1
"לא! באמת! אתה משבץ דווקא אותי לחקירה הזאת?" היא קמה בבת אחת. כל הנוכחים נעצו בה מבטים נדהמים.
"כן. אותך. זו משימה שתפורה בול עלייך. את תהיי מעולה בה, ואת גם תהני. אני סומך עלייך. אי אפשר לשבץ אף אחד אחר למשימה הזו וגם קיבלנו איתות מהאנגלים בדבר חשיבות העניין." הוא השתתק לכמה שניות והוסיף, "זו משימה חשובה מאוד, למרות שברור שבשלב הנוכחי את חושבת אחרת." הוא השתתק שוב, ונעץ את מבטו ברות ששאפה שאיפה עמוקה של אוויר.
"אוווף," היא פלטה את האוויר בבת אחת, תוך שהיא צונחת בחזרה על הכסא.
"אנחנו נצטרך לעקוב די הרבה אחרי מוריה גורדי," הצביע המפקד בפוינטר שאחז בידו על תמונה מטושטשת מעט של אשה צעירה, "והוחלט שצריך אשה בשביל זה. את הכי מתאימה! קדימה לכי הביתה, את משוחררת מהמשך הישיבה כדי שתתחילי להיכנס לתפקיד. יש לך יומיים. קחי," הוא הושיט לה נייר מקופל, "וצאי. קראי את זה בחוץ."
רות יצאה החוצה זועמת, משאירה את חדר הישיבות מאחוריה. היא פתחה את הנייר המקופל. "את בטח זוכרת למה בזמן הקרוב את משובצת לפעילות מבצעית רק בארץ. הוציאי מהתיק שלך את המכשיר ההוא שלך, שבטוח לא יצאת בלעדיו מהבית, שימי לך את השיר, זה שמכניס אותך לאווירה המתאימה לעבודה שלנו, וקפצי ראש לתוך המשימה!"
רות נאנחה, הוציאה את המכשיר מהתיק ולחצה על הכפתור. היא לא הייתה צריכה לכוון אותו. על המכשיר היה מוקלט, תמיד, רק שיר אחד, וצליליו הראשונים החלו להתנגן עתה באוזניות שהרכיבה כשכיוונה צעדיה לעבר היציאה מהבניין. "נראה לי שהגיע הזמן להקליט גם את Perfect Day" רטנה, "זה היה מתאים יותר עכשיו."
כעבור כמה שניות הדהד קולו של לו ריד השר את המילים המוכרות, המרגיעות, של השיר שליווה אותה תמיד כשהייתה צריכה להתחיל במשימה חדשה שלא כל כך הלהיבה אותה. "טו טו דו דו דו דו דו דו דו דו טו טו דו דו דו," היא שרה בקול רם, "Take a walk in the wild side." היא נשמה עמוק, מרגישה כיצד השיר מתחיל לפוגג את הזעם מגופה. 'אין משימה משעממת,' נזכרה במילותיו של זיגדון, המפקד הנערץ שהיה עתה במשימה בארץ לא נודעת, 'יש טוב ויש רע. תזכרי תמיד, אנחנו הטוב ואנחנו צריכים ללכת ב wild side כדי שהטוב ימשיך להתקיים.' זיגדון. הוא אמר את צמד המילים באנגלית עם מבטא מושלם. רות ידעה שאם היה רוצה היה אומר אותן גם בספרדית במבטא מושלם, ערבית, גרוזינית, רוסית, פרסית, ועוד כמה שפות. והמפקד הנוכחי? היא נאנחה, נו מילא, אי אפשר לצפות שיהיו שניים כמו זיגדון, וחוץ מזה המפקד רק בן ארבעים וחמש. יש לו עוד כמה קילומטרים של נסיון לצעוד עד שיגיע לזיגדון. איך הוא הצליח לשכנע אותי להצטרף לארגון? היא חייכה בחיבה כשנזכרה בשיחה ההיא.
השיר נגמר והיא לחצה שוב על הכפתור, שומעת את השיר מתחילתו, צועדת במרץ ללא כיוון מוגדר. גיטרה. לו ריד. מילות השיר מילאו אותה בשמחה משונה. היא נאנחה שוב. איפה זיגדון ואיפה אני. אני בטוחה שהוא באיזה משימה סודית והוא בטח מבלה לו בחופי מיאמי פלורידה עם איזו חתיכה מנותחת שמנופחת במקומות הנכונים ומפונצ'רת באחרים. הוא כבר בן שישים וחמש, ולפי הסיפורים עדיין מקסים גם בנות עשרים וחמש. היא פלטה נחרת בוז, ונעצה מבט זועם בגבר שעבר מולה והעיף בה מבט מתפלא לשמע הקול שיצא מבין שפתיה.
