית קפה? אני אשמח לדבר איתך.”
היא הנהנה והלכה אחריו. משחזרת את החוקים בראשה. לא ללכת איתו למקום לא הומה, לא ללכת איתו לבד ברחוב, לא לומר לו איפה היא גרה, לא להשיב על שאלות חשודות.
והרשימה בראשה התרחבה והתרחבה והיא הנהנה לעצמה כשסיימה, והלכה אחריו לבית הקפה.
הם חיכו דקה בחוץ, ולאחר מכן הכניסו אותם. היא הזמינה שוב מיץ תפוזים, מייקל הזמין קפה.
"אז במה את עובדת?” מייקל התחיל בנושא קל יותר. “שמעתי שהתעשרת.”
"כן.” ענתה. “גם בגלל התביעה וגם בגלל שלפני שהתפטרתי מהעבודה הקודמת שלי פיתחתי אפליקציה מצליחה למדי.”
"ועכשיו?”
"אני כתבת, מסקרת בעיקר פוליטיקה. אתה?”
“אני עובד במכון כושר בתור מאמן אישי.”
"יש בזה כסף?” אמה שאלה בפליאה. תמיד האמינה שהם היו סטודנטים שריריים שפשוט הכניסו עוד כסף צדדי.
הוא צחקק. “תתפלאי.”
אמה סקרה אותו בחשד. הוא נראה חסון עכשיו. אבל הוא לא יתקוף אותה במקום הומה, נכון?
הוא הרצין שוב. "אוכל לשאול אותך מה עשית?”
“אה?”
"כשניסית להתגבר. אולי משהו לא הלך טוב, אולי אוכל לעזור?”
החשד בו התגבר.
"לא נראה לי,” אמה אמרה. “הלכתי לפסיכולוגית למשך שלושה חודשים אחרי האונס, ועכשיו אני כבר כמעט שנה שוב לתוך טיפול פסיכולוגי. ניסיתי תרפיה באומנות, ניסיתי ללמוד שפות ולעשות דברים כדי לשכוח, אבל זה לא עוזר.”
מייקל עיקם את אפו. “כשהייתי מתבגר ניסיתי להתאבד. בחופש האחרון, שנה לפני שסיימנו ללמוד. היינו בני שבע עשרה.”
אמה פערה את עיניה בהפתעה. “באמת?”
הוא הנהן. “גם חתכתי. אבל לא עמוק מספיק כדי שיישארו צלקות קבועות.”
"למה... למה אתה מספר לי את זה?”
"החודש שבו נעדרתי היה חודש מזעזע. הייתי בטיפול אינטנסיבי ואחרי תרופות שתקעו בי כי התפרעתי והרבה מאמצים, הייתי בטיפול פסיכולוגי צרוף.”
אמה צמצמה את עיניה. הוא בטח תכנן לספר לה עוד סיפור מצליח על פסיכולוג שעזר לו. “וזה עזר, הא?”
"לא,” ענה, טון קולו פשוט ושטוח. “בכלל לא. אני סבלתי כל רגע. התנגדתי והלכתי איתו ראש בראש. הייתי צריך את הריסון כדי להבין מה לא טוב לי, אבל לא הייתי צריך את הפסיכולוג. הייתי צריך את הטיפול, אני מודה בזה עכשיו. אבל רק המוסד עזר לי. הפסיכולוג לא עשה דבר. התעשתי כשהחלטתי על כך בעצמי. הטיפול בבית היה מספיק טוב.”
"ואיך... איך התעשת?” אמה התמלאה עניין – היא רצתה לעבור ולסגור את פרק האונס מאחוריה. שנים על גבי שנים ששרפה בניסיונות להתגבר, להשאיר דברים מאחור.
היא רצתה שקט.
השיחה נעצרה לרגע כשמלצר בא והעניק להם את המשקאות שהזמינו.
"שיניתי גישה.” ענה, ואמה לא הייתה מרוצה מהתשובה החלקית. “הסתדרתי בעצמי.”
"מה זאת אומרת?” אמה שאלה בחשד.
"הסיבה שהייתי כל כך מריר הייתה שעברתי בריונות. היה בחור אחד, שהציק לי כל הזמן. בצורה מטורפת כמעט. ממש בריונות מהסרטים. הכניסו את הראש שלי לשירותים וקרעו לי את הבגדים להחלפה אחרי שיעור ספורט. איתרו אותי אחרי בית ספר, כתבו לי דברים נוראיים על השולחן. וזה היה בעיקר הוא. אדם אחד. פופולרי מאוד. היום אני לא זוכר את השם שלו.” הוא חייך.
"מה... מה עשית לו?”
"ריסקתי לו את המכונית, ואת הלסת. עם אלה.”
"מ – ה?” אמה התפלאה. “מה לעזאזל?”
"אני יודע, נכון? הייתי עסוק בפירוק המכונית שלו, ואז הוא בא והייתי חייב להשתיק אותו. אחרי שהכיתי אותו, ריסקתי את המכונית שלו עוד קצת וברחתי, הוא התעורר ואמר שזה אני ואף אחד לא האמין, גם כי בכלל לא הייתה לי אלה.” הוא צחק. “מאז הוא בחיים לא נגע בי.”
"וואו.”
"כן. היום בחיים לא הייתי עושה את זה, אבל זה עדיין זיכרון מתוק.” הוא צחק. “הוא אחד האנשים שממש שמחתי לראות שוב אחרי שסיימתי ללמוד. בעיקר בדמות השרירית והאלוהית שלי כיום. הוא ממש החוויר.”
"וואו.” אמה התפלאה. מייקל בכלל לא נראה כמו אדם שיעשה דברים כאלה, ולפתע היא תהתה לאיזה תהומות אפשר לזרוק אנשים כדי שהם יעשו מעשים כאלה קיצוניים.
"אהא. הפואנטה, בכל מקרה, היא שאת לא צריכה עזרה מאחרים. תהיי עצמאית, תזמי. ואל תהיי פזיזה. אם את רוצה לשכוח מהר, תצטרכי לעשות משהו על-טבעי. לא כאילו זה קיים, כן?”
אמה לא יכלה שלא לחייך. ולרגע, היא הבינה מה לעשות. אמנם מייקל התכוון למסר אחד, שתקום בכוחות עצמה, בלי שום עזרה חיצונית, אבל, עלה בה פתרון אחר.
"תודה, מייקל. עזרת לי מאוד.” אמרה ברוך. הם המשיכו לדבר על מה שקרה עם החברים הישנים מהכיתה, ואמה הרגישה רגועה בצורה מפתיעה בסביבתו.
חצי שעה לאחר מכן, אחרי שסיימו לדבר והחליפו פלאפונים, אמה פנתה לשירותים והתקשרה לג'ניפר.
"ג'ניפר? זאת אמה.”
"את משוגעת, את יודעת?” קולה של ג'ניפר נשמע מעבר לקו. “אני בג'רזי. בזאת שבבריטניה. השיחה הזאת תענה לך הון.”
אמה המהמה. “אני עשירה, זה לא משנה. עכשיו, כשתחזרי, אני חייבת לדבר איתך על משהו.”
"זה לא יכול להיות על הפלאפון?”
"לא.”
"אז לא יכולת להודיע לי בווטסאפ?”
"כי את תתחברי.”
"...צודקת.”
"תזכירי לי שוב למה את בג'רזי שבבריטניה?”
"אה, כן.” קולה התנגן. “אני בשליחות בשם השד שאני משרתת. כי הוא כבול למנהטן בידי כוחות עליונים.”
"אין לך חוק נגד חשיפת דברים על טבעיים?”
"טוב, רוב האנשים לא מאמינים לי.”
אמה המהמה שוב. “טוב, נתראה כשתחזרי. תתקשרי אלי בהקדם האפשרי.”
"בסדר גמור. ביי ביי.”
"ביי.”
</I>
-30.9.2017-
בדרך לבית החולים אמה קיבלה שיחה משד.
"העסקה, היא תושלם עוד שבועיים.” אמר. “הרופאים נאבקו עליו דיי קשה, אבל עכשיו, אין ממש מה לעשות. יש לו גרורות בכל מקום. בעצמות, בריאות ובכבד. זה לא משנה יותר.”
אמה הנהנה, כאילו אליו, למרות שהייתה מודעת שהוא לא יכול לראות אותה. “תזכיר לי באיזה מצב הוא כרגע?”
"אבוד, פחות או יותר. הוא בסרטן הערמונית גרורתי, עבר טיפולי כימותרפיה אינטנסיביים ותשעה ניתוחים בחודשים החולפים. הוא החליט לפני כמה ימים שהגיע הזמן שלו להרפות.”
"והוא רוצה לראות אותי לפני מותו.” אמה אמרה בנימה ברוטלית למדי כשהתהלכה ברחוב ופנתה לעבר בית החולים. “רוצה לצפות?”
"מאוד.”
"טוב, חבל.” אמה ניתקה את הפלאפון. למעשה, לא ידעה בדיוק מה להרגיש, מה לחשוב, להיות מלאה בשביעות רצון, או... כעס, אולי. כאב?
היא נכנסה לבית החולים ופנתה לקבלה, היא הלכה לעבר האחות שנראתה ממורמרת למדי בעודה מתעסקת עם מחשב ואמרה, “שלום, אני אמה דיוויס, באתי לבקר את קארטר ג'והנסון, אני לא יודעת איזה חדר הוא.”
