אדם הצליח במעשיו. גן העדן נשמר ופרח. החי בתוכו התרבה יפה והצומח מילא את הנוף בשלל גוונים.
"למה לא אפרח ולא אתרבה גם אני?" שאל את אלוהיו "ראה את הפרפרים או את השועלים. זכר ונקבה בראת אותם!"
"זו התוכנית. מותר אתה מהטבע. אתה בן דמותי עלי ארץ ועליך לשמור על מעשה בריאתי"
"אך זקוק אני לעזר כנגדי..."
"סטייה מהתכנון עלולה לפגוע בתוכנית..."
"יפה שומר אני על הבריאה. לא מגיע לי שכר ?"
ריחם אלוהים על ידידו. לא טוב היותו האדם לבדו.
"איזו דמות תרצה לאותה עזר כנגדך ?"
"איך אדע לבחור?"
העניק לו אלוהים חלומות. כל לילה חלם אדם דמות אחרת, כל לילה חלם אהבה והתעורר סוער ומיוזע.
שיערה יהיה כהה ומשיי וירד תלתלים אל כתפיה.
עיניה גדולים, זכים, לבנים ושחורים
שפתיה אדומים ובשרניים. חיוך ישכן בהן קבע ופיה יפיק דברי נועם.
עורה כצבע השחם וכנוצה מגעו.
שדיה עדינים, אגנה מוצק, גופה לא צר ולא רחב.
רגליה קלות, ידיה ענוגות, אצבעותיה נוגעות בעדינות.
היא תכין את המאכלים האהובים עלי ותציע יצועי בלילות.
היא תדבר שירה ומנגינתה תערב
ואהבתה, הו אלוהים, כמו בחלומות תהיה.
ברא אלוהים את האישה והייתה היא מקודשת לאדם.
במשך חודש היה מאושר. חלומותיו הפכו בשר ודם, בשרם היה לאחד.
אחר כך החלה פוקדת אותו עצבות. העצבות רבתה ומילאה את חייו בצל.
בלילות לא ישן וחשב וחשב.
נמלט אל פינה רחוקה מעבר לגחון ולפישון, ושהה בה ימים רבים.
כשחזר היה הכל בקדם. האישה הכינה לו מאכליו, הציע מיטתו, הנעימה את ימיו ולילותיו.
מרחוק ראה אלוהים את מצוקת האדם ולא יכל עוד לעמוד מנגד.
"מה תרצה עוד? את שתכננת בראתי. כל רגע מיומה נועד לספק את מבוקשך."
"שתפתיע אותי. שתהיה קצת פחות מושלמת"
"אם אגדיל את אי הודאות עלולה הבריאה להשתבש"
"לא אוכל לשאת את זה יותר"
"היא עלולה לפגוע בך"
"אם לא אדע כאב לא איהנה מן האושר"
"אעשה אותה בלתי צפויה, לא מושלמת, אעשה אותה שווה לך, מפונקת, מרירה ושתלטנית !"
קיבלה האישה אשיות שווה לזו של האדם. באו ימים של ריב ושל בכי, היו גם ימים של אהבה ושל חסד.
אלוהים לא התערב יותר, עייף מאותה טרחה.
הנחש ניצל את המצב ופיתה אותם לעשות את האסור. אדם וחווה גורשו מגן העדן. הטבע נותר ללא השגחה.
אדם ואישה חוו את הכאב, את הקושי, את המלחמה. את עולמם החרב, את הזקנה.
רק האהבה נותרה להם לנחמה !
"למה לא אפרח ולא אתרבה גם אני?" שאל את אלוהיו "ראה את הפרפרים או את השועלים. זכר ונקבה בראת אותם!"
"זו התוכנית. מותר אתה מהטבע. אתה בן דמותי עלי ארץ ועליך לשמור על מעשה בריאתי"
"אך זקוק אני לעזר כנגדי..."
"סטייה מהתכנון עלולה לפגוע בתוכנית..."
"יפה שומר אני על הבריאה. לא מגיע לי שכר ?"
ריחם אלוהים על ידידו. לא טוב היותו האדם לבדו.
"איזו דמות תרצה לאותה עזר כנגדך ?"
"איך אדע לבחור?"
העניק לו אלוהים חלומות. כל לילה חלם אדם דמות אחרת, כל לילה חלם אהבה והתעורר סוער ומיוזע.
שיערה יהיה כהה ומשיי וירד תלתלים אל כתפיה.
עיניה גדולים, זכים, לבנים ושחורים
שפתיה אדומים ובשרניים. חיוך ישכן בהן קבע ופיה יפיק דברי נועם.
עורה כצבע השחם וכנוצה מגעו.
שדיה עדינים, אגנה מוצק, גופה לא צר ולא רחב.
רגליה קלות, ידיה ענוגות, אצבעותיה נוגעות בעדינות.
היא תכין את המאכלים האהובים עלי ותציע יצועי בלילות.
היא תדבר שירה ומנגינתה תערב
ואהבתה, הו אלוהים, כמו בחלומות תהיה.
ברא אלוהים את האישה והייתה היא מקודשת לאדם.
במשך חודש היה מאושר. חלומותיו הפכו בשר ודם, בשרם היה לאחד.
אחר כך החלה פוקדת אותו עצבות. העצבות רבתה ומילאה את חייו בצל.
בלילות לא ישן וחשב וחשב.
נמלט אל פינה רחוקה מעבר לגחון ולפישון, ושהה בה ימים רבים.
כשחזר היה הכל בקדם. האישה הכינה לו מאכליו, הציע מיטתו, הנעימה את ימיו ולילותיו.
מרחוק ראה אלוהים את מצוקת האדם ולא יכל עוד לעמוד מנגד.
"מה תרצה עוד? את שתכננת בראתי. כל רגע מיומה נועד לספק את מבוקשך."
"שתפתיע אותי. שתהיה קצת פחות מושלמת"
"אם אגדיל את אי הודאות עלולה הבריאה להשתבש"
"לא אוכל לשאת את זה יותר"
"היא עלולה לפגוע בך"
"אם לא אדע כאב לא איהנה מן האושר"
"אעשה אותה בלתי צפויה, לא מושלמת, אעשה אותה שווה לך, מפונקת, מרירה ושתלטנית !"
קיבלה האישה אשיות שווה לזו של האדם. באו ימים של ריב ושל בכי, היו גם ימים של אהבה ושל חסד.
אלוהים לא התערב יותר, עייף מאותה טרחה.
הנחש ניצל את המצב ופיתה אותם לעשות את האסור. אדם וחווה גורשו מגן העדן. הטבע נותר ללא השגחה.
אדם ואישה חוו את הכאב, את הקושי, את המלחמה. את עולמם החרב, את הזקנה.
רק האהבה נותרה להם לנחמה !