כעבור ארבע מאות מטרים, כשהשיר ממשיך להתנגן באוזניה, היא החלה להיכנס לדמותה בחקירה הנוכחית - סטודנטית לארכיאולוגיה. אוי, נאנחה. שיעורים לתואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטה! הקפיטריות בהחלט ירוויחו יפה בזכות כוסות הקפה שאאלץ לשתות כדי להישאר ערה בשיעורים. אמנם רוב השיעורים היו מרתקים, היא הודתה בפני עצמה, אבל היו גם כאלה שבקושי שמרתי בהם על העינים פקוחות. הצלחתי איכשהו להישאר כי חשבתי שלימודי פילוסופיה וכמה שיעורים במדעי החברה זה מעניין וחשוב וגם תואר אקדמי. אבל פעם אחת זה מספיק. הדבר היחיד שאיכשהו יועיל נגד השעמום במשימה הזו זה אם יהיה שם איזה גבר לעניין. מישהו להסתכל עליו בשיעורים ואולי להשתעשע איתו אחריהם. שפתיה נמתחו בחיוך רחב. דווקא בתחום הזה למשימה שכוללת קורסים בארכיאולוגיה יש סיכוי להיות הצלחה כבירה.
רוברט התבונן בצילומים שצילם אתמול בנחל משמר ופיזר בשיטתיות על רצפת החדר. הוא הדפיס את הצילומים בחדר חושך שאלתר בחדר האמבטיה, וסידר את מה שצילם בסיוריו בנחלים באזור ים המלח כך שכל התמונות יהיו מולו בו זמנית. הוא ידע מנסיונות קודמים שבדרך זו נגלים לעין פרטים רבים יותר מאשר כשמסתכלים על התמונות אחת אחת, על גבי מסך המחשב.
הוא הניח את התמונות כך שצילום רגיל, של פני השטח, נמצא ליד הצילום שצילם במצלמה המיוחדת, שמצלמת חללים וגופים בתוך האדמה עד לעומק של חמישה מטרים בערך.
הוא ניסה לחבר בין המידע ששמע מרון גורדי, הפרופסור לארכיאולוגיה שנע ונד כבר כשנה ברחבי הממלכה הבריטית, מתחבא מחשש לחייו, לבין כמה אפשרויות שהעלה פרופסור סונדרס הקשיש, שפרש לפני כמה שנים מהוראה באוקסבריג', ועתה ביקש לגייס את רוברט למבצע, שכפי שניסח זאת, 'נמצא בראש סדר העדיפויות של הוד מלכותה'.
רוברט לא עסק בארכיאולוגיה כבר כמה שנים. למעשה, כשלמד את קורסי הארכיאולוגיה באוקסבריג' הוא עשה זאת כמעין תחביב. הוא אפילו השתתף בשתי חפירות ארכיאולוגיות, אחת בעיראק ואחת בסוריה, וזכר את החוויה לטובה לא רק בזכות הממצאים הארכיאולוגיים המעניינים שהיה שותף לגילויים, אלא גם בגלל ג'ני, שבילתה עימו בתקופת החפירה הראשונה, ועאישה, שעימה היה לו רומן קצר אך לוהט בעת החפירה השנייה. בכל אחת מהארצות שהה חודש, ולאחר מכן החליט שהקדיש מספיק זמן לתחביבו, והגיע הזמן להתמקד במה שידע שיעשה מאז שהיה נער – הצטרפות לארגון הביון הסודי ביותר, MI7.
פעם, לפני שהתגייס, הוא לא חלם על MI7. הוא שאף להתגייס לMI5-, אך כשגילה, כשפרופסור סונדרס הגיע לביקור בחפירה בסוריה, את דבר קיומה של היחידה הקטנה והסודית עוד יותר, עשה כל מה שביכולתו כדי להימנות על אלה שהתקבלו לשורותיה.
כשהוזמן לפני שבועיים על ידי פרופסור סונדרס לארוחת צהריים, יום לפני שהיה אמור לטוס לחופשה בהוואי, ושמע על המשימה שהטילה המלכה על הפרופסור הקשיש באופן אישי, לא היסס לרגע, וביטל את החופשה.
לאחר שבוע כבר היה על מטוס בדרכו לישראל, נושא עימו ציוד צילום והקלטה משוכללים מוצפנים היטב. הוא גם קיבל לצורך ביצוע התפקיד עוד כמה אביזרים שנראו פשוטים ורגילים, למי שלא הוכנס בסוד המשימה המיוחדת.