האחות הסבירה לה איפה למצוא אותו ואיך, ואמה עקבה אחרי הוראותיה. בית החולים היה ברובו מקום שליו למדי, הוא היה מדכא, כן. אפילו את אמה חסרת הלב. אבל ההוספיס של חולי הסרטן היה משהו אחר. ההוספיס יכל להיות מקום נעים יותר אם לא היו בו כל כך הרבה אנשים גוססים. הוא היה בנוי היטב, כמו מלון. תמונות יפהפיות תלויות על הקיר, מסכי טלוויזיה שפעלו כל הזמן, בריכת נוי במרכז במבנה, ומלאי של צמחיה מזויפת. הסתובבו בהוספיס גם כלבים, שהובלו אחרי הצוות הרפואי – שהסתובב הלוך ושוב בהוספיס – לתוך חדרי מטופלים כדי לעודד אותם. כן, זה היה מקום טוב לגסוס בו.
אבל כל מה שאמה יכלה לראות היה אנשים גוססים מול עיניה. היא לא הייתה אדם טוב במיוחד, למעשה, היא הייתה אדם רע. רע למדי. בעיקר בהתחשב בזה שהיא תקעה בהוספיס הזה מישהו, אבל היא פשוט ראתה יותר מידי אנשים גוססים. זקנים, זקנות, נשים וגברים, ילדים וילדות. ומלאי מהם. וזה דיי עכר מרוחה.
אבל היא התמקדה בחדר היעד שלה ונכנסה אליו.
הוא היה שם, והאדם שהיה ממש עכר להיות הוא. העור שלו, שהיה שחום, החוויר כל כך עד שהוא היה לבן כמעט כמו השמיכה שכיסתה אותו, השיער שלו לא נשר, אבל הוא היה קצוץ. היא הניחה שהכימותרפיה שנתנו לו לא גרמה לנשירה מוגזמת, כי יכלה לזהות כמה אזורים עם פחות שיער על ראשו. היו כל כך הרבה כבלים מחוברים לגופו שהיא התפלאה שהם לא הסתבכו זה בזה, וגופו, שהיה חסון ושרירי פעם, פתאום נראה חלש ושברירי. אם הושיטה את ידה והייתה מקפלת את מפרק ידו, הייתה בטוחה שהייתה עשויה לרסק אותה כליל. לצד קארטר ישבה אישה צעירה, אמה העריכה שהייתה בערך בת עשרים וחמש. היא הייתה יפהפייה, וישר קבעה שקארטר לא מגיע לקרסוליה. אמנם קארטר מעולם לא נראה רע, אבל היא קרנה. היה משהו מוזר בפניה – הדבר הוא שלא היה בהן ולא הפגם הקל ביותר. שפתיה מלאות, אפה סולד, ועיניה כחולות וגדולות. עורה היה שחום, ושיערה חום בהיר. היא קרנה גם בהוספיס שנראה יוקרתי. היא קרנה גם מול חולה סרטן סופני. היא הייתה לבושה ומאופרת היטב, אך למרות זאת לא היה אפשר לפספס את השקיות מתחת לעיניים האדומות.
אך היא קרנה גם כשהיא הייתה מותשת.
קארטר פתח את עיניו כששמע את הדלת נפתחת והביט עליה, וחיוך נפרש על פניו. “אמה.”
אמה הביטה עליו והיא התמלאה בסלידה. אחרי חמש שניות אמרה, “קארטר.”
"טיילור,” קארטר פנה אל האישה לידו. “תוכלי ללכת לכמה דקות? אני חייב לדבר איתה.”
האישה, שהתברר ששמה טיילור, קמה אחרי ארבע שניות בדיוק, וללא כל ספק או חשד, סגרה את הדלת מאחוריה שבע שניות אחרי שקמה.
"היא יודעת?” אמה שאלה, והיו בדבריה הפוגה של שש שניות, “שאנסת אותי?”
קארטר הנהן. הוא נראה עייף. הוא נראה כל כך עייף. שקיות מתחת לעיניו וכולו שבור ומרוצץ. אבל משום מה, לאמה לא היה אכפת, אפילו לא קצת. היא ראתה שסגר את עיניו בכאב.
"למה קראת לי?”
הוא גיחך. “רציתי שתשמחי לאיד,” אמר בקול עייף אך מקניט. עיניו עדיין סגורות.
אמה לא הייתה מרוצה מהטון הזה, היא השתהתה לחמש עשרה שניות. “והסיבה האמיתית.”
הוא פקח את עיניו שלוש שניות אחרי שסיימה לדבר, “רציתי לשאול, אם תוכלי לשקול לסלוח לי. גם לשקול יהיה טוב מספיק.”
"לא.” אמה ענתה מבלי לתת לשנייה לעבור.
"לא תוכלי אפילו לנסות?”
"לא!” אמה קראה. “למה לי?”
קארטר הביט בה, ופניו העייפות התכווצו. “כי ניסיתי! כל כך ניסיתי! כמה ניסיתי בשבילך, ודבר לא קרה! הודיתי שאנסתי אותך בבית המשפט ונאסרתי חמש שנים ושלושה חודשים, וכל רגע מהם היה גיהינום! קיבלת את הפיצויים שהיו ראויים לך כחוק ואת כל העזרה שיכולתי לדאוג לה איי פעם!”
"זה לא מספיק!” היא ניסתה לספור כדי לא להיכנס לפאניקה, אבל זה החליק ממנה, זה נעלם, והיא לא ידעה מה לעשות.
"איך לא, אמה?! תגידי לי מה עשיתי לא בסדר, אני אתקן את זה.”
"אתה. אנסת. אותי.” אמרה, והרגישה שהיא מאבדת שליטה.
"אני לא יכול לתקן את זה. תנקבי בסכום, כל דבר, שיגרום לך לשכוח את זה. כל דבר שאני בעצם יכול לעשות.”
הוא גרם לה לאבד עשתונות, בעיקר הפעם. "מה יכול גבר מאושפז בהוספיס וגוסס מסרטן לעשות, אה?" אמה הביטה בו בזעם הולך וגובר. “כל מה שאני אשמח אם תעשה עכשיו הוא למות בשקט.”
"זה כל מה שאת רוצה, אה?” קארטר חייך חיוך ציני והשעין את ראשו אחורנית בכאב. “אם הייתי יכול לסובב את הגלגל אחורנית, הייתי עושה את זה.”
"אבל אתה לא יכול, אה?” אמה הביטה בו והיא לא יכלה לא לרעוד וציפורניה סימנו סהרונים בכריות ידיה. חמישה סהרונים בכל כף יד. ארבע על כריות כף היד – שמונה בכולל, ושתיים – אחת על כל אצבע מורה. "אתה רוצה שאני אסלח לך. זה אבסורד, קארטר.”
"אני יודע.”
"אמרת – אתה אמרת שאתה אוהב אותי, ואמרת שזה בסדר שאני לא מרגישה אותו דבר ושאתה לא תעשה עם זה שום דבר, אז 'בבקשה, תישארי ידידה שלי'. אבל ברגע הראשון שאתה משתכר אתה גורר אותי לבית שלך, אוטם את הפה שלי ותופס את הידיים שלי ואתה עושה דברים שאי אפשר לסלוח להם.” אמה רעדה. “איך. אני. אמורה. לסלוח על זה?”
"אני עשיתי הכל כדי שתסלחי לי, אמה.” אמר, קולו נסדק. “הייתי בבית כלא, החיים שלי היו גיהינום, שילמתי על זה. אז בבקשה. תשאירי את זה מאחורינו. הייתי אדם טוב, אני אדם טוב. האדם הכי טוב שאני יכול להיות, אחרי מה שעשיתי לך. אני אדם טוב שעשה טעות נוראה. בבקשה, תביני. השתניתי. אני כבר לא אותו אדם שאנס אותך. עברו תשע שנים.”
"אני יודעת שאתה אדם טוב שעשה טעות נוראה, זה בדיוק הקטע.” אמה הרימה את קולה לאט לאט, בהדרגה, מנסה להתרכז בשניות העוברות בין מילה למילה וקולה החל לחרוק. “אני מעולם לא הייתי אדם טוב. לא לפני שאנסת אותי ולא אחרי. אין בי שום מחילה, אין בי שום אהבה, אין בי שום טוב! אני רק רוצה לגרום לך לסבול!” היא כבר צרחה בנקודה הזאת. “ולא אכפת לי שאתה כבר לא אותו האדם. האדם הזה היה אתה פעם, ולא אכפת לי לרמוס אותך כדי להשמיד אותו!”
"בבקשה." קארטר הביט בה, וקולו רעד. “מעולם לא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי לך. אני רק צריך שתאמרי שתנסי.”
"לא.” אמה אמרה והסתובבה. “בחיים לא. אחרי הכל, אתה רק הילד העשיר והמפונק שתמיד רגיל לקבל את מה שהוא רוצה, הא, קארטר?” היא יצאה משם בסערה, טורקת את הדלת מאחוריה. היא רצה לשירותים והתחילה לצרוח, והדמעות זלגו והיא הלמה באגרופיה על הדלת ועל הקיר ולא נרגעה עד שהיא דיממה.
ג', מסתבר שלא, אז הוא מחולק לשני חלקים. תהנו וכול.
~~~
- 5.11.16 -<I>
המחוגים בשעון הורו על שמונה וחמישה בערב כשהוא התקשר.
"אמה?” הקול שלו, מחוספס ועמוק, היה יציב כתמיד. “זה אני. זה קארטר.”
היא שתקה – אבל נשמה, חמש פעמים, במהירות, וקול נשימותיה המהירות הסגירו את קיומה מעבר לקו.
הוא התמהמה חמש עשרה שניות בדיוק מעבר לקו לפני ששאל; "זאת את, אמה?”
אמה הנידה את ראשה לאישור, לעבר הפלאפון. וקולה לא יכל לצאת החוצה. היא לא סמכה על עצמה מספיק כדי שתשחרר את הקול שלה בסביבת האדם הזה, או, שלא סמכה על האדם הזה מספיק כדי לדבר בסביבתו. היא ניסתה לאגור ביטחון בעצמה, בו, בעודה עומדת לדבר, וכשזה לא עבד, בסופו של דבר, נשברה. “כ...כן. אני פה.”
