02.03.06
תימלול חופשי:
…
פישר: אז זו האהבה שגורמת לך להתמסר כ''כ לאשתך בחולייה?
לונדון: זה איזשהו מחויבות.
פישר: מחויבות למה?
לונדון: למעין חוזה. חוזה נישואין!
רוזנטל: למחויבות הזו, לחוזה הזה, אתה קורה אהבה?!
לונדון: לא! לחוזה הזה אני מחויב. כפשוטו.
פישר: מה אז לא עולה בך מידי פעם המחשבה, ''חבל שיש לי אישה חולה עם דרישות השקעה קשות כ''כ?"
לונדון: איני יכול לומר שלא עוברת לי מדי פעם המחשבה בראש, "הבה לי אישה נאה ויפה שאלך לרעות איתה באחו…"
פישר (המום): מיקי נצא אולי לסיגריה?
רוזנטל (בחוץ): באנה הוא איש עמוק מאד הירון הזה.
פישר: אני בשוק! איזה עמוק ואיזה נעליים, לו אני אשתו, הייתי קם ככה מכסא הגלגלים, ונוגח בו כזו נגחה בראש…
רוזנטל: לא לא, הוא בנאדם מיוחד. אתה רואה שהם חיים יחדיו כמעט חמישים שנה. המושג אהבה פשוט קדוש וערכי מדי בשביל שישתמש בו כמצוות אנשים מלומדה.
פישר: אוקי נחזור פנימה.
לונדון: נו, נרגעתם קמעה?
פישר: ממש לא. אני לא מבין. אתה מתפתל בכל מיני הסברים מפותלים להגדרת הקשר עם האישה שאיתך זה עשרות בשנים. "אתה אוהב אותה או לא?"…
לונדון: בא נכנס לעיקרון הקופסא השחורה. המח הוא כמו קופסא שחורה, אתה לא יודע מה יש בתוכו, אתה יכול רק להסיק מה יש בפנים, על פי מה שיוצא החוצה.
פישר: אז בתוך המוח יש כן אהבה?!
לונדון: כשאני רואה את הפעולות שאני עושה בהכתבה של המוח, אני מנחש שהן באות ממקור של אהבה פנים מוחית.
פישר: מהורהר.
לונדון: רוצה עוד הפסקה?
רוזנטל: כן, נשמע טוב, נעכל קצת…
פישר (שוב בחוץ): שמע אני מזועזע! כ''כ קשה לך להגיד במילים פשוטות שאתה אוהב? אתה צריך להתעקל עם הסברי חוזה… קופסאות שחורות?... מה מסובך כ''כ?
לונדון: אתה מתעקש?! בא אספר לך סיפור אהבה. " בצעירותי ירדתי לשארם א-שייך לקורס צלילה בסיני, הגיעו לשם גם זוג, חבר וחברה. הם היו מאוהבים עד כלות. בלילות הם היו ישנים על החוף בשק''ש אחד ביחד. כך עברנו את השבועיים של הקורס כשהם משמשים לכאורה מקור השראה לאהבה. ביום האחרון של הקורס, יורדים כל החניכים אל מתחת למים, יושבים שם במעגל והמדריך עושה פרובוקציות בכדי לבחון את תגובתך במקרה אסון. הוא ניתק לצעירה את אספקת החמצן, עכשיו אין לה אוויר, מה שהיא צריכה לעשות, זה לקחת מאחר את המשאף, לשאוף אוויר, לתת לו גם לשאוף ושוב וחוזר חלילה. הצעירה כמובן פנתה לחברה הצעיר, והוא משום מה נכנס ללחץ ולא בדיוק נתן לה לשאוף אוויר דיה, היא כמובן נכנסה ללחץ גדול יותר, ובתוך כל הפאניקה התחילה ביניהם מריבה ומהומת אלוהים מי ינשום קצת אוויר, לא עבר הרבה זמן ושניהם עפו מהמים כמו לווייתנים מתאבדים.
כשסיימנו את הקורס, וכל אחד שב לביתו, יצא לי לראותם הולכים אל הכביש לחוד. כל אחד לבד, לתפוס טרמפ הביתה. השק''ש נשאר מיותם על החוף."
לו הייתם שואלים אותם בתחילת הקורס אם הם אוהבים, היו נשבעים לך שהם מאוהבים עד מוות. היא הייתה שרה לך שירים עליו, והוא היה אומר שהוא מוכן למות עבורה. אבל ברגע האמת, קצת אוויר, זה מה שעמד ביניהם ב"אהבתם"…
מסתבר שבירכתי מוחו לא הייתה בנויה האהבה בתפארתה, ורק ברגע האמת מתחת למים, כשמוחו פולט לו הוראות, רק אז התוודע לכך שבתוככי מוחו פנימה, בקופסא השחורה, אין אהבה טהורה.
