פרולוג


״בתחילת הדרך, דבר לא מקבל את פנינו מלבד סופה."


אייזק


פברואר 2005, גיל 19


הידקתי היטב את המעיל סביב גופי והגברתי את החימום במכונית. הצטמררתי למראה שכבת הקרח שהצטברה על פנים החלון הקדמי, ללא קשר למזג האוויר ששרר בחוץ. מוזיקה שקטה בקעה מהרמקולים והשתוקקתי להגביר את עוצמתה כדי שתטביע את מחשבותיי.


תופפתי באצבעותיי על הגה המכונית בהתאם לקצב המוזיקה והסטתי את מבטי לעבר החלון בקומה העליונה בבית שעליו תצפַתי. האור עדיין דלק והשתקף מבעד לווילונות הדקים, וצללית של דמות המתהלכת הלוך ושוב הופיעה מאחוריהם.


אצטרך להמתין עד שכל בני הבית יירדמו על מנת שהמשימה שלי תיעשה קלה יותר. מסיבה כלשהי, משימה זו הייתה שונה מקודמותיה, אבל לא השכלתי להצביע על הסיבה. אף על פי שלא הרגשתי נוח עם המטרה שאני עומד לחסל, זה לא היה הדבר היחיד שציער אותי. ובכל זאת, מצאתי את עצמי יושב במכונית ומחכה להתחיל בעבודה שמאז ומעולם ביצעתי על הצד הטוב ביותר.


נדמה לי שהצללית שנראתה מאחורי החלון רוקדת. חייכתי, שיערתי שהיא רוקדת לצליליה של מוזיקה קצבית. מהאופן שבו כף ידה הונחה קרוב לפיה, הבנתי שהיא אוחזת בידה מברשת שיער. היא שרה כאילו חייה תלויים בכך.


מכשיר הטלפון על המושב לידי צלצל, אחזתי בו וגלגלתי את עיניי כשהבחנתי במספר הטלפון שהופיע על הצג.


״כן.״


״תגיד, אתה חוזר הלילה? אחי, המקום שורץ בחורות לוהטות. אבא שלך החליט לערוך מסיבה, אין לי מושג למה.״ לא הצלחתי לעצור את הנהמה שלי. ידעתי מדוע הוא החליט לערוך מסיבה.


״לא, אני לא חוזר.״


״מה?״ קולו של ג'ואל נמלא בוז. ״אתה שומע מה אני אומר לך, אייזק? כוס, בכל מקום, המון! מה לעזאזל לא בסדר איתך?״


חיככתי את פניי, לפתע הרגשתי מותש. נאנחתי ועיניי הביטו שוב לעבר הבית.


״אני לא יודע, זאת העבודה המזוינת הזאת, יש לי תחושה מוזרה לגביה.״


ג'ואל שתק לרגע. ״אחי, זאת רק עבודה. נכנסים פנימה, הורגים, יוצאים החוצה. זה הכול. זה מה שאנחנו עושים.״


״ג'ואל, הן בנות שלוש־עשרה. זאת אומרת, שיט, הן ילדות.״


״מתי התחלת לטפח מצפון?״ הוא מלמל, אבל ידעתי שהוא מבין.


״מהרגע הראשון שבו נשלחתי לעשות את העבודות המטונפות שלו.״


״אתה מתכוון לזיין אותן לפני?״


״על מה אתה מדבר?״ ירקתי את המילים והשפתיים שלי התעוותו בתיעוב, ״ג'ואל, הן בנות שלוש־עשרה. שלוש־עשרה!״


״אחי, יש להן כוס רענן.״ בהיתי בזעזוע בדוגמה שהקרח יצר על החלון ועקבתי במבטי אחר הקורים שהתהוו, בזמן שג'ואל המשיך לקשקש. ״כמו שבנות מתנהגות היום, אתה בטח לא תהיה הראשון שלהן.״


״אתה חולה נפש.״ טלטלתי את ראשי ותהיתי מה לעזאזל מצאתי בג'ואל כשהפכתי אותו לחבר. ״כשאחזור, עוד תתחרט שאמרת את זה.״


״ברור, ברור. בקה נמצאת כאן.״ הוא הוסיף, כאילו המידע הזה יפתה אותי לחזור.