אמה התמהמה הרבה יותר מחמש עשרה שניות.
"...טוב.” משהבין שהיא לא מתכננת להשיב – המשיך, “אמה, אני...” קארטר התמהמה, קולו נסדק לשנייה, ועברו שבע שניות בדיוק עד שדיבר שוב. “אבחנו אצלי סרטן.”
והיא לא יכלה שלא לחייך. היא לא יכלה שלא לשמוח לאיד. ימים ולילות חיכתה לשיחה הזאת. וזה לא היה עניין של השבוע האחרון – אלא במשך שנים רבות. שנים על גבי שנים של ציפייה שיום יבוא והגוף שמכיל את נשמת האדם הזה יקרוס מעצמו, בסבל, בייסורים, מעלה הדף של תרופות. היא הייתה כל כך שמחה – שהיא איבדה ספירה.
במקום להתייחס לזה, במקום להתייחס אליו, לומר תנחומים שהיא לא באמת מתכוונת אליהם, ולהתייחס אליו ברוך ובעדינות שהוא לא ראוי להם, שאלה, "איך קיבלת את המספר שלי?”
"את מכירה אותי. את יודעת שאני יכול להשיג מה שאני רוצה.”
"הכרתי אותך לפני הרבה שנים, קארטר.” ענתה. “לא עוד.” היא ספרה עשרים ושתיים שניות שבהן אף אחד לא דיבר, ואז אמרה, “ושנינו יודעים שאתה יכול להשיג מה שאתה רוצה, קארטר. הבהרת את זה טוב מאוד לפני תשע שנים.”
הוא שתק שוב. ואמה ראתה בזה אפשרות. “למה התקשרת אליי כדי לומר את זה?”
"אני לא... אני לא יודע. אני חושב שרציתי לדעת מה דעתך.”
"אני חושבת שאתה לא רוצה לדעת מה דעתי.”
השניות טפטפו מבין אצבעותיה, והיא ספרה עוד שניות ועוד שניות. הן אזלו והתפוגגו באוויר שעה שחיכתה לתשובה. עשר. עשרים. עשרים וחמש. שלושים. שלושים ואחת. “אני רוצה לדעת.”
"הו, באמת...”
"אני רציני.”
עד אז, היא השתעשעה, במחשבה לספר לו. לומר לו מה שהיא מרגישה. וזה היה רחוק ממנה. מעבר ליכולתה. להתקשר אליו באקראי ולהעביר את השנאה שלה במילים אלו לא דברים שיכלה לעשות.
אז היא פתחה את פיה. "אני שמחה," החלה לומר. “אני כל כך שמחה שלרגע הפסקתי לחשוב, לרגע הפסקתי לספור, לרגע, המוח שלי נח, גם אם רק לשנייה. ואני רוצה שתמות. אני מקווה, בכל נים בגוף שלי, אני מקווה שתמות,” היא התנשפה בכאב ועיוותה את פניה, והטבע המכוער שלה היה חשוף על השולחן, היא הייתה חשופה על השולחן, והכל נעצר, הוא, היא, מסך המחשב שלמולה.
הספירה נעצרה. לרגע, אמה לא תפסה אותה. ואז היא חזרה. ארבעים. ארבעים ואחת. ארבעים ושתיים. “אני רוצה שזה יהיה כואב, קארטר, לפחות חצי כואב ממה שעשית לי. אני רוצה שתעבור גיהינום, תצא ממנו, ותיכנס אליו שוב. כדי שתזכה לנשימה ולשלווה ואז העולם שלך יתפרק עליך שוב, קארטר. עד כדי כך, אני שונאת אותך.” שישים ושבע. “זה מה שאני חושבת.”
"אני...” גמגם.
"אני אנתק קודם.”
היא לחצה על הכפתור האדום על מסך האנדרואיד שלה.
</I>
- 30.10.16 -
כשהשעון הורה על חצות, סבריאל התוודע לצעדים בחוץ, למרות שאי אפשר היה לשמוע אותם מבפנים. בקצוות עיניו, צבע ארגמני השתלט על ראייתו, ועיניו התגלגלו בחוריהן. ולאט, הוא עטה את צורתו האנושית. הטלפיים, הניבים והקרניים נבלעו, הכנפיים שלו התקפלו מתחת לבגדיו, ועיניו ושיערו עטו צבעים אנושיים.
ולא יותר מדקה לאחר שעשה זאת, שלוש דפיקות ארוכות ויציבות על הדלת נשמעו.
הוא החווה בידו ונפתח חריץ קטן בין הדלת למשקוף. לאחר, הדלת נפתחה בצורה אלגנטית. אישה נכנסה פנימה בצעדים קטנים, ולפני שחזרה להשפיל את מבטה הביטה מסביב. היו לה פנים יפות, כמעט סימטריות לחלוטין חוץ משלוש נקודות חן על הצד הימני של גשר אפה הסולד, קרוב לעין, ביחד עם שפתיים דקות ועור חיוור שהלם אותה לחלוטין.
כשראשה הושפל באחת, השיער השחור שלה זז יחד איתה וכיסה את פניה. הוא היה חלק ונוקשה ונראה מרחוק קצת כמו קש, בעיקר כי היה יבש ומבולגן למראה.
סבריאל צמצם את עיניו וניסה ללכוד את מבטה – שהיה מושפל, הוא לא יכל לקלוט את צבע עיניה.
היא לבשה בגדים שעכרו ממראה; סוודר לבן שהיה גדול עליה בכמה מידות ומכנסי ג'ינס ישנות ובלויות, בנוסף לנעלי ספורט משופשפות וחסרות ברק.
"שלום, אמה,” אמר סבריאל בחיוך רך והניח את מרפקיו על השולחן המשרדי שלו, שהיה ריק חוץ ממספר ניירות ועט, ואז החווה בכף ידו על הכיסא למולו. “שבי.”
אמה הרימה את ראשה באיטיות והסתכלה עליו. והמבט שלה היה הרבה יותר חזק משחשב; הריחות שנכנסו ביחד איתה, ריחות של כעס וכאב, היו כל כך שבריריים ופריכים שהאמין שהאדם שהחזיק בהם היה שברירי גם כן.
אבל, סבריאל לא ידע הרבה סוגים של אנשים, והיא כנראה הייתה עוד סוג לאוסף.
"אתה יודע.”
"יודע מה?”
"את השם שלי.”
"זה התפקיד.” אמר. אמה עיקמה את ראשה והסתכלה עליו מהמקום שבו נעמדה, ידה מרפרפת על המשענת לגב של הכיסא שהציע לה לשבת עליו.
"מה עוד אתה יודע?” שאלה, אצבעותיה ממוללות את החוטים הפרומים, הוא הריח סקרנות, והיא הריחה שונה ממה שהריח עד כה מכיוונה.
סבריאל השתהה לרגע ואמר, “כל מה שתרצי שאדע, וקצת יותר.”
אמה השתתקה והביטה עליו, ושוב פעם, רגשותיה הרציפים היו דבר שיכל להריח; חשש, עכשיו. “כמו מה?”
"למה את פה.” ענה סבריאל. “במי את רוצה לנקום. ולמה.”
האצבעות שלה, קטנות ויפות, נאחזו בחוזקה במשענת לפתע. “אז אין צורך להרחיב במילים.” אמה יישרה אליו מבט; נחישות. “אני רוצה לנקום בו.”
"את בטוחה?”
"כן.” מבטה הפך נחוש מרגע לרגע.
"והמחיר שלי?”
אמה השתהתה לרגע, ועיניה, אפורות, התמקדו בו וסקרו אותו. וסבריאל ידע אפילו מבלי להריח את רגשותיה. היא תהתה מה המחיר שלו. היא תהתה מתי יישבר.
והיא פתחה את פיה והשיבה את התשובה המקובלת, “הכל.” הוא הופתע, היא נראתה חכמה, ותהה לפתע מה חשבה. למרות שיכל להריח את רגשותיה, של התחבטות ובלבול.
"והאם את מודעת לשאר התנאים?”
אמה השתהתה לדקה, היא הביטה עליו בפרצוף תמוהה. “...איזה?”
אנשים רבים, רבים מידי, נכנסו ויכנסו לחדרו של סבריאל, יביטו בו בפרצוף מבולבל וינסו להבין מה פשר הצירוף 'שאר התנאים' שהוא מדבר עליהם. סבריאל ייקח – ולקח – נשימה עמוקה, יפתח – או פתח – את פיו, ואמר – או יאמר – בהתאם למין שהוא מדבר אליו; “שאר התנאים שאת חייבת לקבל עלייך לפני שאת פותחת בעסקה.”
ואנשים השיבו, ועוד ישיבו לו, בדיוק כמו אמה: “כמו מה?”
סבריאל צקצק בלשונו בעייפות, “אם תפתחי בעסקה, לעולם לא תגיעי לגן עדן.” התחיל בחוק קל להבנה.
אמה הסתכלה עליו והנהנה, מאשרת את העובדה שלא תגיע לגן עדן בלי להניד עפעף. “אני מבינה. תמשיך.”
"גם אם תמותי לפני שהעסקה תיגמר, היא עדיין תיחתם.” סבריאל הסתכל על פניה, והמשיך, “את יכולה לבקש עוד בקשה לכל אורך העסקה, בתנאי שהיא כרוכה בבקשה הראשונה, ואקבל תמורה שכר הולם.”
"יש עוד?” אמה שאלה.
"את מקבלת את כל שאר התנאים?” שאל סבריאל.
היא הנהנה.