אני יכול להתפייט ולספר לך על אהבתי ועל כמיהתי לאשתי, אך מבכר אני שלא להוריד את ערכה האמיתי של האהבה, בוחר אני שלא להשתמש בה לפני שבאמת בררתי עם עצמי בירור אמיתי, עמוק ונוקב על רמת האהבה שלי לאהובתי. וכשאני בא לברר עם עצמי לגבי אהבתי, אני בוחן את פעולותיי שאני עושה עבור ה"אהבה" של חיי, ומברר אני הדק היטב אם אכן מאהבה טהורה עושה אני את אשר אני עושה.
אני חושב שהדרך בה אני מתמודד עם מחלתה של אשת נעוריי, נותנת לי את האינדיקציה, שבירכתי הקופסא השחורה שלי, אכן מסתתרת לה אהבה.
רוזנטל: מהנהן בהסכמה.
פישר: מהורהר, יורד לעומקם של מילים, ומבין למפרע.
לונדון: "דווקא התקופה הזו עם כל הטיפולים באשתי, עם כל המחויבויות הללו והקושי, היא התקופה הטובה בחיי… ולא מהקשות שבהם נפשית. זו התקופה שמסרתי את עצמי למחויבות האישית שלי, מחויבות שמכתיבה לי תכונה מסוימת מתוך קופסתי השחורה, תכונה זו, מן הסתם "אהבה" שמה."
ואני היושב בביתי אל מול המרקע, לא נותר לי אלא להשתאות אל מול העוצמה האמיתית והכנה של הדברים ששמעתי זה עתה. מאדם שיודע (מן הסתם..) מה זאת "אהבה", אך אינו הופכה לשחוקת מילים, אדם היודע לתת לה לאהבה באבחת ראיון את ערכה המוסף הדרוש לה כ''כ בקרב בני ימינו.
הייתה לה עדנה לאהבה! הייתה לה עדנה בפיו של ירון לונדון…
מנדי שקד 24.
תימלול חופשי:
…
פישר: אז זו האהבה שגורמת לך להתמסר כ''כ לאשתך בחולייה?
לונדון: זה איזשהו מחויבות.
פישר: מחויבות למה?
לונדון: למעין חוזה. חוזה נישואין!
רוזנטל: למחויבות הזו, לחוזה הזה, אתה קורה אהבה?!
לונדון: לא! לחוזה הזה אני מחויב. כפשוטו.
פישר: מה אז לא עולה בך מידי פעם המחשבה, ''חבל שיש לי אישה חולה עם דרישות השקעה קשות כ''כ?"
לונדון: איני יכול לומר שלא עוברת לי מדי פעם המחשבה בראש, "הבה לי אישה נאה ויפה שאלך לרעות איתה באחו…"
פישר (המום): מיקי נצא אולי לסיגריה?
רוזנטל (בחוץ): באנה הוא איש עמוק מאד הירון הזה.
פישר: אני בשוק! איזה עמוק ואיזה נעליים, לו אני אשתו, הייתי קם ככה מכסא הגלגלים, ונוגח בו כזו נגחה בראש…
רוזנטל: לא לא, הוא בנאדם מיוחד. אתה רואה שהם חיים יחדיו כמעט חמישים שנה. המושג אהבה פשוט קדוש וערכי מדי בשביל שישתמש בו כמצוות אנשים מלומדה.
פישר: אוקי נחזור פנימה.
לונדון: נו, נרגעתם קמעה?
פישר: ממש לא. אני לא מבין. אתה מתפתל בכל מיני הסברים מפותלים להגדרת הקשר עם האישה שאיתך זה עשרות בשנים. "אתה אוהב אותה או לא?"…
לונדון: בא נכנס לעיקרון הקופסא השחורה. המח הוא כמו קופסא שחורה, אתה לא יודע מה יש בתוכו, אתה יכול רק להסיק מה יש בפנים, על פי מה שיוצא החוצה.
פישר: אז בתוך המוח יש כן אהבה?!
לונדון: כשאני רואה את הפעולות שאני עושה בהכתבה של המוח, אני מנחש שהן באות ממקור של אהבה פנים מוחית.
פישר: מהורהר.
לונדון: רוצה עוד הפסקה?