״כן? יופי, אז לך תזיין אותה, היא תשמח מאוד להיענות לך.״ ניתקתי את השיחה וזרקתי את מכשיר הטלפון בחזרה אל המושב שליד הנהג.


הצצתי שוב לעבר הבית ופלטתי אנחה כשראיתי את האור כבה בקומה העליונה. פאק!


יצאתי מהמכונית, וידאתי שאיש לא עוקב אחריי וצעדתי לעבר חלקו האחורי של הבית. טיפסתי מעל השער הגבוה וצנחתי אל הקרקע בעבר השני. רגליי החליקו מעט על המשטח הקפוא. זקרתי גבה למראה המפל הגדול שעמד בגאון במרכז הגינה בעת שהשיחים הסבוכים סייעו לי להסתתר מעיני השכנים. גררתי את רגליי על הרצפה, אך ליבי לא התלווה אליהן. שיט, מדובר בנערות צעירות, המעשים האלה מעולם לא היו ראויים. לעזאזל עם אבא שלי, מה המשחק החולני הזה שהוא משחק? ידעתי שהוא מנוול ומרושע, אבל פאק, הן ילדות. לאחרונה הוא החל לצרף ילדים ואימן אותם להיות ״פנטום", אבל מעולם לא נדרשתי להרוג ילדים. או אף גרוע מזה. מי לעזאזל הורה על כך? מיהו האיש המתועב המתענג על שחיטת ילדים?


איתרתי את כבל החשמל של מערכת האזעקה, שלפתי סכין מכיס המכנסיים שלי וניתקתי את החוט. הרמתי את האבן שהונחה בסמוך לדלת ונדמה היה שהמפתח החבוי מתחתיה לועג לי.


חשתי מעט מאוכזב, המשימה הזאת הייתה קלה מדי. אלוהים אדירים! להורים האלה אין שום ערך לביטחונה האישי של משפחתם? בפרט כשהם מותירים מאחור ילדות בנות־עשרה לבדן בלילה. מישהו, כל אחד, יכול לפרוץ פנימה. לא יכולתי למנוע משפתיי להתעקל מעט בחיוך כשהבנתי את ההומור שבדבריי.


אפלה שררה בפנים, קרן אור זעירה שמקורה מהירח הבליחה מבעד לתריסים והאירה את הדלת שהובילה אל המטבח הגדול.


לא טרחתי להתבונן סביבי, לא הייתה שום סיבה. המשימה הייתה קלה גם כך. לא טרחתי גם לאתר יציאות נוספות או חפצים שיספקו לי נשק חלופי במקרה שאאבד את שלי.


נעתי בדממה לכיוון המסדרון והנחתי רגל אחת על המדרגה כדי לעלות לחדר השינה. משמאלי נשמע רחש שהגיע מעבר לדלת הפתוחה למחצה. עמדתי במקומי וכיווצתי את עיניי, הטיתי את ראשי והאזנתי.


״לי, אמרתי לא. אני לא מתכוונת לעשות את זה.״ חשתי שקולה הרך מתפתל בתוכי. הגוון הייחודי שלו נשמע רגוע, אף על פי שהיא נשמעה מתוסכלת.


״היא אחותי, אפילו אני לא עד כדי כך אכזרית.״


צעדתי בדממה לעבר הדלת והדפתי אותה קלות. היא ישבה על ספה, גופה רכון קדימה, ומשחה את ציפורן רגלה בלק אדום מחריד בעוד הטלפון צמוד לאוזנה. שערה הארוך השחור נפל על פניה והסתיר אותי ממנה.


היא המשיכה למשוח לק על כל אחת מציפורניה ומדי פעם טבלה את המברשת בבקבוקון.


