בחלום שלי,אני ונועה שוב משחקות תופסת ביער.
אני רצה אחריה בכל המהירות שלי,מנסה לתפוס אותה,אבל היא הרבה יותר מהירה ממני.
היא מחייכת אלי ורצה קדימה כשהשיער הג'ינג'י המתולתל שלה מתנופף ברוח.אני מנסה להשיג אותה.
היא נראית לא שייכת לכאן,לסביבה של היער.הכול כאן בצבעים של ירוק שחור וחום,העלים מתעופפים ברוח בשקט,יצורי היער מזמזמים לעצמם,והיא כאילו שוברת את הצבעים עם שערה האדום וקול צחוקה המתגלגל .
היא מסובבת אלי כשהיא שומעת את קול האנחה שחומק מבין שפתיי,הרי שתינו יודעות שאין סיכוי שאשיג אותה.
עיני השקד החומות שלה נוצצות"קדימה,עדי!מתערבים שאני אגיע לגשר לפנייך?" היא צועקת אלי בהתרוממות רוח.
"קדימה," אני צועקת חזרה ומתחילה לרוץ אליה,כשהאדמה מרשרשת תחת רגליי.
נועה מחייכת כשאני מגיעה אליה,מתחת לעץ הברוש."אחת..שתיים.." אני נושמת עמוק את ריח היער,נועה עושה כמוני. " ו..שלוש!" אני צועקת במלוא הגרון ופותחת בריצה חדשה.
אני ונועה לא מפסיקות לרוץ עד שאנחנו מגיעות לתחילת הגשר,מתנשפות.היא עדיין מחייכת חיוך רחב כשהיא חוצה באיטיות את הגשר,אני מסתכלת עליה מניחה רגל אחרי רגל על קורות העץ.
מסביבנו שומעים את הנהר גועש ואת הציפורים שרות.אני רוצה שגם נועה תשמע אותן,את המנגינה המיוחדת שלהן.
"את שומעת את הציפורים?"אני לוחשת לה,מנסה לא לקטוע אותן.
"לא,עדי.תפסקי לדמיין."נועה עונה ומתיישבת על המעקה של הגשר.
פתאום חשש נדלק בי,כאילו אני חייבת להפסיק אותה לפני שיקרה דבר נורא "אל תעשי את זה."אני אומרת לה ומתקרבת אליה.
"את לא אימא שלי."היא עונה והחשש הקטן גובר מרגע לרגע ומאיים להשתלט עלי.החולם שלי הופך לסיוט.
נועה מחייכת ואני שמחה שהיא מבינה אותי,גם אני מחייכת.
לרגע אנחנו מסתכלות אחת על השנייה,מחייכות.ואז היא קמה ונעמדת על המעקה,כשהידיים שלה פרושות לצדדים.הלב שלי מנתר.
היא מסתכלת עלי ופורצת בצחוק.אבל הצחוק הזה נמשך בדיוק רגע,כי היא מאבדת שווי משקל.
אני פותחת בריצה לכיוון שלה,אבל כמו תמיד,אני לא מספיק זריזה.
היא נופלת למים,ואני צורחת את שמה,היא צורחת את שמי."תעזרי לי!"היא צועקת ובולעת מים.
אני רוצה לעזור לה,אבל אני לא יכולה.העולם כמו משתתק,הציפורים כבר לא שרות,נועה כבר לא צועקת,אני נמצאת בכלא בתוך הראש שלי.
היא נעלמת לרגע לתוך המים,ואני כמעט משתגעת מבפנים.אני צורחת לה להחזיק מעמד,אבל שום קול לא יוצא מבין שפתיי.אני אפילו לא זזה לכיוון שלה.
היא נסחפת בזרם,הרחק ממני,ואני,גם אם חלמתי את החלום הזה כבר עשרות פעמים,לא יכולה לעזור לה.
אני רצה אחריה בכל המהירות שלי,מנסה לתפוס אותה,אבל היא הרבה יותר מהירה ממני.
היא מחייכת אלי ורצה קדימה כשהשיער הג'ינג'י המתולתל שלה מתנופף ברוח.אני מנסה להשיג אותה.
היא נראית לא שייכת לכאן,לסביבה של היער.הכול כאן בצבעים של ירוק שחור וחום,העלים מתעופפים ברוח בשקט,יצורי היער מזמזמים לעצמם,והיא כאילו שוברת את הצבעים עם שערה האדום וקול צחוקה המתגלגל .
היא מסובבת אלי כשהיא שומעת את קול האנחה שחומק מבין שפתיי,הרי שתינו יודעות שאין סיכוי שאשיג אותה.
עיני השקד החומות שלה נוצצות"קדימה,עדי!מתערבים שאני אגיע לגשר לפנייך?" היא צועקת אלי בהתרוממות רוח.
"קדימה," אני צועקת חזרה ומתחילה לרוץ אליה,כשהאדמה מרשרשת תחת רגליי.
נועה מחייכת כשאני מגיעה אליה,מתחת לעץ הברוש."אחת..שתיים.." אני נושמת עמוק את ריח היער,נועה עושה כמוני. " ו..שלוש!" אני צועקת במלוא הגרון ופותחת בריצה חדשה.
אני ונועה לא מפסיקות לרוץ עד שאנחנו מגיעות לתחילת הגשר,מתנשפות.היא עדיין מחייכת חיוך רחב כשהיא חוצה באיטיות את הגשר,אני מסתכלת עליה מניחה רגל אחרי רגל על קורות העץ.
מסביבנו שומעים את הנהר גועש ואת הציפורים שרות.אני רוצה שגם נועה תשמע אותן,את המנגינה המיוחדת שלהן.
"את שומעת את הציפורים?"אני לוחשת לה,מנסה לא לקטוע אותן.
"לא,עדי.תפסקי לדמיין."נועה עונה ומתיישבת על המעקה של הגשר.
פתאום חשש נדלק בי,כאילו אני חייבת להפסיק אותה לפני שיקרה דבר נורא "אל תעשי את זה."אני אומרת לה ומתקרבת אליה.
"את לא אימא שלי."היא עונה והחשש הקטן גובר מרגע לרגע ומאיים להשתלט עלי.החולם שלי הופך לסיוט.
נועה מחייכת ואני שמחה שהיא מבינה אותי,גם אני מחייכת.
לרגע אנחנו מסתכלות אחת על השנייה,מחייכות.ואז היא קמה ונעמדת על המעקה,כשהידיים שלה פרושות לצדדים.הלב שלי מנתר.
היא מסתכלת עלי ופורצת בצחוק.אבל הצחוק הזה נמשך בדיוק רגע,כי היא מאבדת שווי משקל.
אני פותחת בריצה לכיוון שלה,אבל כמו תמיד,אני לא מספיק זריזה.
היא נופלת למים,ואני צורחת את שמה,היא צורחת את שמי."תעזרי לי!"היא צועקת ובולעת מים.
אני רוצה לעזור לה,אבל אני לא יכולה.העולם כמו משתתק,הציפורים כבר לא שרות,נועה כבר לא צועקת,אני נמצאת בכלא בתוך הראש שלי.
היא נעלמת לרגע לתוך המים,ואני כמעט משתגעת מבפנים.אני צורחת לה להחזיק מעמד,אבל שום קול לא יוצא מבין שפתיי.אני אפילו לא זזה לכיוון שלה.
היא נסחפת בזרם,הרחק ממני,ואני,גם אם חלמתי את החלום הזה כבר עשרות פעמים,לא יכולה לעזור לה.