"אני הולכת לישון קצת."
"את בסדר?"
כן, רק עייפה."
אבל את חייבת לאכול לפני שאת הולכת ל-"
"אמא אני לא רעבה!" מאיזשהי סיבה הייתי ממש עצבנית. "אני הולכת למיטה." צעדתי לכוון חדרי בשקט.
"לא!" היא צעקה וחסמה את הכניסה לחדרי, "את לא תרעיבי את עצמך למוות, את תאכלי קודם."
"לא, אני הולכת לישון." אמרתי באיפוק ומשכתי בקטפי.
"את לא הולכת לשום מקום, את תאכלי עם כולנו ארוחת ערב."
"לא רוצה." אמרתי ודחפתי אותה מפתח הדלת.
"סילבר!" אבא שלי, שעד כו שתק וצפה במתרחש צעק ברשמיות מהספה בסלון , שעליה הוא יושב לכוון חדרי.
"מה?" צעקתי חזרה בחוסר סבלנות.
"תתנצלי בפני אמא שלך." הוא ענה באדישות והחל להתעסק בעיתון שהונך על שולחן הזכוכית שבסלון.
"לא רוצה." סיננתי את בקשתו וטרקתי את הדלת בעצבנות. התיישבתי על מיטת חדרי ופתחתי את הספר שלי בשקט והחלתי לקרוא אותו בניסיון להעלים את המחשבות מראשי .
הדלת נפתחה והסיחה את דעתי מהספר. מולי נעמדו אמי ואבי, אמי תלויה על קטפו של אבי ולוחשת לו דברים באוזן, מנסה להרגיעה אותו. "אני חושב שלא שמעתי אותך טוב קודם, את רוצה לחזור בשבילי על מה שאמרת?" קולו היה מאופק ופרצופו התעקם לפרצוף חמוץ וקריר. "לא-רוצה." הדגשתי את המילים בביטחון והרמתי גבות בהתנשאות.
"מה זה?"
"מה ששמעת." המשכתי וחזרתי להתרכז בספר שלי.
"תתנצלי בפני אמא שלך על מה שאמרת, אני לא אחזר על זה שוב," אימי המשיכה למשוך בקטפו, עיניה היו מפוחדות וכאובות. "עכשיו!" הוא צעק צעקה שהחרישה את אוזני והשתחרר מאחיזתה של אימי והתקרב לכווני. "ואת תסתכלי עלי שאני מדבר איתך." הוא משך מידי את הספר והפיל אותו לרצפה. "לא-רוצה." המשכתי בעקשנותי והתכופפתי להרים את הספר מהרצפה, אך ברגע שהתכופפתי ידו המוצקה של אבי אחזה בשלי והרימה אותי אל על באגרסיביות, ידו מוחצת את ידי הקטנה והצנומה בכוח.
"את תתחילי להקשיב לי, חצופה קטנה!" קולו היה תקיף וקר.
"אדמונד, בבקשה מספיק." אמא שלי התחננה בפניו בעיניה שרו דמעות.
"לא! היא תלמד להתנהג כמו בן אדם." אבי סירב להקשיב לאמי, הוא היה תקיף יותר משאי פעם ראיתי אותו.
"אני שונאת אותך!" צעקתי ובעטתי בבטנו מספר פעמים עד ששחרר את ידי, התפתלתי במיטתי בכאב ודחיתי את הדמעות מעיני.
"חתיכת-" אבי השליך לעברי קללות חסרות משמעות והחל להזדחל לעברי בכאב "מספיק! בבקשה." אמא שלי המשיכה לנקוט באבי, אך הוא המשיך להתעלם מדבריה.
