יש משוררים שמאמינים שעבודת המשורר היא התמודדות בלתי פוסקת עם חדלונו הקרב ובא, שהרי החי הוא מת שאינו מכהן. המשורר מבקש להשאיר אחריו ספר, שיר או לפחות פתגם סיני עתיק שיאפשר לו לכהן בשני העולמות, החיים והמתים. באופן פרדוקסלי, דווקא הטקסט הספציפי, ההווה והקצר, שנראה שהנצח אינו מעניינו, דווקא הוא נשיקת עד במצח הנצח. לאור ההבנה הזו אנחנו מתמודדים עם הטקסטים הרבים שמגיעים למערכת, עטופים בחוויית הויראליות והשרידות של הזן הקצר. האווירה החטיפית של הטקסטים האלה מתעתעת: מה כבר יקרה אם נדחה או נפרסם שיר קצר שאינו תואם את החיפושים שלנו ?
הוא עלול לשרוד, להתפתח, ובסופו של דבר להשפיע: לייצר אווירה, קהילה, אופנה. זו נקודת מוצא של אמון ונאיביות הכבדים יותר מהטקסט עצמו, אך עדיין קיימת בה מידה של אמת. לכן אנו שואפים לפרסם ולהציע טקסטים קצרים שיש בהם אסתטיקה שהיא מעבר לפואנטה, היעדר פואנטה, מבט צלול, כאלה שמתמודדים עם המוסכמה הפתגמית, המבודחת והחידתית של טקסטים קצרים.
אלו מרבית השירים שנבחרו לגליון הזה, המכיל לצד שירים בודדים גם כמה חטיבות בעלות עניין מיוחד: מקבץ שירים ננופואטיים מספר של אורי ברנשטיין שטרם ראה אור; מבט חוזר בקלאסיקת ננו של יונתן רז-פורטוגלי שהוחמצה בשעתה; המשך פרויקט משניות השירה של נועה שקרג'י ועמיחי חסון; במסגרת העניין הנמשך של כתב העת בשירת הייקו אנחנו מביאים, לצד שירים של ליאת קפלן, רועי צ'יקי ארד ואחרים גם שני פרויקטים המאתגרים את גבולות הסוגה: מקץ שירים מתוך 'קוד', הכותב באמצעות אלגוריתם מחשב מחדש את התורה כאוסף שירי הייקו, ופרויקט הבוחן האם וכיצד ניתן ללמד מחשב לכתוב שיר הייקו, מאת יעל נצר ואלכס בן ארי.