ההר שנישא מעלי גבוה ותלול, ונראה שאין כל דרך להגיע לפסגתו שנבלעת בשמים האפרוריים והמעוננים. קולות רבים נישאים באוויר, אך אני שומעת רק את הקול שלי. כל שקר ששיקרתי מכה על גבי בחוזקה. כל העצב והזעם שהרגשתי אי פעם, צפים בים הרגשות וחודרים אלי, מפלחים את נשמעתי. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי התכולות, המימיות, ולי לא אכפת. אני ממוקדת רק בחסימת הקולות, בהדיפת העצב, הזעם, הכאב, אך לא מצליחה. אני מתחילה להרגיש כאילו שראשי מתפוצץ. לא יהיה ביכולתי לשרוד אם המצב הזה ימשיך. אני יודעת שאני חייבת לאזור אומץ ולהתחיל ולטפס על ההר, אך אין בי מספיק תעוזה. אני שומעת את הקולות מסביבי צועקים עלי, "ילדה פחדנית! טפסי, עלי על ההר! אל נא קבלי על עצמך גורלנו!" ויבבותיי רק מתגברות. האמת מכה בי - אני לא מסוגלת לעלות על ההר ומעולם לא הייתי מסוגלת. בשבילי, הדרך מסתיימת כאן - לשולי גן העדן, מעל תהום הגיהנום, באמצע שום מקום, יחד עם כל הקולות שמסביבי. אני יודעת שאם רק אעז ואנסה לעלות על ההר, אפול אל הגיהנום, כמו רבים שניסו לפני. כי אני לא ראויה לכבוד של הטיפוס על ההר. אני מתכנסת בעצמי. אני הופכת לאוויר ומצטרפת אל שאר הקולות, באמצע שום מקום, בין גן עדן לגיהנום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••