"האחרון, אומר שאת העסקה,” הוא השתהה לרגע, והמשיך, “אי אפשר לעצור מהרגע שהתחילה.”
"זה הכל, סבריאל?” שאלה, וסבריאל לא יכל לקבוע איזה רגש מחלחל ממנה כעת.
הוא הנהן.
"איפה לחתום?”
<I>
-27.10.16-
"דיק והשאר", המסעדה השכונתית של העיר שבה גדלה הייתה מלאה מתמיד. למרות השם הבזארי למדי, היא הייתה פופולארית, ובעליה, דיק ביילי - שלמרות ששמו הראשון היה תלוי על המסעדה אנשים לרוב תהו מה היה שמו הפרטי, ומה שם משפחתו - היה אדם חביב וטוב לב.
אמה קבעה להיפגש עם ג'ניפר בארבע ועשרים אחר הצהריים, מצוידת בתיק צד שבתוכו הייתה תחובה חבילת שטרות - אבל הגיעה כמה דקות מוקדם יותר. היא התיישבה בשולחן הפינתי שאהבה, ליד החלון, קרוב לקופה ולעין המלצרים, והזמינה מיץ תפוזים. כשג'ניפר באה, בסופו של דבר, הגיעו לעניין מהר. לא לקח לה הרבה זמן כלל להרחיב על מה שרצתה לעשות, וכל מה שזכתה לו הייתה מחאה מצד בת הלוויה שלה.
”עסקה עם השטן?” ג'ניפר הסתכלה עליה, לאחר שאמה סיימה להסביר, עיניה הענבריות סוקרות אותה. “השתגעת?”
"אני יודעת שיש לך קשרים, ג'ניפר.”
"זה בכלל משנה שיש לי קשרים?” שאלה ורכנה קדימה. “הדברים האלה הורסים אנשים.”
אמה עיוותה את פניה, ג'ניפר בבירור הייתה מטרד לעיתים. “אז למה את עובדת בזה?”
"יש לי ברירה, אמה?”
אמה הביטה בה, ואז השפילה את ראשה לעבר תיק הצד שלה. היא שמחה על החלטתה להביא את הכסף מראש, וסלדה מהעובדה שג'ניפר נטתה להידחף לענייניה. כעיקרון, ג'ניפר הייתה רק הקישור אל הדרך המוזהבת.
"יש לי עשרים אלף.” אמרה.
ג'ניפר השתתקה. “מה?”
אמה הביטה בה במבט נוקב, מסתכלת על איך שפניה של ג'ניפר משתנים כשהיא שמעה על הכסף, ואמרה בלי להסס, "אני יכולה להביא לך עוד.”
"אבל, אמה - “ג'ניפר המשיכה, בהיסוס, הפעם. כמעט בחוסר חשק.
"אנחנו לא חברות טובות, ג'ניפר.” אמה המשיכה. “את לא צריכה לשמור עליי, את לא מבינה הכל, ואת לא מבינה למה אני צריכה לנקום.”
"אני יודעת שאנחנו לא חברות טובות, אמה. אבל זה לא אומר שאני יכולה לזרוק אותך לכלבים. אני מכירה אותך. זה שונה.”
"את לא זורקת אותי לכלבים.”
"את לא מבינה לאן את נכנסת, אמה. כל כך הרבה אנשים טובים באים אליו, והם נופלים בפח. אחד אחרי השני. האנשים הטובים האלה הולכים אליו כי אין שום ברירה. אלה אנשים שבאים כי יש להם סרטן במצב סופני, או שהם לא יכולים ללכת יותר. אבל את - ”
אמה לא התייחסה לדבריה. "כבר אמרתי. אני יכולה להביא לך עוד, כפול, אפילו.”
ג'ניפר הביטה עליה. “שישים.”
"חמישים.”
העיניים של ג'ניפר סקרו את עיניה של אמה שלוש פעמים לפני שהושיטה את ידה. “מקדמה.”
אמה הכניסה את ידה לתיקה והוציאה את המעטפה שהכילה עשרים אלף דולרים. היא החליקה אותה לעבר ג'ניפר. ג'ניפר הרימה ופתחה אותה, מסתכלת לתוכה.
"זה בדיוק כמו בסרטים האלה.” היא מלמלה בחצי חיוך, “רק שזה דרמטי יותר.”
אמה לא טרחה להניד עפעף, מודעת לעובדה שג'ניפר ניסתה להתבדח כי רגשות אשם החלו לחלחל בה, היא הרגישה כאילו זנחה את אמה, אבל הכסף, מצד שני; כל כך משך אותה. “תדברי.”
"קוראים לו סבריאל.”
"לשטן?" אמה זקפה גבה, מבולבלת. עד כה שמעה סיפורים כללים במיוחד על היצור מאחורי ג'ניפר. תחילה, האמינה שהייתה משוגעת לחלוטין. לאיטה, החלה להבין מה קורה פה, מקבלת הוכחות לאט לאט.
"מה פתאום.” ג'ניפר אמרה מיידית. “הוא שד. ויש כמה כמוהו. זה לא השטן בעצמו שירד לכדור הארץ.”
"...ולכולם קוראים סבריאל?”
"לא. רק לזה שאני עובדת איתו.”
"ו...מה אני צריכה לעשות כדי לעשות איתו עסקה?”
ג'ניפר השתהתה לרגע. “את צריכה להביא משהו חשוב לך.”
"כמו מה?”
"הרגשות שלך,” ענתה. “הזכרונות שלך. את חייבת תמיד להביא משהו שלא תוכלי להיות אותו אדם בלעדיו.”
אמה עיכלה לרגע את מה שנאמר לה. "מה... מה רוב האנשים נותנים?”
"הכל.”
"והם מתחרטים?”
ג'ניפר משכה בכתפיה. “אני לא יודעת.”
אמה לא הייתה צריכה לחשוב. הרעיון של איבוד של האדם שהיא – היה כאין וכאפס למול הפרס הנכסף שלמולה. "תקבעי לי פגישה איתו עוד שלושה ימים.”
ג'ניפר בהתה בה. “יש משהו מיוחד עוד שלושה ימים? אני יכולה לקבוע פגישה עוד היום.”
"הלילה, את מתכוונת,” אמה ענתה. “אני לא יכולה הלילה. ולא בזה אחריו.”
"למה?”
"יש לי דד ליין. אני צריכה לילות לבנים כדי להשלים את הפער.”
"אה.” ג'ניפר השתהתה ובהתה באמה, מופתעת שלרקע העל טבעי יש משהו כה טבעי שמונע ממנה לדבר איתו. “אז, בהצלחה.”
"כן. תשלחי לי את שאר המידע עליו. כל מה שאת יודעת. כל מה שאת יכולה לכסות. עסקאות וכדומה. ו,” היא השתהתה. “כמה ברוטלי הוא?”
"אוקיי," ג'ניפר הסיטה את מבטה ותקעה את ציפורניה בכריות אצבעותיה. “רק. תהיי זהירה?”
אמה הנהנה מבלי לטרוח לחשוב על השלכת ההבטחה, הוציאה את ארנקה ושלפה שטר של עשרה דולרים, מניחה אותו על השולחן. היא נעמדה והסתכלה על ג'ניפר. “תיקחי את העודף.”
"אוקיי.”
</I>
-6.11.16-
בת האנוש קבעה עם סבריאל פגישה חצי שעה לפני שהגיעה. מתקשרת בדיוק בשעה שבה התאריך התחלף ושעות הביקור שלו החלו. סבריאל לא יכל להריח את רגשותיה מעבר לפלאפון, אבל בקולה, משהו בהחלט נשמע... מוזר.
וכשהיא שוב פעם נכנסה, נראתה זהה למדי לפעם הקודמת. את הסריג החליף מעיל עור – שידע שהיה מזויף – שחור ומסורבל למראה, הג'ינס המוכרים שוב היו על רגליה, שיערה פזור שוב.
"שלום, אמה.” אמר בחיוך רך אך הרגיש קוצר רוח מסוים; בני אנוש בדרך כלל לא חוזרים אליו, הם מבועתים מידי בשביל זה. אם הם חוזרים אליו זה בדרך כלל אומר שיש בעיה בעסקה. הוא לא הריח כעס עוד, אלא עירבובייה של רגשות מוזרים. וזה הרגיש לו לא הגיוני.
אמה נשאה אליו את מבטה, בכוונת תחילה. היא הביטה בו והמבט שלה לא היה כועס או עצבני. הוא היה, יותר נכון, מוקסם. היא התיישבה באחת.
"איך.” הייתה המילה הראשונה שאמרה.
סבריאל זקף גבה בהפתעה. “סלחי לי?”
"איך עשית את זה, סבריאל, זה מדהים.” היא הייתה כל כך נלהבת שאפילו לא היו סימני שאלה במשפט שאמרה, והוא בקושי יכל לתפוס את המילים שאמרה; לפתע הוא הבין את כוונתה, את הסיבה שהיא פה, ואת רגשות ההתרגשות שאפפו אותה.. “נתת לאדם סרטן.”
הוא הנהן, כלא מבין מה אמרה.
"נו, תסביר. איך יכולת לתת לו סרטן קשה תוך שבוע, ולהגיע לבדיקות, כבר?”
"טוב. זה פשוט,” ענה סבריאל. “חזרתי בזמן לפני חצי שנה ואז הענקתי לו את מתנתך.”
"אה, רגע.” אמה לטשה בו את עיניה. “וסדר הזמן לא השתבש?”
הוא נאנח. "בתור בת אנוש, את לא יודעת, אבל הזמן תמיד מסדר את עצמו. הזמן הוא מימד. את מבינה. אם יש שתי מכוניות על הכביש, מכונית א' ומכונית ב', וננחית את מכונית ג' על הכביש ללא אזהרה, מן הסתם תתרחש תאונת דרכים. אבל אם ברגע שמכונית א' וב' יוצאות לכביש מכונית ג' תהיה כבר איתן, שום דבר לא ישתבש, דברים רק יקרו אחרת. סדר הזמן לא שובש, אלא סידר את עצמו מחדש.”