היא צחקקה אל תוך הטלפון, ״לא.״ היא נשפה קלות והלחישה הרכה שלה גרמה לי להירתע. זקרתי גבה נוכח הפלרטוט הבוטה שלה וחייכתי קלות למשמע קול צחוקה. היא הייתה דבר והיפוכו, לרגע אחד מפלרטטת ולאחריו מצחקקת כמו ילדה קטנה. לא היה לה שמץ של מושג מהו גודל ההשפעה שלה על בנים. מתי שהוא היא עוד תגלה עד כמה פיתוי והתגרות הם שני מעשים שונים בתכלית, ויום אחד היא עוד תיקלע לצרות בגלל זה.


מצד שני, אחרי הלילה הזה היא לעולם לא...


״לא, מיי כבר ישנה וההורים שלי בצרפת, הם משתתפים בכנס שאבא שלי עורך.״


נענעתי את ראשי לצדדים, זעמתי על הוריה ותהיתי איך הם העזו לעזוב אותן לבדן בגיל צעיר כל כך.


״לא, אתה לא יכול,״ היא השתנקה. ״אני הולכת לישון.״ היא נאנחה והנידה בראשה, אבל חייכה לעצמה.


״לי, לילה טוב.״


היא ניתקה את השיחה והשליכה את הטלפון על הספה הסמוכה אליה, הטתה את ראשה ובחנה את ציפורניה הצבועות. ״זה טוב מספיק," היא מלמלה לעצמה, הרימה את ראשה ובהתה במכשיר הטלוויזיה.


צעדתי צעד נוסף אל תוך החדר והשטיח העבה החריש את קול צעדיי.


קימטתי את מצחי כשהיא קפאה לרגע, אבל היא לא הרימה את ראשה. צעדתי צעד נוסף ונשכתי את שפתי כשידה הושטה לעבר מכשיר הטלפון, ככל הנראה כדי להתקשר שוב. הרמתי את ידי על מנת לחסום את פיה, אבל עוד לפני שהספקתי לעשות זאת היא הסתובבה במהירות וחבטה בפניי במכשיר הטלפון. נאלמתי דום מכך שהרגישה בנוכחותי, לכן עבר זמן רב מדי עד שהבחנתי שהיא הספיקה לרוץ לקצהו השני של החדר, לעבר הדלתות הכפולות האחוריות.


רדפתי אחריה כשהיא פתחה אותן לרווחה והביטה מעבר לכתפה כדי לבדוק היכן אני. עיניה הכחולות הבוהקות התנגשו בשלי והאימה שניבטה מהן נאבקה באדרנלין שזרם בתוכה. שפתיה נפשקו, מאפשרות לה להתנשם בכבדות, והחזה שלה נרעד מפאת הבהלה שהאיצה את קצב ליבה.


היא פנתה שוב ונעלמה מבעד לדלתות. שעטתי בעקבותיה ומצאנו את עצמנו עומדים משני עבריו של חדר האוכל. שולחן מהגוני ענק ניצב במרכזו ובצמוד לאחד הקירות הייתה שידה גדולה שחורה, שצלחות וכוסות הונחו על מדפיה בסדר מופתי.


עיניי התרחבו כשצלחת התעופפה לאורך החדר והתרסקה על הקיר, סמוך לראשי. ״וואו,״ צחקתי. ״את ממש לוחמנית.״


״אני אצרח!״


משכתי בכתפיי. ״עשי זאת. את רק תגרמי לאחותך לרדת למטה וכך נוכל לסיים עם זה.״ היא טלטלה את ראשה בבהילות. ״לא, לא, עזוב את מיי בשקט.״


זכוכית התנפצה מעל ראשי. עיניה התרחבו כשנהמתי לעברה. ״תעשי את זה שוב ואגרום לעניינים להיעשות קשים במיוחד.״


״הם לא מספיק קשים כבר עכשיו?״ היא הרימה צלחת נוספת והניפה אותה מעל לראשה כדי להטיח אותה לעברי.