הוא סקר את התמונות החדשות שפרש מנחל משמר והביט גם על אלו מנחל צאלים. הוא זכר עוד מימי נעוריו את הביקור שערך עם הוריו במוזיאון ישראל בירושלים, כשבאו לביקור בישראל לכבוד בר המצווה שלו. הוא זכר כמה התרשם מהחפצים העתיקים שהוצגו תחת הכותרת 'מערת המטמון בנחל משמר'. בימים האחרונים סייר בנחל, שהתפרסם בזכות החפצים הללו בני ארבעת אלפים השנים, ובנחלים סמוכים, וחיפש עדות לקיומה של מערה נוספת, שעד היום לא נחשפה לחוקרים. רק כמה ארכיאולוגים ידעו עד כה על החיפוש, וההנחה הייתה שגילויה יסייע להבהיר את המסתורין סביב מגילה 770 וסביב האנשים שמאיימים על חייו של פרופסור גורדי.
הוא התבונן שוב בתצלומים שעל רצפת החדר, ולתדהמתו גילה שבהגדלה של אחת התמונות, שבהן צילם דווקא תמונת פרספקטיבה מרוחקת יותר, ולא השתמש לאותו צילום גם במצלמה המיוחדת שמצלמת חללים וגופים בתוך האדמה, מופיע אדם שמסתתר מאחורי סלע ומצלם מרחוק אותו, את רוברט.
2
רות הציצה בשעונה כשחצתה את הכביש לעבר קבוצת המבנים הנמוכים שבאחד מהם יתחיל בעוד עשר דקות השיעור הבא. היו אלה מבנים ישנים, כאלה שניתן לפרק ולהעביר ממקום למקום, והם ניצבו כך שנוצרה ביניהם מעין חצר סגורה. היא נשאה מבטה, סוקרת את המספרים שהופיעו על המבנים, ומשזיהתה את המבנה שחיפשה הקיפה את המבנה שלידו, כדי למצוא את דלת הכניסה.
בבוקר, כשהתכוננה להגעה לשיעור הראשון, לבשה בשימת לב מיוחדת חצאית ג'ינס ארוכה וחולצת טריקו בצבע כחול כהה. על אפה נח זוג משקפיים בעלי מסגרת כהה, ואת שערה היא הותירה פזור במעין קארה ארוך, ורק ענדה סיכת ראש במרכז ראשה לקישוט ולצילום. היא לא התאפרה כלל. נו, הצלחתי להשיג את המראה של עכברית ספרייה דתייה ושלוכית, חשבה כשסובבה את אחורי גופה למראה ובחנה את התלבושת והתסרוקת שלה, בעזרת מראה קטנה ששיקפה לה את מה שנראה במראה הגדולה. היא זקרה מעט את גבותיה וחייכה לעבר דמותה הנוכחית. אני יכולה לשאול כל מה שאני רוצה וזה לא יהיה חשוד, הצלחתי להשיג מראה מתאים, כאילו לפני כן קראתי דפים על גבי דפים ואני מנסה להֵרָאות חכמה.
ועכשיו היא עמדה במשך כמה שניות בכניסה, בוחנת את החדר, שהיה עדיין ריק. כשבחרה היכן לשבת, הניחה את תיקה על כסא סמוך, והתיישבה. יופי, חשבה, הצלחתי להגיע ראשונה. היא הוציאה בקבוק מים מהתיק, פתחה בזהירות את המכסה, ולגמה ממנו באיטיות. אחר כך הוציאה ספר, וכשהיא מעמידה פנים כאילו היא שקועה בקריאה, סקרה שוב את חלל החדר.
אחרי כמה דקות החלו להיכנס אנשים נוספים ורות המשיכה להעמיד פנים שהיא קוראת בספר, משתדלת להגניב מבטים ולסמן לעצמה בזיכרון את התרשמותה הראשונית. היא ידעה שהתרשמות זו חשובה מאוד כי אחר כך, כשתתרגל לראות את האנשים הללו, היא כבר לא תראה דברים מסויימים שנחשפים לעין רק בפעם הראשונה כשרואים אדם בלתי מוכר.
קצת לפני התחלת השיעור פסק זרם הנכנסים וכולם התיישבו. רות החלה בסקירה מדוקדקת יותר של הנוכחים. היא לא עשתה זאת בגלוי, אלא התעסקה, לכאורה, בניקוי משקפיה. זה היה השיעור הראשון על כת קומראן. הכיתה, הקטנה יחסית, הייתה די מלאה, ורות נאלצה לנקות את משקפיה זמן לא קצר כדי להיטיב ולסקור את הנוכחים.
היא הבחינה בכמה מורות ומורים, שדיברו זה עם זה על בתי הספר שלהם, שתי סטודנטיות ששוחחו בטלפון הסלולרי שלהן, בעודן סורגות כיפות, שלושה סטודנטים שהגיעו עם מדים, שעליהם היו דרגות פיקוד וברור שהם בצבא קבע, סטודנט אסייתי, שסיפר באנגלית עם מבטא צרפתי בולט לסטודנטית יפנית שהוא קוריאני, ועוד שני גברים צעירים, אחד שוחח במכשיר הטלפון הסלולרי שלו והשני כתב הודעות במכשירו, ושניהם העיפו מבטים חטופים לכל עבר. משהו בהתנהגותם גרם לה לחשוב על כך שהיא צריכה לשים לב למעשיהם בשעת השיעור. אחת מסורגות הכיפות הרימה את ראשה והתבוננה בדלת, אצבעותיה ממשיכות לנוע בזריזות. זו מוריה גורדי, חשבה רות וכתפיה נמתחו מעט.