בת האנוש הייתה מסוקרנת כשהסביר, אך במיידיות עלתה על שאלה חדשה, "איך זה אפשרי? הרי, הסרטן משפיע עליו.”
"באיטיות, לא בבת אחת. הוא לא רץ ישר לבית חולים, מקיא דם. לסרטן, במיוחד לזה שנתתי לו, לוקח זמן מה להשפיע.”
אמה הביטה עליו שוב. “זה מרתק.”
הוא הנהן. “בהחלט.”
וכשהיא השתתקה, היא התבוננה בו, בסקרנות. ממש בולעת אותו פנימה ומחלקת אותו לגורמים. והוא עשה זאת גם כן. הסקרנות והבוטות שלה עניינו אותו לאין שיעור. הייחוד שלה. כל כמה זמן – זמן רב – מגיע אחד כמוה, כאילו משום מקום, והוא נעלם כשם שהוא מגיע.
למען האמת, מההתחלה לא רבים פנו לסבריאל בבקשות נקמה. הרוב היו בקשות לתועלת אישית שהיו לא אפשריות ללא עזרתו של סבריאל. כמו הצלה ממחלה חשוכת מרפא, או מחיקת חלקים מסוימים בזיכרון. אנשים שעברו את מה שאמה עברה, לרוב ביקשו שהחלק הקשור לכך ימחק מזיכרונם, שהשעון יחזור אחורה והדבר לא יקרה, הגנה נצחית, או התאוששות מהירה מהצלקות.
אבל אמה ביקשה נקמה. ואנשים בדרך כלל לא ביקשו נקמה, לא אצל סבריאל. הנקמה הייתה מיותרת בעיני רוב בני האנוש, שחיו את חייהם האפורים בכניעה ובטמיעה בין השאר ושאר האנשים לא רצו להטריח את סבריאל בעניין, כי אם היו לוחצים על ההדק, או בין אם היו פונים לכוח הזרוע ואפילו נעזרים באלה למטרותיהם, יכלו לפתור בעיות, ובין האנשים האלו, שפנו ליכולות בידי בני האנוש, נמנו אנשים שלא ידעו שסבריאל בכלל קיים בשביל לספק את מטרותיהם, אבל אם היו יודעים, היו פונים אליו בהחלט.
האנשים שפנו לסבריאל בענייני נקמה חשבו קודם והחליטו שהם לא רוצים הרשעה בפשע או סיבוך פיזי מפרך. אנשים כאלו ביקשו להעניק במתנה אונס או רצח בעינויים. אנשים כאלו היו מוכי שנאה עד כדי כך שביקשו לרסק את האדם שהכירו, והם רצו לצפות ולצחוק תוך כדי. כזאת אמה הייתה.
"אני תוהה,” אמר, “מה גורם לך להתבלט מעל לכל השאר.”
"ג'ניפר, היא אמרה לי, על מי שבא אליך." אמה השיבה, קולה קר ויציב, “הרבה אנשים בעולם הזה הם אנשים טובים. או לפחות, חושבים שהם. וג'ניפר אמרה שבאים אליך הרבה, המון, אנשים טובים. שרק נופלים בפח. אנשים טובים שסובלים וכואבים. והם מבקשים מנוס. זה לא כאילו האנשים האלה רקובים מטבעם.”
"ואת לא?”
"אני פשוט לא מוצאת את עצמי כזאת.” ולפתע, הוא לא הרגיש דבר. הוא לא יכל להריח שום רגש ממנה.
ריקנות. זה סוג האדם שהפכה אליו אחרי הכל?
"למה?”
"כי אנשים טובים... אנשים טובים שבאים אליך באים בלי כל ברירה. לי יש ברירה, אני יכולה להמשיך לחיות מבלי לנקום. אבל אני חייבת את זה עד כדי כך שלא אכפת לי מכל תפיסה מוסרית כלשהי.” אמה נעמדה, והיא הייתה מפוכחת וריקה. “בכל מקרה," היא נאנחה. "היה נחמד לדבר איתך. זה באמת מרתק.”
"חכי רגע.” סבריאל החווה באצבעו והיא התיישבה. המחשבות חוללו בראשו והוא שקל לרגע מה לשאול אותה, קמט הופיע על מצחו. “מאין לך לדעת, שהתפיסה שלך, של אנשים טובים, היא לא שגויה?”
"טוב, תחשוב על מה שאני מבקשת.”
"אני בטוח שזה דבר הגיוני בהתחשב בנסיבות.”
"אז למה לא כל האנשים שעשו דבר דומה מתו מסרטן?” צלבה אותו.
סבריאל השתהה. “אולי הקורבנות לא יודעים עליי.”
"אני אולי לא עומדת לגמרי על דעתי של מי הוא אדם טוב, ומי הוא לא, אבל אני בטוחה שטיפלת במקרים דומים לשלי, סבריאל. ולא מעטים.” ענתה. “אז, אשמח אם תענה לי. אתה רואה הרבה אנשים טובים, ביום יום, אני אדם טוב לדעתך?”
סבריאל השתתק. בת האנוש הייתה תקיפה למדי, והיא ביססה את טענותיה היטב. “לא. אני לא חושב.”
אמה הנהנה במבט יודע, ואמנם נראתה אדישה, אבל ריח של שביעות רצון חלחל ממקומה. ולפני שהוא שם לב, סבריאל חייך. חיוך גדול. והחיוך שלו הרתיע את אמה אחורנית. כי עם החיוך שלו העיניים שלו הפכו ארגמניות, וקרניו חזרו לצורתן המקורית, אם כי שאר צורתו נשארה חבויה.
הוא הסתכל על בת האנוש הזאת; כמה מכוערת ויפה הייתה במהותה, בצורתה הכה כנה וכה מעוותת, כמעט מרושעת.
"ארצה לשאול אותך דבר כלשהו, אמה.” אמר.
"כן?” היא בקושי הקשיבה, בהתה בסקרנות. בולעת את צורתו האמיתית. מרותקת.
"אני רוצה להציע לך שבמקום תשלום, תשקלי להיות שד.”
אמה הסתכלה אליו. “אז זה מה שאתה.”
הוא הנהן. “אכן.”
"אני חייבת להיות אחד?”
"לא. אבל רק תדעי שאם תהיי אחד, לא תצטרכי לשלם דבר.”
אמה השתהתה. “מה המלכודת?” ולמרות הזהירות שלה, ריח שביעות הרצון באוויר התחזק באחת.
"אין אחת.”
היא זקפה גבה. “למה? איך אני הופכת לשד?”
"אני תולש את הלב שלך ומאחסן אותו בכספת לפני שנשמתך תעבור הלאה.”
אמה נחנקה מעט, שביעות הרצון באוויר נחלשה. “לזה אתה לא קורא מלכודת?”
"לא ממש. זה לא משנה דבר. רק כובל אותך אליי ואל כדור הארץ, ככה שלעולם לא תעברי הלאה.”
"ואיך לעזאזל זה מסתדר מבחינה אנטומית?” שואלת, סבריאל שם לב שתמיד הייתה חייבת לקבל מילה בדבר.
"זה קסם. זה לא אמור להסתדר מבחינה אנטומית.” סבריאל ענה מיידית. “אז, מה דעתך?”
"לתת למישהו לתלוש את הלב שלי ולראות מה יקרה? אני לגמרי בעד.”
"באמת?”
"לא. אבל אני אשקול את זה.” אמה הביטה בו מספר שניות ופתחה את פיה לדבר שוב, “מה כל כך מיוחד בי?”
"סלחי לי?”
"הסיבה שהצעת לי להיות שד. הסיבה שהצורה האמיתית שלך נחשפה.” הוא הריח זחיחות. הו, כמה אנושית הייתה ברגע ההוא. כמה מאכזבת.
"את באמת מתנשאת.” סבריאל אמר, התלהבותו שככה “כל בני האנוש חייבים להרגיש כאילו הם מיוחדים. כאילו לכל דבר שקורה חייבת להיות סיבה מיוחדת, והם הסיבה המיוחדת. כן, יש סיבה, וכן, את הסיבה. אבל היא לא גדולה, ולא מיוחדת. ראיתי בך ניצוץ למה שיכול להיות דבר גדול יום אחד. אבל כרגע, את לא יותר מתינוקת. לעומתי, ולעומת כל שד או מלאך שקיימים.”
אמה הביטה בו, מצמצמת את עיניה בטינה. “למה אתה קורא לי תינוקת, אם ראית בי פוטנציאל?”
"כי את באמת תינוקת. אני חיי מאז ימי אדם וחווה, ונמצא על כדור הארץ מאז ישו. ככה מעטים מאיתנו, והשאר, רבים שהיו בני אנוש בראשיתם, ונמצאים בתפקידם מאות ואלפי שנים, הם לא מיעוט כלל וכלל.”
אמה השתתקה, ושוב, רגשותיה היו מעורפלים..
"אמנם את מסקרנת אותי, אך דעי את מקומך. אניח לך להתנשא אם תחליטי להיות אלמותית.”
"אני אחשוב על זה.” סבריאל רוקן אותה ממילים, ורגשותיה סערו. מסתבר שכשמכים עם האמת הקשה, לא היה לה דבר לומר. אולם, רק לרגע, ורגשות של סתירות וכעס התפרצו לעברו והיא אמרה, “אמנם אני תינוקת. גם מבחינת הניסיון, וגם מבחינת הפנימיות שלי. אבל אל תפקפק בי, סבריאל. זכותי המלאה להתנשא, בין אם זה מגיע לי או לא. גם אם אני מעריכה בהגזמה את עצמי, יום יבוא ואני אשתפר עד לנקודה בה אני מעריכה את עצמי היום. אני לא צריכה את רשותך לנהוג כפי שאני נוהגת. אני רק צריכה את הכוחות שלך כדי שאממש את הנקמה שלי.”