היא התהלכה סביב השולחן כשראתה אותי עושה את אותו הדבר. שנינו התחמקנו זה מזה, עינינו נעוצות זה בזה, גופינו נכונים להשתלח בהזדמנות הראשונה.


״מה אתה רוצה?״ הבחנתי בשובל של דמעות על פניה, אך האומץ שלה הפתיע אותי.


״אני רוצה אותך. פשוט מאוד, זו האמת.״


״מ...מה אתה רוצה לעשות?״


חיוך קטן התגנב אל שפתיי. ״טוב, אני לא מתכוון לאנוס אותך, אם זה מה שאת חושבת. תני לי קצת קרדיט."


הלסת שלה נשמטה. ״קרדיט? אני... מה?״ היא נעצה בי מבט.


״יש לי סטנדרטים. את בסך הכול ילדה קטנה.״ חייכתי אליה.


כעס עיוות את פניה היפות כשהיא שיגרה את הצלחת לעברי. ״אני לא ילדה קטנה!״


לעזאזל עם זה. עייפתי מלשחק.


זינקתי לעברה מעל השולחן. היא סוף־סוף צעקה, רצה לעבר דלת אחרת ומשכה אותה בפראות.


״אוי לא, הדלת נעולה?״ לעגתי לה בעת שתפסתי אותה וזרועותיי עטפו את כולה.


היא בעטה לכיווני ונאבקה בעודי גורר אותה לאורך החדר. ראשה הושלך לאחור והחלק האחורי של גולגולתה התנגש באפי. כאב התנפץ אל כל חלק בעצביי, גרם לעיניי לדמוע ואנקה חנוקה נדחפה במעלה גרוני.


״פאק!״ נהמתי בזמן שהידקתי את אחיזתי עוד יותר. ״כלבה אחת!״


״תעזוב אותי!״ היא זעקה ויפחה עמוקה בקעה ממנה בשעה שהתפתלה וניסתה להשתחרר מאחיזתי. חזי התכווץ. שיט, כל הסיפור הזה כל כך לא בסדר.


הטחתי את פניה על הספה, רכנתי מעל גבה והצמדתי את גופה כך שלא תוכל לזוז, בעודי נאבק לנשום. ״אלוהים אדירים, חומד, את מטורפת!״


״רד ממני!״ היא צווחה.


״ששש.״ חסמתי את פיה בכף ידי ושיניה ננעצו בבשרי, דחף בסיסי גרם לי לסטור על ראשה בעת שקירבתי את ידי הנשוכה לפי ומצצתי את דמי. ״לכל הרוחות, כלבה משוגעת שכמותך!״


עקב הרגל שלה נחבט בגבי התחתון. הסתובבתי, תמהתי איך לעזאזל היא הצליחה לשחרר את החלק התחתון של רגליה. ובכל זאת, התמלאתי מעט יראת כבוד מול רוח הלחימה שהפגינה.


הנחתי את ידי על עורפה, אילצתי אותה להצמיד את פניה אל המזרן ורכנתי לעבר אוזנה. ״את מוכנה להפסיק? אני מתחיל לשקול ברצינות להפוך את המוות שלך לכואב במיוחד.״


היא קפאה וגופה התכווץ תחתיי. פעימות ליבי הלמו בעוז. ״מה?״ היא לחשה וגופה נעשה רפוי לחלוטין מתחת למשקל גופי.


״הגיע זמנך למות, חומד, אני מצטער.״


היא השתתקה. כל רוחה צנחה כששמעה את ההצהרה שלי. ״למה?״


קימטתי את מצחי. לא ציפיתי לשאלה הזו. לעיתים ילדים הם הרבה יותר אינטליגנטים ממבוגר קשוח, שברגע כזה היה מתחנן בפניי להניח לו לחיות. הוא לא היה שואל מדוע אני מסיים את חייו על פני האדמה.


״אין לי מושג. את בסך הכול עבודה בשבילי.״


״איך?״


מה לעזאזל לקחה הבחורה הזו?


