פרולוג


רופא, רפא את עצמך


לונדון


ידיים.


אנחנו לא מקדישים להן מספיק מחשבה.


אנחנו מתייחסים לכפות הידיים שלנו כאל מובן מאליו ולא מעניקים להן את תשומת הלב וההכרה הראויות. במקום זאת אנו מתעללים בהן. משתמשים בהן כדי להתעלל. ממששים את השומנים שלנו, מתעבים את גופנו, במיוחד הנשים. אנחנו מתעמרים בפנינו ומקללים את השנים. לעולם איננו מכירים ביופיין ובחוזקן של כפות הידיים שלנו — כלי העבודה הנפלא שמאפשר לנו לעשות כמעט הכול.


אני מסתכלת על הידיים שלי עכשיו. הן רועדות וקרות. חרוצות פסים אלכסוניים מכוערים שנחקקו מהרגל בן שנים של ליפוף חוט על אצבעותיי. במחי אגודל אני מסלקת לכלוך שהזיעה עוד לא שטפה, ומתחתיו נחשף הקעקוע השחור הדהוי בכרית כף ידי.


צחוק צרוד נמלט מפי. המפתח המקועקע על בשרי מהפנט אותי עד שהכול מיטשטש. זיעה חודרת לעיניי, צורבת כמו מחטים קטנות, מחדדת את ראייתי.


אני מסתכלת מעליי ורואה את כל המפתחות התלויים.


חופה מנצנצת של כסף וארד ומתכות חלודות על חוטים אדומים — שמיכה ארוגה של דם בשמיים. המפתחות מתנגשים אלה באלה ומנגנים לחן אפל שמקפיא את דמי.


הוא מכיר אותי.


ביהירותי הרבה הסתרתי את המכוער ואת הדוחה. אבל הוא ראה.


במקצוע שלי, העבר יכול לחרוץ גורלות כמו אבחנה רפואית שגויה. הבושה היא הזרע לרוב החטאים שאנחנו חוטאים כנגד עצמנו.


יללה קורעת את החלל מתחת לחופת המפתחות, ואני מרגישה את הייסורים בעומק הגרון שממנו היא נובעת. צרחה שנתלשת מתהום חשוכה של כאב שאין לו סוף. היא דוחפת את ידי למעלה.


אני מתנדנדת על האבן, רגליי היחפות מנסות להיאחז בקצה האבן וידי מתרוממת אל המפתח הראשון.


סליחה.