סבריאל פתאום חייך שוב, והאנושיות שלה, אבל לא היפה, האנושיות המלוכלכת שלה תפסה את החלל בחדר, והוא אהב את הריח של הרגשות המכוערים שלה. “כמובן.” ושוב, לא היה לו דבר לענות.
אחרי שאמה יצאה משם וסגרה אחריה את הדלת, סבריאל הרגיש שיעבור זמן מה עד שיתראו שוב.
<I>
-19.10.16-
משרד הפסיכולוגית הזכיר לה רבות את תקופת ימי הביניים. אמה אהבה את התקופה, אך שנאה את המשרד. הוא היה מעוצב יפה, לפחות בעיניה, עם רצפה עשויה מעץ, תמונות ממוסגרות במסגרות מעץ, אור צהבהב שתיאם את האווירה, אפף את המקום, וספות חומות עם כריות חומות ושמיכות מנומרות מקופלות לצידן.
כיסא הפסיכולוגית היה, למעשה, כורסה, והיא הייתה עשויה מעור – שאמה תמיד האמינה שהיה מזויף, מאחר שהפסיכולוגית שלה הייתה טבעונית מוצהרת – חום. ועליו ישבה הפסיכולוגית, בקביעות, בין אם אמה באה או הלכה, הפסיכולוגית ישבה שם כל פעם שראתה אותה, מבלי לקום כדי ללחוץ ידיים, לשתות, או ללכת לשירותים. ולצידה הספל הלבן שלה, שהכיל לחלופין תה או קפה. פניה של הפסיכולוגית בגיל העמידה היו שמנמנות, עם שיער צבוע בחום, עיניים חומות, אף מעוקל, וגוף עגלגל קלות, היא נראתה כמו אישה נורמטיבית בגיל העמידה. היא הייתה לבושה לרוב במכנסי ג'ינס בשילוב של חולצה כלשהי, ומסיבה מסוימת אף פעם לא היו לה נעליים. או שאמה אף פעם לא ראתה אותה עם נעליים. הפעם, לבשה הפסיכולוגית חולצת טריקו לבנה.
"אני מפסיקה את הטיפול.” אמה אמרה, לא טורחת להתיישב. היא רק סגרה את הדלת מאחוריה.
"למה." הפסיכולוגית לא נראתה מופתעת כלל. עד כדי כך שלא שמעה סימן שאלה בסוף השאלה שלה, ה'למה' נשמע יותר כמו קביעת עובדה פשוטה.
"כי אני לא צריכה אותו יותר.” אמה אמרה בטון נחרץ, מסתכלת על הפסיכולוגית ומשתדלת לא לעוות פנים לעברה.
"אבל את עדיין זוכרת, אמה.” ענתה לה הפסיכולוגית. “ואת מתייסרת על זה.”
"נכון.” אמה אמרה, תוהה כמה זמן הפסיכולוגית רוצה למשוך. “אני עדיין זוכרת את מה שקרה לי. ואני מתייסרת. אז החלטתי שהגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. עברו תשע שנים מאז, ועברתי שבע שנים בחיפוש אחר פתרון, ועשיתי כל מיני דברים אקראיים בשמונה השנים האלה. בשנה התשיעית, עשיתי עוד דברים, ואחד מהם היה ההחלטה שלי לבוא לפה. לנסות, לראות. עצרתי את הטיפול שלי שלושה חודשים בשנה הראשונה אחרי מה שקרה.”
"אבל, אמה, את אפילו לא מסוגלת להזכיר את זה.”
"אני יודעת. לכן, אני חושבת לנסות דרך אחרת. תודה על מה שעשית בשבילי עד כה, אבל זאת לא הדרך שלי.”
הפסיכולוגית שלה נשענה קדימה. “את מתכננת לעשות משהו שיפגע במישהו?”
"לא.” אמה שיקרה. והיא ידעה שהיא שיקרה, אבל לא היה בה שום רצון לחלוק את מחשבותיה. בכל מקרה, כל מה שהפסיכולוגית רצתה למצוא הייתה נקודה שתשיב את אמה לחיקה, כדי להפיק עוד כסף בתהליך. “אני לא מתכננת לעשות את זה. אבל אני חושבת שסוף סוף יש לי פתרון ראוי.”
הפסיכולוגית הנהנה. “טוב ויפה.” ואמה יכלה להרגיש את חוסר השביעות שלה.
"אכן טוב ויפה.” אמה פתחה את הדלת. “נתראה. אני אשלח לך את התשלום בדואר.”
הפסיכולוגית חייכה ברגע שהזכירה את התשלום.
אמה הסתובבה, וסגרה את הדלת אחריה. 'כלבה', חשבה לעצמה.
</I>
-8.11.16-
"הצעת לה מה?”
"להיות כמונו.” סבריאל אמר בתגובה לפרצוף ההמום של השליח ממרום, שבא לשמוע חדשות על המתרחש בכדור הארץ, ואת הרשימה החודשית של אלו שלא יעלו לגן עדן. “או יותר נכון, כמוני.” הוא חייך.
השליח המלאכי שלו היה גבריאל, הפעם. הוא, מיכאל ודניאל באים אליו, כל פעם מישהו מהם. מאחר שהרביעי מבינם עסוק בהשלטת טרור.
מלאכים נראים זהים למדי. מוקפים בהילה של אור מעט כחלחל, ולבושים בדבר מה לבן ודמוי כותונת. עורם לבן, וכולם גברים, עם תווי פנים – גבריים למדיי - זהים לחלוטין, וההבדל היחיד בינם הוא שיערם וצבע עיניהם. גבריאל היה בעל עיניים חומות, ובלונדיני, עם שיער שהגיע עד לאמצע צווארו. כבר אלף חמש מאות שנה שהוא שמר את התספורת הזאת.
"אתה עושה את העבודה שלך טוב מידי,” אולי זאת נשמעה כמו מחמאה, אבל גבריאל, למעשה, נזף בו. “בסוף אף אחד לא יגיע לגן עדן.”
"אל תדאג. בעיקר מושחתים מגיעים אליי.”
"שנינו יודעים שזה שקר.”
"כל התפיסה היא שאדם טוב עומד בפיתויים.”
"אבל הם רק טועים. הם מועדים. זה לא בסדר שאתה פוסל להם עתיד במקום טוב יותר בגלל מעידה.”
"תתלונן אצל הבוס הגדול.”
"לאדון שלנו אין שום קשר לזה.” הכעס המלאכי עורר שביעות רצון גדולה יותר בעיני סבריאל. היה לו ריח טוב יותר.
"אה, באמת? אני חושב שכולנו יודעים שאין מקום למעידות אצל הבוס הגדול.” סבריאל צחק. “כי הוא לא מועד.” הוא גיחך.
"זה מצחיק אותך?” גבריאל הרצין עוד יותר.
"האל שלנו לא חומל.” ענה סבריאל. “זה מצחיק שאתה מסונוור כל כך.”
"אני יודע שאתה כועס כי הוא העיף אותך מגן עדן, אבל זאת הייתה סיבה טובה.”
"על גחמה.” הפטיר בבוז.
"תפסיק להיות מריר.”
סבריאל הביט בו. “מי המציא את התפקיד שלי?”
"...הוא.”
"יופי. זה כל מה שאתה צריך להבין.”
"אתה באמת מריר.”
סבריאל הפטיר חיוך. “ומי אתה חושב הפך אותי לכזה?”
גבריאל שינה נושא. “אז מה לגבי הבחורה? אם לא תסכים, תהפוך אותה לאחד בכוח?”
"...לא. לפחות לא נראה לי.” סבריאל השתהה. “עדיף שאני לא אכריח אותה לעשות שום דבר. היא נקמנית.”
"אז איך תיקח ממנה תמורה?”
"אה, זה. כן, יש לי תוכנית מעולה בשביל זאת.”
"רק תדאג לא ליצור כאוס.”
"אשתדל.”
גבריאל צמצם מבט לעומתו ונעלם כשהופיע.
<I>-15.10.16-
מייקל נכנס לחנות הספרים שהייתה בה ממש אחריה. אמה הייתה מופתעת. היא הייתה בטוחה שיחלוף על פניה ויעלם שוב, כמו שעשה כשנפגשו בטעות שנה אחרי תום הלימודים.
אבל, טוב, כעת שניהם היו בוגרים. והוא לא היה שוב הילד הפגוע והמתוסכל מחוסר הפופולריות הניכרת שלו.
הוא התבגר, וגם נראה טוב יותר, בהדרגה. פניו הפכו גבריים יותר, הפצעונים נעלמו, הוא הפך חסון ואפילו השיג מעטה זיפים שידעה שתמיד רצה.
"אמה?” שאל. היא הסתובבה אליו.
מייקל היה אמור להיות בן עשרים ותשע, אולי אפילו יותר. הוא תמיד היה קצת יותר גדול ממנה, אבל היא לא זכרה את יום הולדתו עוד. הם היו חברים מאוד מינוריים, ומאז תקופת בית הספר, לא נפגשו עוד.
"היי, מייקל.” אמרה.
הוא חייך, עיניו הכחולות חייכו אליה בכנות מקסימה למדי. אבל משום מה, אמה לא יכלה לחייך אליו בחזרה.
"איך את?” שאל.
"אני... אני בסדר. נראה לי.”
"שמעתי,” אמר. “על מה שקרה, מה שקארטר עשה לך - האונס. אני... אני מצטער.”