״אמממ, אני לא יודע. איך את מעדיפה שאסיים את חייך?״ נדתי בראשי במבוכה.


שיהוק קטן הדהד מתוכה לפני שהטתה את ראשה הצידה והביטה אליי. עיניה הכחולות נצנצו מתחת לבריכת הדמעות שלה ושפתה התחתונה רעדה, אך בכל זאת הייתה בה נחישות, כמו נפש עשויה פלדה הנחושה לשמור על כבודה.


״בבקשה, אל תפגע במיי.״ היא לחשה. ״אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה, אבל בבקשה, אל תפגע באחותי.״


בהיתי בה והרגשתי שליבי מאיים לצאת מתוך חזי. עיניה ננעצו בעיניי כשהתחננה בפניי. גרוני התייבש והחומציות בקיבתי איימה לרסס את לחייה החיוורות.


סובבתי את גופה תחתיי עד שהיא שכבה על גבה והביטה בי. ״את יודעת מה אני?״


היא הנידה בראשה לשלילה. דמעה שזלגה בצד פניה נשרה ונחתה על הברך שלי, מעל בד מכנסי הג'ינס. לחצתי על הדמעה בכרית אצבעי והלחות הרטיבה אותה. ״אני פנטום, רוח רפאים.״ אמרתי בעת שהעברתי את קצה אצבעי על שפתי התחתונה וטעמתי את מליחות ייאושה. ״הכשירו אותי להרוג. קיבלתי חוזה שנועד לסיים את חייך.״


עיניה הגדולות בהו בי, חזה עלה וירד כשניסתה להימנע מלבכות. מעולם לא זכיתי לראות אדם בעל כושר עמידות כמו של הילדה בת השלוש־עשרה הזו, שהייתה לכודה תחת משקלי.


״אני חושש שלא משנה מה יקרה הלילה, לא תהיה לי ברירה. אצטרך להרוג אותך ואת אחותך. זאת העבודה שלי.״


״לא!״ היא נענעה את ראשה מצד לצד לשלילה ודמעותיה זלגו על עצמות לחייה הגבוהות. ״לא, בבקשה. עזוב את מיי. תגיד למי ששלח אותך שהיא נסעה עם הוריי לצרפת. או... אתה פשוט יכול להגיד שהרגת אותה, הם לעולם לא יגלו. בבקשה! בבקשה! לא מגיע לה למות.״ מן הסתם היא חשבה שמגיע לה למות.


החלקתי את אגודלי על לחייה וניגבתי את דמעותיה. היא הושיטה את ידה וקרעה את חולצת הטי־שירט שלה, תלשה אותה מעל לראשה וחשפה את שדיה הקטנים שהוסתרו בחזייה לבנה פשוטה.


״אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה, אתה יכול...״ היא הנהנה לעברי, חוששת לומר בקול רם את מילותיה. ״רק תעזוב את מיי בשקט.״


״אלוהים אדירים!״ משכתי את כיסוי הספה והנחתי אותו על גופה. ״אני לא מתכוון לגעת בך. לא ככה.״


״כל דבר,״ היא התחננה. ״כל דבר.״


הסבתי את מבטי ממנה ונשכתי את שפתי נוכח השנאה שהתפתלה בתוכי. רעיון שעלה במוחי החל לקרום עור וגידים ובאיטיות רבה השפלתי את עיניי אליה. זקפתי את ראשי ובחנתי אותה. היא הייתה עשויה מהחומר הנכון: חזקה, לוחמנית, אמיצה ופאקינג משוגעת.


אם אעשה זאת, תתחולל סערה גדולה כשאחזור הביתה, אבל משהו בתוכי אמר לי שזה עשוי לעבוד.


שאפתי אוויר פנימה ומיקדתי את מבטי בעיניה. ״אני מתכוון לנסות משהו.״


היא קימטה את מצחה בחוסר הבנה, אך הנהנה באיטיות.


הרמתי את ידי ומייד עצרתי והורדתי אותה בחזרה.


שיט!


