פרולוג
וֶנְדֶּטָה –נקמת דם.
קראתי איפשהו שמדובר במנהג מימי קדם, לפיו על בן משפחה או קרוב משפחה של הנרצח לנקום את מותו על ידי הריגתו של הרוצח, או מישהו מבני משפחתו. דם תמורת דם, עין תחת עין. בימי קדם לא היה מקום לסליחות, נקמות היו דרך חיים. ועכשיו זאת גם הדרך שלי. בכל לילה כשאני שוכב לישון, מחשבות העבר מתעוררות וצפות כמו עולות מן האוב, מסתחררות סביבי בצבע, במראות, בתמונות, בקולות, מטרידות את מנוחתי. ואז עם נץ החמה, אני מתעורר ומאמץ מחדש את הוונדטה ללבי. הכעס שלי מזין אותה, המפלצת שבי מתעוררת לחיים, מגיחה מהפינות החשוכות, בין אובדן הילדות והתמימות, לבין האסון והעצב, שקטעו את חיי, את המשפחה שלי. היא מרימה את ראשה, מנערת אותו מהחשכה ומציצה, תרה ומחפשת אחר האשמים. אני יודע כמו שהמפלצת יודעת, שכשזה יקרה ונמצא אותם, שום דבר לא יעצור אותנו. נגרום להם להזיע, להתפתל, לכעוס, לצעוק, לפחד, לאבד את היקר להם מכול. בין היתר גם את החיים שהכירו. אחרי שנסיים איתם, לא ישאר שום דבר מלבד זיכרון שמם.
אני חושב על זה כבר הרבה זמן. כבר תכננתי מיליון תכניות, אלפי קרבות, מאות מלחמות, עשרות נקמות, ובקרוב יגיע זמן האמת, ואמת יש רק אחת. אני איש הזעם, החרון והנקמה, ואני מוכן לעשות כל מה שידרש כדי שיעשה כאן צדק. אני בתפקיד השופט והתליין, מוכן להמר על כל הקופה, על הכול. גם אם זה יעלה לי בעתיד, בחיי, באהבה כי אני חייב את זה להורים שלי, אני חייב את זה למשפחה.
פרק א’
“פאק, פאק, פאק!” אני מביט בדם שזורם מהאצבע שלי, משליך בפראות את הסכין שבידי השנייה על קרש החיתוך ורץ לשטוף את האצבע בכיור הנירוסטה. מבטם של הסו-שפים נצרבים בגבי. אני מביט בדם שנשטף בכיור ונזכר שלא נחתכתי מסכין בעבודה כבר הרבה מאוד זמן. אני תמיד זהיר ומחושב.
“הכול בסדר, שף?” גלעד שואל.
“נחתכתי,” אני משיב בקול כמעט אדיש.
גלעד ממלמל משהו בקול שקט שאני לא מצליח לשמוע. קול המים מערבל את שמיעתי ובכלל נראה לי שלא אליי כוונו הדברים. איתי מופיע לצידי עם ערכת עזרה ראשונה ואני מבחין בסו-שפים האחרים מנסים לחזור לעבודתם. אני סוגר את זרם המים ומניח לאיתי לנגב ולייבש לי את האצבע עם גזה. הוא משפריץ עליה ספריי מיוחד לחיטוי, זה שורף אבל אני מעמיד פנים כאילו בכלל לא מזיז לי. אני צריך לשמור על תדמית קשוחה.
“החתך נראה עמוק,” הוא אומר וממשיך לטפל באצבע הפצועה. “יכול להיות שתצטרך תפרים.”
“לא צריך תפרים אני אהיה בסדר, זה לא החתך הראשון שלי.”
איתי פועל במומחיות. הוא מצליח לעצור את הדימום, מצמיד פלסטר גדול לחתך וחובש אותו עם גזה לבנה.
“עבודה טובה, איתי,” אני מחמיא לו והבחור נהיה אדום כסלק. אני מניח שזה בגלל שזאת אולי הפעם הראשונה שהחמאתי לו. זה לא בגלל שהוא לא עושה עבודה טובה, אני פשוט לא מהמחמיאים.