"תתרחק ממני!" צעקתי לעברו והחלתי להתפרע במיטה, מנערת את כל גופי ובועטת ברגלי אך זה לא עזר, אבי אחז ברגלי בחוזקה ביד אחת ובשניה החל לאחוז בצווארי בכוח וללחוץ עליו, נשימתי פסקה והרגשתי את רעותי מתפוצצות בחזי, עינו ננעצו בשלי, היו חסרות משמעות, קרות, מפחידות. החלתי להתפתל במיטה בניסיון להשתחרר מאחיזתו של אבי, אך זה היה חסר טעם.
"אדמונד!" אמי צעקה בפחד והחלה למשוך אותו בכוח בידיה, אך גופה הקטן לא הצליח להזיז את גופו הגדול והמוצק של אבי. "אדמונד זאת הבת שלך מספיק, שחרר אותה." היא התקרבה לכוון פרצופו והביטה בעינו, החלה ללטף את פרצופו בעדינות בעוד אני מתפתלת במיטה מהחניקה שלו. "ששש אהוב שלי, שחרר אותה בבקשה." עיניה הכחולות היו מלאות דמעות שהאדימו את כל פרצופה. "בבקשה." היא אמרה, קולה שבור וחנוק. הוא הרפה את אחיזתו מצווארי והחל להשליך את גופו אחורה בבהלה, מלמל שרשראות מילים שבקושי הצלחתי להבין, "מה עשיתי? מה עשיתי? הבת שלי, מה עשיתי?" עיניו היו מפוחדות, הוא היה מבולבל והביט בי ברחמים. אמי חיבקה את צווארו וטפחה על גבו ואני החלתי להשתעל בחוזקה, בקושי מצליחה ליצב שוב את נשימתי בחזרה, ראשי מכווץ בתוך רגלי וגופי רועד וקר.
"אני מצטער, אני כל כך , כל כך מצטער. בבקשה תסלחי לי." אבא שלי או שמוטב והחיל לקרוא לו אדמונד התקרב אלי בידיים מושטות, מתקרבות ללטף את פרצופי.
"תתרחק ממני! אל תיגע בי!" צעקתי בפחד ונצמדתי לקיר, כולי רועדת.
"את בסדר?"
כן, רק עייפה."
אבל את חייבת לאכול לפני שאת הולכת ל-"
"אמא אני לא רעבה!" מאיזשהי סיבה הייתי ממש עצבנית. "אני הולכת למיטה." צעדתי לכוון חדרי בשקט.
"לא!" היא צעקה וחסמה את הכניסה לחדרי, "את לא תרעיבי את עצמך למוות, את תאכלי קודם."
"לא, אני הולכת לישון." אמרתי באיפוק ומשכתי בקטפי.
"את לא הולכת לשום מקום, את תאכלי עם כולנו ארוחת ערב."
"לא רוצה." אמרתי ודחפתי אותה מפתח הדלת.
"סילבר!" אבא שלי, שעד כו שתק וצפה במתרחש צעק ברשמיות מהספה בסלון , שעליה הוא יושב לכוון חדרי.
"מה?" צעקתי חזרה בחוסר סבלנות.
"תתנצלי בפני אמא שלך." הוא ענה באדישות והחל להתעסק בעיתון שהונך על שולחן הזכוכית שבסלון.
"לא רוצה." סיננתי את בקשתו וטרקתי את הדלת בעצבנות. התיישבתי על מיטת חדרי ופתחתי את הספר שלי בשקט והחלתי לקרוא אותו בניסיון להעלים את המחשבות מראשי .
הדלת נפתחה והסיחה את דעתי מהספר. מולי נעמדו אמי ואבי, אמי תלויה על קטפו של אבי ולוחשת לו דברים באוזן, מנסה להרגיעה אותו. "אני חושב שלא שמעתי אותך טוב קודם, את רוצה לחזור בשבילי על מה שאמרת?" קולו היה מאופק ופרצופו התעקם לפרצוף חמוץ וקריר. "לא-רוצה." הדגשתי את המילים בביטחון והרמתי גבות בהתנשאות.
"מה זה?"