היא הייתה מרוצה מזווית הישיבה שלה אחרי שהתאמצה במיוחד להגיע מוקדם לשיעור, כדי שתוכל להתיישב במיקום שיאפשר לה לסקור את כל הנוכחים. היא ידעה שאחרי שניים שלושה שיעורים היא לא תצטרך להתאמץ כך, כי באופן טבעי יווצרו מקומות קבועים.
הריהוט בכיתה היה עלוב למדי וכלל, חוץ מלוח וממקרן שנתלה מהתקרה, שורות של כסאות בעלי מדף מתקפל, שעליו הונחו מחברת לכתיבה או, בחלק מהמקרים, מחשב נייד. רות התיישבה בשורה השנייה מתוך חמש שורות, בכסא הקרוב ביותר לדלת. מזווית זו תיטיב לראות מה עושים אלה שישבו בשתי השורות הראשונות, אך אם תטה מעט את הכסא, לכאורה כדי להקל על הכתיבה במחברת הגדולה, תהיה לה נקודת תצפית מצויינת גם על שלוש השורות שמאחוריה.
היא הפסיקה לנקות את המשקפיים והשיבה אותם למקומם על גשר אפה, מכבה על ידי כך את המצלמה הזעירה שהותקנה בהם ואז שלפה עט ומחברת מהתיק, הניחה אותם לפניה, וכתבה את תאריך השיעור ושם הקורס.
היא העיפה מבט בשעונה וחייכה בציפייה. בעוד דקה יתחיל השיעור, ועימו תחל המשימה הנוכחית שלה. אל תחשבי על המשימה שהיית אמורה להשתתף בה, ונגנזה. זכרי את מה שזיגדון אמר לך פעם: 'בכל מקום שבו יש לנו משימה, יש סיכוי, גדול אפילו, שמשהו ישתבש. יש גם סיכוי שתגלי שאת לומדת משהו חדש. תזכירי לעצמך את שני העקרונות האלה, ותגלי שהכל נראה לך מעניין הרבה יותר.' היא לא ידעה הרבה על המרצה. בתיק המשימה נכתב שהוא יליד ארצות הברית, מאחת הערים הקטנות באיידהו, והגיע לישראל כילד. כשהיה נער, תפסו אותו פעם הסיירים של רשות העתיקות, לאחר שקיבלו דיווח על נסיונותיו למכור מטבעות לסוחרים בעיר העתיקה בירושלים. וזהו. היא התלבטה אם לשאול כבר בשיעור הראשון על מגילה 770, מגילה ייחודית שנכתבה על ידי נשים, ועתה הפכה למוקד המשימה שלה. מעניין איך הוא יגיב, ואיך יגיבו שאר יושבי החדר. אולי היא תחכה עם השאלה לשיעור הבא. אסור לה להיות נמהרת, אך אם תחכה, השאלה עשויה להיות חשודה יותר מאשר בשיעור הראשון. היא נעה בחוסר מנוחה על הכסא, מנסה למצוא זווית שבה תצליח לראות במשך השיעור את המרצה ואת תגובתם של שני הגברים שעוררו את תשומת ליבה. אני צריכה לשים לב גם לסטודנטית היפנית, לקוריאני, ולגברים עם המדים.
המרצה, דוקטור בן מור, הגיע לכיתה. כולם השתתקו באחת והתבוננו בו. הוא שאף אוויר בקול, פתח את הקלסר, העיף ביושבים מבט שנדמה היה כאומר, 'אני מעדיף להיות בארבעים מעלות חום במערה ליד ים המלח מאשר לבזבז את זמני עליכם' ופתח בהקראת שמות משתתפי הקורס. הוא לבש חולצת פלנל משובצת שאותה תחב ברישול למכנסי ג'ינס כחולים ונעל נעלי טיולים מסוג משובח במיוחד, שלא ניתן להשיג בישראל. "מוריה גורדי" הקריא המרצה, בקול רם מעט יותר מקודם.
באופן מפתיע השתררה שתיקה.
"מוריה גורדי נמצאת?" חזר המרצה על השם ונשא את עיניו מהרשימה, זיעה מבצבת בבת אחת על מצחו וידיו נשמטות למטה. הוא הביט בכיתה אחרי כל שם שהקריא, אך יתר תגובותיו סימנו לרות שמשהו בנוכחות של הסטודנטית הנושאת שם זה מטריד אותו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