הנפתי את ידי שוב וסטרתי על לחייה. עיניה התרחבו ועורה הסמיק, אבל היא נשכה את שפתה והנהנה בהבנה. היא תמכה בעצמה וסובבה את פניה לעבר משענת הספה. ״תעשה את זה.״


סטרתי לה שוב ובחנתי את תגובתה. אחרי עשרים סטירות היא החלה להירתע, לחייה היו כאובות, דמעותיה צרבו את עורה הפצוע וכלי דם זעירים עיטרו את פניה.


״מה שמך?״ שאלתי בשעה שהכיתי אותה שוב.


״ק...קוני.״


״קוני, תקשיבי לי.״ היא הנהנה ועצמה את עיניה כשהרמתי את ידי וסטרתי לה שוב.


״את לא נושמת כמו שצריך. את נדרכת עוד לפני שאני נוגע בך. הדמעות שלך הופכות את זה לקשה יותר והפחד שלך מייצר אדרנלין ומעצים את הכאב.״ היא פקחה את עיניה והביטה בי בסקרנות. ״תנשמי לאט, פנימה והחוצה.״ היא נאבקה בעצמה והמתנתי עד שהצליחה לשלוט בגופה. אט־אט, קצב השאיפות והנשיפות שלה שכך. ״הרפי את גופך.״


היא שלחה אליי מבט מלא זלזול והביטה בי כאילו נעשיתי משוגע. זקרתי גבה. היא שאפה עמוקות ואילצה את גופה להתרפות. חייכתי לעצמי, מרוצה מכך שהיא מסוגלת לציית להוראות.


״עכשיו,״ לחשתי בעודי מסב את פניה בעזרת אצבעי שהונחה על לחייה הכאובה. ״תפסיקי לבכות.״


היא שאפה אוויר, הנהנה והחלה להירגע תחת אחיזתי. הצייתנות שלה גרמה לי לחייך חיוך רחב. היא הזעיפה את פניה לעברי, אבל נענעתי את ראשי בחוסר שביעות רצון וצקצקתי בלשוני. היא נרגעה שוב ושאפה אוויר, אך החזה שלה עדיין רעד מעט.


היא מצמצה בעיניה כשהנפתי את ידי בפתאומיות וסטרתי לה פעמיים, סטירה אחת על כל לחי.


היא זקרה את גבתה כמאשרת שצייתה להוראה שלי באופן מושלם.


״יופי,״ החלקתי מעליה. היא כיווצה את עיניה וניכר היה שהיא מבולבלת מכך שוויתרתי לפתע.


״יש לך עתיד מבטיח.״


״מבטיח?״


״אה־הא.״ צעדתי בחזרה לכיוון הדלת והסתובבתי לאחור. ״בלילה שבו ימלאו לך חמש־עשרה שנים תהפכי ל'פנטום', רוח רפאים, בתמורה לחייה של אחותך.״


פיה נפער כשההבנה חלחלה לתוכה, עיניה התרחבו ונשימתה הפכה חפוזה. ״את עדיין צעירה מדי, אבל אל תעלי בדעתך את האפשרות שאשכח אותך, קוני. תזכרי תמיד שאת לא יכולה להתחבא מפניי.״ גיחכתי לעברה. ״והאמיני לי, אף אחד לא יכול להוציא אותך מזה. אם תעזי לספר למישהו, ההסכם שלנו יבוטל. אני אחזור ואהרוג את שתיכן, אותך ואת אחותך, ובפעם הבאה לא ארחם עליכן.״ פתחתי את הדלת ושוב הסתובבתי לאחור. ״האם את מבינה אותי?״


היא הנהנה באיטיות.


קרצתי בעיני וצקצקתי בלשוני. ״להתראות בקרוב.״


לא יכולתי להסתיר את החיוך הרחב שנפרש על פניי כשעזבתי את הבית.


לפתע החיים כבר לא נראו רעים כל כך. בילדה הזו היה משהו שנגע בי, לא ידעתי מהו, אבל הייתי בטוח שאגלה בקרוב.