היא משכה בכתפיה, מהדקת את אגרופיה ברגע שהאונס עלה. “באמת אין על מה. לא היה לי דבר לעשות כדי למנוע את זה.”
מייקל עיוות את פניו בעצב, והפנים שלו היו כל כך כנות, והיא הבינה שהיא פוגשת באותו הרגע את אחד האנשים הכי כנים וטובים שהיא ראתה זה זמן מה, הרגשה רכה אפפה אותה לפתע.
והאדם הזה ריחם עליה, והיא שנאה את זה בדיוק באותו הרגע, ההרגשה הנעימה התנערה מקרבה.
"התגברת על זה?”
והכנות שבה שאל אותה את השאלה הזאת גרמה לה לגחך, “לא.” אמרה את האמת, זה זמן רב.
מייקל הסתכל מסביב. הם היו בחנות, ודיי הפרו מהשקט. “את רוצה ללכת לבית קפה? אני אשמח לדבר איתך.”
היא הנהנה והלכה אחריו. משחזרת את החוקים בראשה. לא ללכת איתו למקום לא הומה, לא ללכת איתו לבד ברחוב, לא לומר לו איפה היא גרה, לא להשיב על שאלות חשודות.
והרשימה בראשה התרחבה והתרחבה והיא הנהנה לעצמה כשסיימה, והלכה אחריו לבית הקפה.
הם חיכו דקה בחוץ, ולאחר מכן הכניסו אותם. היא הזמינה שוב מיץ תפוזים, מייקל הזמין קפה.
"אז במה את עובדת?” מייקל התחיל בנושא קל יותר. “שמעתי שהתעשרת.”
"כן.” ענתה. “גם בגלל התביעה וגם בגלל שלפני שהתפטרתי מהעבודה הקודמת שלי פיתחתי אפליקציה מצליחה למדי.”
"ועכשיו?”
"אני כתבת, מסקרת בעיקר פוליטיקה. אתה?”
“אני עובד במכון כושר בתור מאמן אישי.”
"יש בזה כסף?” אמה שאלה בפליאה. תמיד האמינה שהם היו סטודנטים שריריים שפשוט הכניסו עוד כסף צדדי.
הוא צחקק. “תתפלאי.”
אמה סקרה אותו בחשד. הוא נראה חסון עכשיו. אבל הוא לא יתקוף אותה במקום הומה, נכון?
הוא הרצין שוב. "אוכל לשאול אותך מה עשית?”
“אה?”
"כשניסית להתגבר. אולי משהו לא הלך טוב, אולי אוכל לעזור?”
החשד בו התגבר.
"לא נראה לי,” אמה אמרה. “הלכתי לפסיכולוגית למשך שלושה חודשים אחרי האונס, ועכשיו אני כבר כמעט שנה שוב לתוך טיפול פסיכולוגי. ניסיתי תרפיה באומנות, ניסיתי ללמוד שפות ולעשות דברים כדי לשכוח, אבל זה לא עוזר.”
מייקל עיקם את אפו. “כשהייתי מתבגר ניסיתי להתאבד. בחופש האחרון, שנה לפני שסיימנו ללמוד. היינו בני שבע עשרה.”
אמה פערה את עיניה בהפתעה. “באמת?”
הוא הנהן. “גם חתכתי. אבל לא עמוק מספיק כדי שיישארו צלקות קבועות.”
"למה... למה אתה מספר לי את זה?”
"החודש שבו נעדרתי היה חודש מזעזע. הייתי בטיפול אינטנסיבי ואחרי תרופות שתקעו בי כי התפרעתי והרבה מאמצים, הייתי בטיפול פסיכולוגי צרוף.”
אמה צמצמה את עיניה. הוא בטח תכנן לספר לה עוד סיפור מצליח על פסיכולוג שעזר לו. “וזה עזר, הא?”
"לא,” ענה, טון קולו פשוט ושטוח. “בכלל לא. אני סבלתי כל רגע. התנגדתי והלכתי איתו ראש בראש. הייתי צריך את הריסון כדי להבין מה לא טוב לי, אבל לא הייתי צריך את הפסיכולוג. הייתי צריך את הטיפול, אני מודה בזה עכשיו. אבל רק המוסד עזר לי. הפסיכולוג לא עשה דבר. התעשתי כשהחלטתי על כך בעצמי. הטיפול בבית היה מספיק טוב.”
"ואיך... איך התעשת?” אמה התמלאה עניין – היא רצתה לעבור ולסגור את פרק האונס מאחוריה. שנים על גבי שנים ששרפה בניסיונות להתגבר, להשאיר דברים מאחור.
היא רצתה שקט.
השיחה נעצרה לרגע כשמלצר בא והעניק להם את המשקאות שהזמינו.
"שיניתי גישה.” ענה, ואמה לא הייתה מרוצה מהתשובה החלקית. “הסתדרתי בעצמי.”
"מה זאת אומרת?” אמה שאלה בחשד.
"הסיבה שהייתי כל כך מריר הייתה שעברתי בריונות. היה בחור אחד, שהציק לי כל הזמן. בצורה מטורפת כמעט. ממש בריונות מהסרטים. הכניסו את הראש שלי לשירותים וקרעו לי את הבגדים להחלפה אחרי שיעור ספורט. איתרו אותי אחרי בית ספר, כתבו לי דברים נוראיים על השולחן. וזה היה בעיקר הוא. אדם אחד. פופולרי מאוד. היום אני לא זוכר את השם שלו.” הוא חייך.
"מה... מה עשית לו?”
"ריסקתי לו את המכונית, ואת הלסת. עם אלה.”
"מ – ה?” אמה התפלאה. “מה לעזאזל?”
"אני יודע, נכון? הייתי עסוק בפירוק המכונית שלו, ואז הוא בא והייתי חייב להשתיק אותו. אחרי שהכיתי אותו, ריסקתי את המכונית שלו עוד קצת וברחתי, הוא התעורר ואמר שזה אני ואף אחד לא האמין, גם כי בכלל לא הייתה לי אלה.” הוא צחק. “מאז הוא בחיים לא נגע בי.”
"וואו.”
"כן. היום בחיים לא הייתי עושה את זה, אבל זה עדיין זיכרון מתוק.” הוא צחק. “הוא אחד האנשים שממש שמחתי לראות שוב אחרי שסיימתי ללמוד. בעיקר בדמות השרירית והאלוהית שלי כיום. הוא ממש החוויר.”
"וואו.” אמה התפלאה. מייקל בכלל לא נראה כמו אדם שיעשה דברים כאלה, ולפתע היא תהתה לאיזה תהומות אפשר לזרוק אנשים כדי שהם יעשו מעשים כאלה קיצוניים.
"אהא. הפואנטה, בכל מקרה, היא שאת לא צריכה עזרה מאחרים. תהיי עצמאית, תזמי. ואל תהיי פזיזה. אם את רוצה לשכוח מהר, תצטרכי לעשות משהו על-טבעי. לא כאילו זה קיים, כן?”
אמה לא יכלה שלא לחייך. ולרגע, היא הבינה מה לעשות. אמנם מייקל התכוון למסר אחד, שתקום בכוחות עצמה, בלי שום עזרה חיצונית, אבל, עלה בה פתרון אחר.
"תודה, מייקל. עזרת לי מאוד.” אמרה ברוך. הם המשיכו לדבר על מה שקרה עם החברים הישנים מהכיתה, ואמה הרגישה רגועה בצורה מפתיעה בסביבתו.
חצי שעה לאחר מכן, אחרי שסיימו לדבר והחליפו פלאפונים, אמה פנתה לשירותים והתקשרה לג'ניפר.
"ג'ניפר? זאת אמה.”
"את משוגעת, את יודעת?” קולה של ג'ניפר נשמע מעבר לקו. “אני בג'רזי. בזאת שבבריטניה. השיחה הזאת תענה לך הון.”
אמה המהמה. “אני עשירה, זה לא משנה. עכשיו, כשתחזרי, אני חייבת לדבר איתך על משהו.”
"זה לא יכול להיות על הפלאפון?”
"לא.”
"אז לא יכולת להודיע לי בווטסאפ?”
"כי את תתחברי.”
"...צודקת.”
"תזכירי לי שוב למה את בג'רזי שבבריטניה?”
"אה, כן.” קולה התנגן. “אני בשליחות בשם השד שאני משרתת. כי הוא כבול למנהטן בידי כוחות עליונים.”
"אין לך חוק נגד חשיפת דברים על טבעיים?”
"טוב, רוב האנשים לא מאמינים לי.”
אמה המהמה שוב. “טוב, נתראה כשתחזרי. תתקשרי אלי בהקדם האפשרי.”
"בסדר גמור. ביי ביי.”
"ביי.”
</I>
-30.9.2017-
בדרך לבית החולים אמה קיבלה שיחה משד.
"העסקה, היא תושלם עוד שבועיים.” אמר. “הרופאים נאבקו עליו דיי קשה, אבל עכשיו, אין ממש מה לעשות. יש לו גרורות בכל מקום. בעצמות, בריאות ובכבד. זה לא משנה יותר.”
אמה הנהנה, כאילו אליו, למרות שהייתה מודעת שהוא לא יכול לראות אותה. “תזכיר לי באיזה מצב הוא כרגע?”
"אבוד, פחות או יותר. הוא בסרטן הערמונית גרורתי, עבר טיפולי כימותרפיה אינטנסיביים ותשעה ניתוחים בחודשים החולפים. הוא החליט לפני כמה ימים שהגיע הזמן שלו להרפות.”
"והוא רוצה לראות אותי לפני מותו.” אמה אמרה בנימה ברוטלית למדי כשהתהלכה ברחוב ופנתה לעבר בית החולים. “רוצה לצפות?”