"מה ששמעת." המשכתי וחזרתי להתרכז בספר שלי.
"תתנצלי בפני אמא שלך על מה שאמרת, אני לא אחזר על זה שוב," אימי המשיכה למשוך בקטפו, עיניה היו מפוחדות וכאובות. "עכשיו!" הוא צעק צעקה שהחרישה את אוזני והשתחרר מאחיזתה של אימי והתקרב לכווני. "ואת תסתכלי עלי שאני מדבר איתך." הוא משך מידי את הספר והפיל אותו לרצפה. "לא-רוצה." המשכתי בעקשנותי והתכופפתי להרים את הספר מהרצפה, אך ברגע שהתכופפתי ידו המוצקה של אבי אחזה בשלי והרימה אותי אל על באגרסיביות, ידו מוחצת את ידי הקטנה והצנומה בכוח.
"את תתחילי להקשיב לי, חצופה קטנה!" קולו היה תקיף וקר.
"אדמונד, בבקשה מספיק." אמא שלי התחננה בפניו בעיניה שרו דמעות.
"לא! היא תלמד להתנהג כמו בן אדם." אבי סירב להקשיב לאמי, הוא היה תקיף יותר משאי פעם ראיתי אותו.
"אני שונאת אותך!" צעקתי ובעטתי בבטנו מספר פעמים עד ששחרר את ידי, התפתלתי במיטתי בכאב ודחיתי את הדמעות מעיני.
"חתיכת-" אבי השליך לעברי קללות חסרות משמעות והחל להזדחל לעברי בכאב "מספיק! בבקשה." אמא שלי המשיכה לנקוט באבי, אך הוא המשיך להתעלם מדבריה.
"תתרחק ממני!" צעקתי לעברו והחלתי להתפרע במיטה, מנערת את כל גופי ובועטת ברגלי אך זה לא עזר, אבי אחז ברגלי בחוזקה ביד אחת ובשניה החל לאחוז בצווארי בכוח וללחוץ עליו, נשימתי פסקה והרגשתי את רעותי מתפוצצות בחזי, עינו ננעצו בשלי, היו חסרות משמעות, קרות, מפחידות. החלתי להתפתל במיטה בניסיון להשתחרר מאחיזתו של אבי, אך זה היה חסר טעם.
"אדמונד!" אמי צעקה בפחד והחלה למשוך אותו בכוח בידיה, אך גופה הקטן לא הצליח להזיז את גופו הגדול והמוצק של אבי. "אדמונד זאת הבת שלך מספיק, שחרר אותה." היא התקרבה לכוון פרצופו והביטה בעינו, החלה ללטף את פרצופו בעדינות בעוד אני מתפתלת במיטה מהחניקה שלו. "ששש אהוב שלי, שחרר אותה בבקשה." עיניה הכחולות היו מלאות דמעות שהאדימו את כל פרצופה. "בבקשה." היא אמרה, קולה שבור וחנוק. הוא הרפה את אחיזתו מצווארי והחל להשליך את גופו אחורה בבהלה, מלמל שרשראות מילים שבקושי הצלחתי להבין, "מה עשיתי? מה עשיתי? הבת שלי, מה עשיתי?" עיניו היו מפוחדות, הוא היה מבולבל והביט בי ברחמים. אמי חיבקה את צווארו וטפחה על גבו ואני החלתי להשתעל בחוזקה, בקושי מצליחה ליצב שוב את נשימתי בחזרה, ראשי מכווץ בתוך רגלי וגופי רועד וקר.
"אני מצטער, אני כל כך , כל כך מצטער. בבקשה תסלחי לי." אבא שלי או שמוטב והחיל לקרוא לו אדמונד התקרב אלי בידיים מושטות, מתקרבות ללטף את פרצופי.
"תתרחק ממני! אל תיגע בי!" צעקתי בפחד ונצמדתי לקיר, כולי רועדת.