רוזנטל: כן, נשמע טוב, נעכל קצת…
פישר (שוב בחוץ): שמע אני מזועזע! כ''כ קשה לך להגיד במילים פשוטות שאתה אוהב? אתה צריך להתעקל עם הסברי חוזה… קופסאות שחורות?... מה מסובך כ''כ?
לונדון: אתה מתעקש?! בא אספר לך סיפור אהבה. " בצעירותי ירדתי לשארם א-שייך לקורס צלילה בסיני, הגיעו לשם גם זוג, חבר וחברה. הם היו מאוהבים עד כלות. בלילות הם היו ישנים על החוף בשק''ש אחד ביחד. כך עברנו את השבועיים של הקורס כשהם משמשים לכאורה מקור השראה לאהבה. ביום האחרון של הקורס, יורדים כל החניכים אל מתחת למים, יושבים שם במעגל והמדריך עושה פרובוקציות בכדי לבחון את תגובתך במקרה אסון. הוא ניתק לצעירה את אספקת החמצן, עכשיו אין לה אוויר, מה שהיא צריכה לעשות, זה לקחת מאחר את המשאף, לשאוף אוויר, לתת לו גם לשאוף ושוב וחוזר חלילה. הצעירה כמובן פנתה לחברה הצעיר, והוא משום מה נכנס ללחץ ולא בדיוק נתן לה לשאוף אוויר דיה, היא כמובן נכנסה ללחץ גדול יותר, ובתוך כל הפאניקה התחילה ביניהם מריבה ומהומת אלוהים מי ינשום קצת אוויר, לא עבר הרבה זמן ושניהם עפו מהמים כמו לווייתנים מתאבדים.
כשסיימנו את הקורס, וכל אחד שב לביתו, יצא לי לראותם הולכים אל הכביש לחוד. כל אחד לבד, לתפוס טרמפ הביתה. השק''ש נשאר מיותם על החוף."
לו הייתם שואלים אותם בתחילת הקורס אם הם אוהבים, היו נשבעים לך שהם מאוהבים עד מוות. היא הייתה שרה לך שירים עליו, והוא היה אומר שהוא מוכן למות עבורה. אבל ברגע האמת, קצת אוויר, זה מה שעמד ביניהם ב"אהבתם"…
מסתבר שבירכתי מוחו לא הייתה בנויה האהבה בתפארתה, ורק ברגע האמת מתחת למים, כשמוחו פולט לו הוראות, רק אז התוודע לכך שבתוככי מוחו פנימה, בקופסא השחורה, אין אהבה טהורה.
אני יכול להתפייט ולספר לך על אהבתי ועל כמיהתי לאשתי, אך מבכר אני שלא להוריד את ערכה האמיתי של האהבה, בוחר אני שלא להשתמש בה לפני שבאמת בררתי עם עצמי בירור אמיתי, עמוק ונוקב על רמת האהבה שלי לאהובתי. וכשאני בא לברר עם עצמי לגבי אהבתי, אני בוחן את פעולותיי שאני עושה עבור ה"אהבה" של חיי, ומברר אני הדק היטב אם אכן מאהבה טהורה עושה אני את אשר אני עושה.
אני חושב שהדרך בה אני מתמודד עם מחלתה של אשת נעוריי, נותנת לי את האינדיקציה, שבירכתי הקופסא השחורה שלי, אכן מסתתרת לה אהבה.
רוזנטל: מהנהן בהסכמה.
פישר: מהורהר, יורד לעומקם של מילים, ומבין למפרע.
לונדון: "דווקא התקופה הזו עם כל הטיפולים באשתי, עם כל המחויבויות הללו והקושי, היא התקופה הטובה בחיי… ולא מהקשות שבהם נפשית. זו התקופה שמסרתי את עצמי למחויבות האישית שלי, מחויבות שמכתיבה לי תכונה מסוימת מתוך קופסתי השחורה, תכונה זו, מן הסתם "אהבה" שמה."
ואני היושב בביתי אל מול המרקע, לא נותר לי אלא להשתאות אל מול העוצמה האמיתית והכנה של הדברים ששמעתי זה עתה. מאדם שיודע (מן הסתם..) מה זאת "אהבה", אך אינו הופכה לשחוקת מילים, אדם היודע לתת לה לאהבה באבחת ראיון את ערכה המוסף הדרוש לה כ''כ בקרב בני ימינו.
הייתה לה עדנה לאהבה! הייתה לה עדנה בפיו של ירון לונדון…
מנדי שקד 24.