פרק1-
הוא יצא מהטארדיס.
יותר נכון ט.א.ר.ד.י.ס.
הטארדיסט נראתה מבחוץ כמו ביתן טלפון משטרתי בריטי משנות ה-50'.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה. 'איש שיוצא מתוך ביתן טלפון משטרתי שלא לא משתמשים בו עשרות שנים' זו הייתה המחשבה הראשונה שלי.
אני זיק. זיק פאולו. בריטי כמובן ובן לוויתו של ה-"דוקטור".
"שלום." הוא בירך אותי. פניו נראו כמו של נער צעיר, עיניו היו כחולות והיה לו שיער קוצני וחום. הוא לבש ג'קט חום עם כפתורים, מתחת הייתה לו גופיה שחורה ולבש ג'ינס כחול.
"שלום?" שאלתי.
"אתה שואל או מברך?"
"מברך."
"יופי. עכשיו, תוכל לומר לי איפה החנות הקרובה ביותר עם מיץ לימון?" הוא שאל אותי את השאלה המוזרה הזו.
"שני בלוקים מצידי הימני." עניתי. "עוד משהו?"
"כן, תוכל ללוות אותי?"
חשדתי בו קצת, איש שיוצא מביתן טלפון ושואל אותך איפה נמצאת החנות הקרובה ביותר עם מיץ לימון לא יגרום לך לחשוד? אפילו לא טיפה?
"לא תעשה שום דבר משונה נכון?"
"אני? משונה?" הוא התחיל לצחוק קצת. הוא הביט מאחוריי, אז התעניינתי והסתובבתי אחורה. ראיתי פסל של מלאך יפיפה ולבן עם סדקים שיושב מכופף, כף יד אחת על סנטרו ובאותה היד המרפק היה על ברכיו. הוא היה לבוש בטוגה יוונית והיה לו כתר עלים על הראש.
"מה קרה?" שאלתי בזמן שאני מתבונן במלאך.
"המלאכים הבוכים... אנחנו חייבים ללכת!" הוא אמר בחשש. כמובן שלא האמנתי לו והתחלתי ללכת ממנו.
"בו מהר!" הוא צעק עליי והסיט את פניו אליי. הבטתי שוב במלאך וראיתי שעמד. פניו נראו זועמות והוא הסתכל בכיווננו.
"מה לעזאז-" הוא משך אותי לפני שהספקתי לסיים את המשפט. הוא הלך אחורה והמשיך להסתכל על המלאך. לא מצמץ אפילו פעם אחת. "האם הפסל זז?" שאלתי.
"מצטער להודיע לך אבל זה לא פסל. הלוואי שזה היה פסל. אז זה היה משנה את הכול וכול היקום היה הופך למקום יותר טוב."
"את כול היקום? מי אתה בכלל?!" שאלתי בלחץ.
"או, נכון... שחכתי להציג את עצמי. אני הדוקטור." אמר והושיט יד מבלי להסיט את פרצופו. לחצתי את ידו.
"דוקטור מה?" שאלתי.
"רק הדוקטור."
"רק הדוקטור?"
"כן."
"בסדר... נגיד... טוב, בכול אופן, מה הדבר הזה?" והסתכלתי גם אני על המלאך.
"זה אחד מן המלאכים הבוכים, או בשמם הקצת יותר מטריד המתנקשים הבודדים." הוא גם הסתובב והתחיל לרוץ לעבר ביתן הטאלאפון.
"מתנקשים?!"
"וואו, יש לך הרבה שאלות." והוא ירד עליי.
הוא יצא מהטארדיס.
יותר נכון ט.א.ר.ד.י.ס.
הטארדיסט נראתה מבחוץ כמו ביתן טלפון משטרתי בריטי משנות ה-50'.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה. 'איש שיוצא מתוך ביתן טלפון משטרתי שלא לא משתמשים בו עשרות שנים' זו הייתה המחשבה הראשונה שלי.
אני זיק. זיק פאולו. בריטי כמובן ובן לוויתו של ה-"דוקטור".
"שלום." הוא בירך אותי. פניו נראו כמו של נער צעיר, עיניו היו כחולות והיה לו שיער קוצני וחום. הוא לבש ג'קט חום עם כפתורים, מתחת הייתה לו גופיה שחורה ולבש ג'ינס כחול.
"שלום?" שאלתי.
"אתה שואל או מברך?"
"מברך."
"יופי. עכשיו, תוכל לומר לי איפה החנות הקרובה ביותר עם מיץ לימון?" הוא שאל אותי את השאלה המוזרה הזו.
"שני בלוקים מצידי הימני." עניתי. "עוד משהו?"
"כן, תוכל ללוות אותי?"
חשדתי בו קצת, איש שיוצא מביתן טלפון ושואל אותך איפה נמצאת החנות הקרובה ביותר עם מיץ לימון לא יגרום לך לחשוד? אפילו לא טיפה?
"לא תעשה שום דבר משונה נכון?"
"אני? משונה?" הוא התחיל לצחוק קצת. הוא הביט מאחוריי, אז התעניינתי והסתובבתי אחורה. ראיתי פסל של מלאך יפיפה ולבן עם סדקים שיושב מכופף, כף יד אחת על סנטרו ובאותה היד המרפק היה על ברכיו. הוא היה לבוש בטוגה יוונית והיה לו כתר עלים על הראש.
"מה קרה?" שאלתי בזמן שאני מתבונן במלאך.
"המלאכים הבוכים... אנחנו חייבים ללכת!" הוא אמר בחשש. כמובן שלא האמנתי לו והתחלתי ללכת ממנו.
"בו מהר!" הוא צעק עליי והסיט את פניו אליי. הבטתי שוב במלאך וראיתי שעמד. פניו נראו זועמות והוא הסתכל בכיווננו.
"מה לעזאז-" הוא משך אותי לפני שהספקתי לסיים את המשפט. הוא הלך אחורה והמשיך להסתכל על המלאך. לא מצמץ אפילו פעם אחת. "האם הפסל זז?" שאלתי.
"מצטער להודיע לך אבל זה לא פסל. הלוואי שזה היה פסל. אז זה היה משנה את הכול וכול היקום היה הופך למקום יותר טוב."
"את כול היקום? מי אתה בכלל?!" שאלתי בלחץ.
"או, נכון... שחכתי להציג את עצמי. אני הדוקטור." אמר והושיט יד מבלי להסיט את פרצופו. לחצתי את ידו.
"דוקטור מה?" שאלתי.
"רק הדוקטור."
"רק הדוקטור?"
"כן."
"בסדר... נגיד... טוב, בכול אופן, מה הדבר הזה?" והסתכלתי גם אני על המלאך.
"זה אחד מן המלאכים הבוכים, או בשמם הקצת יותר מטריד המתנקשים הבודדים." הוא גם הסתובב והתחיל לרוץ לעבר ביתן הטאלאפון.
"מתנקשים?!"
"וואו, יש לך הרבה שאלות." והוא ירד עליי.