"מאוד.”
"טוב, חבל.” אמה ניתקה את הפלאפון. למעשה, לא ידעה בדיוק מה להרגיש, מה לחשוב, להיות מלאה בשביעות רצון, או... כעס, אולי. כאב?
היא נכנסה לבית החולים ופנתה לקבלה, היא הלכה לעבר האחות שנראתה ממורמרת למדי בעודה מתעסקת עם מחשב ואמרה, “שלום, אני אמה דיוויס, באתי לבקר את קארטר ג'והנסון, אני לא יודעת איזה חדר הוא.”
האחות הסבירה לה איפה למצוא אותו ואיך, ואמה עקבה אחרי הוראותיה. בית החולים היה ברובו מקום שליו למדי, הוא היה מדכא, כן. אפילו את אמה חסרת הלב. אבל ההוספיס של חולי הסרטן היה משהו אחר. ההוספיס יכל להיות מקום נעים יותר אם לא היו בו כל כך הרבה אנשים גוססים. הוא היה בנוי היטב, כמו מלון. תמונות יפהפיות תלויות על הקיר, מסכי טלוויזיה שפעלו כל הזמן, בריכת נוי במרכז במבנה, ומלאי של צמחיה מזויפת. הסתובבו בהוספיס גם כלבים, שהובלו אחרי הצוות הרפואי – שהסתובב הלוך ושוב בהוספיס – לתוך חדרי מטופלים כדי לעודד אותם. כן, זה היה מקום טוב לגסוס בו.
אבל כל מה שאמה יכלה לראות היה אנשים גוססים מול עיניה. היא לא הייתה אדם טוב במיוחד, למעשה, היא הייתה אדם רע. רע למדי. בעיקר בהתחשב בזה שהיא תקעה בהוספיס הזה מישהו, אבל היא פשוט ראתה יותר מידי אנשים גוססים. זקנים, זקנות, נשים וגברים, ילדים וילדות. ומלאי מהם. וזה דיי עכר מרוחה.
אבל היא התמקדה בחדר היעד שלה ונכנסה אליו.
הוא היה שם, והאדם שהיה ממש עכר להיות הוא. העור שלו, שהיה שחום, החוויר כל כך עד שהוא היה לבן כמעט כמו השמיכה שכיסתה אותו, השיער שלו לא נשר, אבל הוא היה קצוץ. היא הניחה שהכימותרפיה שנתנו לו לא גרמה לנשירה מוגזמת, כי יכלה לזהות כמה אזורים עם פחות שיער על ראשו. היו כל כך הרבה כבלים מחוברים לגופו שהיא התפלאה שהם לא הסתבכו זה בזה, וגופו, שהיה חסון ושרירי פעם, פתאום נראה חלש ושברירי. אם הושיטה את ידה והייתה מקפלת את מפרק ידו, הייתה בטוחה שהייתה עשויה לרסק אותה כליל. לצד קארטר ישבה אישה צעירה, אמה העריכה שהייתה בערך בת עשרים וחמש. היא הייתה יפהפייה, וישר קבעה שקארטר לא מגיע לקרסוליה. אמנם קארטר מעולם לא נראה רע, אבל היא קרנה. היה משהו מוזר בפניה – הדבר הוא שלא היה בהן ולא הפגם הקל ביותר. שפתיה מלאות, אפה סולד, ועיניה כחולות וגדולות. עורה היה שחום, ושיערה חום בהיר. היא קרנה גם בהוספיס שנראה יוקרתי. היא קרנה גם מול חולה סרטן סופני. היא הייתה לבושה ומאופרת היטב, אך למרות זאת לא היה אפשר לפספס את השקיות מתחת לעיניים האדומות.
אך היא קרנה גם כשהיא הייתה מותשת.
קארטר פתח את עיניו כששמע את הדלת נפתחת והביט עליה, וחיוך נפרש על פניו. “אמה.”
אמה הביטה עליו והיא התמלאה בסלידה. אחרי חמש שניות אמרה, “קארטר.”
"טיילור,” קארטר פנה אל האישה לידו. “תוכלי ללכת לכמה דקות? אני חייב לדבר איתה.”
האישה, שהתברר ששמה טיילור, קמה אחרי ארבע שניות בדיוק, וללא כל ספק או חשד, סגרה את הדלת מאחוריה שבע שניות אחרי שקמה.
"היא יודעת?” אמה שאלה, והיו בדבריה הפוגה של שש שניות, “שאנסת אותי?”
קארטר הנהן. הוא נראה עייף. הוא נראה כל כך עייף. שקיות מתחת לעיניו וכולו שבור ומרוצץ. אבל משום מה, לאמה לא היה אכפת, אפילו לא קצת. היא ראתה שסגר את עיניו בכאב.
"למה קראת לי?”
הוא גיחך. “רציתי שתשמחי לאיד,” אמר בקול עייף אך מקניט. עיניו עדיין סגורות.
אמה לא הייתה מרוצה מהטון הזה, היא השתהתה לחמש עשרה שניות. “והסיבה האמיתית.”
הוא פקח את עיניו שלוש שניות אחרי שסיימה לדבר, “רציתי לשאול, אם תוכלי לשקול לסלוח לי. גם לשקול יהיה טוב מספיק.”
"לא.” אמה ענתה מבלי לתת לשנייה לעבור.
"לא תוכלי אפילו לנסות?”
"לא!” אמה קראה. “למה לי?”
קארטר הביט בה, ופניו העייפות התכווצו. “כי ניסיתי! כל כך ניסיתי! כמה ניסיתי בשבילך, ודבר לא קרה! הודיתי שאנסתי אותך בבית המשפט ונאסרתי חמש שנים ושלושה חודשים, וכל רגע מהם היה גיהינום! קיבלת את הפיצויים שהיו ראויים לך כחוק ואת כל העזרה שיכולתי לדאוג לה איי פעם!”
"זה לא מספיק!” היא ניסתה לספור כדי לא להיכנס לפאניקה, אבל זה החליק ממנה, זה נעלם, והיא לא ידעה מה לעשות.
"איך לא, אמה?! תגידי לי מה עשיתי לא בסדר, אני אתקן את זה.”
"אתה. אנסת. אותי.” אמרה, והרגישה שהיא מאבדת שליטה.
"אני לא יכול לתקן את זה. תנקבי בסכום, כל דבר, שיגרום לך לשכוח את זה. כל דבר שאני בעצם יכול לעשות.”
הוא גרם לה לאבד עשתונות, בעיקר הפעם. "מה יכול גבר מאושפז בהוספיס וגוסס מסרטן לעשות, אה?" אמה הביטה בו בזעם הולך וגובר. “כל מה שאני אשמח אם תעשה עכשיו הוא למות בשקט.”
"זה כל מה שאת רוצה, אה?” קארטר חייך חיוך ציני והשעין את ראשו אחורנית בכאב. “אם הייתי יכול לסובב את הגלגל אחורנית, הייתי עושה את זה.”
"אבל אתה לא יכול, אה?” אמה הביטה בו והיא לא יכלה לא לרעוד וציפורניה סימנו סהרונים בכריות ידיה. חמישה סהרונים בכל כף יד. ארבע על כריות כף היד – שמונה בכולל, ושתיים – אחת על כל אצבע מורה. "אתה רוצה שאני אסלח לך. זה אבסורד, קארטר.”
"אני יודע.”
"אמרת – אתה אמרת שאתה אוהב אותי, ואמרת שזה בסדר שאני לא מרגישה אותו דבר ושאתה לא תעשה עם זה שום דבר, אז 'בבקשה, תישארי ידידה שלי'. אבל ברגע הראשון שאתה משתכר אתה גורר אותי לבית שלך, אוטם את הפה שלי ותופס את הידיים שלי ואתה עושה דברים שאי אפשר לסלוח להם.” אמה רעדה. “איך. אני. אמורה. לסלוח על זה?”
"אני עשיתי הכל כדי שתסלחי לי, אמה.” אמר, קולו נסדק. “הייתי בבית כלא, החיים שלי היו גיהינום, שילמתי על זה. אז בבקשה. תשאירי את זה מאחורינו. הייתי אדם טוב, אני אדם טוב. האדם הכי טוב שאני יכול להיות, אחרי מה שעשיתי לך. אני אדם טוב שעשה טעות נוראה. בבקשה, תביני. השתניתי. אני כבר לא אותו אדם שאנס אותך. עברו תשע שנים.”
"אני יודעת שאתה אדם טוב שעשה טעות נוראה, זה בדיוק הקטע.” אמה הרימה את קולה לאט לאט, בהדרגה, מנסה להתרכז בשניות העוברות בין מילה למילה וקולה החל לחרוק. “אני מעולם לא הייתי אדם טוב. לא לפני שאנסת אותי ולא אחרי. אין בי שום מחילה, אין בי שום אהבה, אין בי שום טוב! אני רק רוצה לגרום לך לסבול!” היא כבר צרחה בנקודה הזאת. “ולא אכפת לי שאתה כבר לא אותו האדם. האדם הזה היה אתה פעם, ולא אכפת לי לרמוס אותך כדי להשמיד אותו!”
"בבקשה." קארטר הביט בה, וקולו רעד. “מעולם לא סלחתי לעצמי על מה שעשיתי לך. אני רק צריך שתאמרי שתנסי.”
"לא.” אמה אמרה והסתובבה. “בחיים לא. אחרי הכל, אתה רק הילד העשיר והמפונק שתמיד רגיל לקבל את מה שהוא רוצה, הא, קארטר?” היא יצאה משם בסערה, טורקת את הדלת מאחוריה. היא רצה לשירותים והתחילה לצרוח, והדמעות זלגו והיא הלמה באגרופיה על הדלת ועל הקיר ולא נרגעה עד שהיא דיממה.