הוא מחזיר את הציוד לתיק העזרה הראשונה וממלמל בביישנות, “הייתי חובש בצבא...”
שאר הסו-שפים, עדיין מלכסנים אליי מבטים סקרניים, הם מכעיסים אותי, הם צריכים לעבוד ולא להתעסק בשטויות.
“קדימה להיכנס לקצב!” קולי מרעים, “אני רוצה להבהיר לכם שני דברים: דבר ראשון, אני בסדר. זה רק חתך קטן ואני לא הולך לעשות מזה עניין. דבר שני, אני לא אסבול עיכובים במטבח שלי, הכול חייב להיות מתוזמן.”
שבוע עבר מאז התקרית במסעדה שבה השר לשיכון ובינוי, אמנון אליהו, “קיבל התקף לב”. בדיעבד גילינו שהוא לא בדיוק קיבל התקף לב. תומפסון והקשרים שלו, או יותר נכון איזו אחות שהוא מכיר שעובדת בהדסה, בדקה ומצאה שבתיק הרפואי של אליהו נרשם שהוא סבל מלחץ דם גבוה ודופק מהיר, ושכל זה קרה כתוצאה מהתקף חרדה. אך למרות הממצאים, בתקשורת דיווחו על כך שהוא עבר התקף לב. עבר גם שבוע מאז הפרידה שלי ושל איה. אני יודע שזאת הייתה טעות לתת לה לחזור לעבוד במסעדה. היא מתנהגת כאילו כלום לא קרה; באה, עושה את העבודה שלה והולכת. לא החלפנו מילה מלבד לברכות שלום מנומסות, תוך שעיניה מרפרפות על פניי ולא מביטות במישרין לתוך עיניי, כאילו אני איזו דמות אפורה שקיימת רק מכורח הנסיבות ואין סיבה להתעכב עליה. אני לא בטוח אם לחוש הקלה או אכזבה. אני קרוע בין ההיגיון לבין האגו. מצד אחד, אני צריך להיות מרוצה שהיא מתמודדת יפה עם הפרידה שלנו ולא רודפת אחריי כמו שירלי ומבקשת שנחזור. אבל מצד שני, אני לא יכול שלא לחוש אכזבה על כך שהיא לא מתאבלת על אובדן הקשר שלנו, על אובדן הלילות שלנו. אני יודע שזה טיפשי, למה ציפיתי? אני זה שהרחקתי אותה ממני. נתתי לה להאמין שהיא עוד בחורה שאני מנצל ושאני לא מעוניין בשום קשר רציני איתה. לא רציתי שהיא תדע את הסודות שלי, או שתחטט בחיי האישיים, היא כבר הגיעה רחוק מדי. עוד פסיעה והיא הייתה מגיעה לנקודת הסיום במסע שלי, וזו נקודה אפלה מדי שאני לא מעוניין שהיא תגלה לעולם.
אך למרות כל זאת, אני מתקשה להסתדר עם המצב החדש. מצב שבו היא לנגד עיניי, וכל תקשורת איתה מתחילה ומסתיימת בהנהון קצר או במילה בודדת. זו תחושה מתסכלת לרצות משהו עמוק בפנים, לחשוק בו ולא להיות מסוגל לגעת או לטעום ממנו. ביומיים האחרונים המצב החמיר, היא התחילה ללבוש שמלות לעבודה. הייתי רוצה לחשוב שזה נובע מתוך ניסיון שלה להסב את תשומת לבי, כי הרי אמרתי לה לא פעם שאני אוהב שהיא לובשת שמלות, אבל קול ההיגיון מחזיר אותי למציאות ומבהיר לי שהשינוי במלתחה שלה הוא רק תוצאה של מזג האוויר המתחמם עם בואו של האביב.
הגירוי הנוסף של איה מסתובבת לי מתחת לאף בשמלה מוסיף לחוסר הנוחות שלי, עד שהיום התחלתי ממש לעקוב אחריה במסעדה. לא פיזית, אלא דרך העיניים שלא נעתקו ממנה, ועכשיו זה עלה לי בחתך רציני באצבע. במקום להתרכז בדגים שלפניי ולפלט אותם לסביצ’ה, העיניים שלי נדדו לעבר הבר, שם היא ישבה במהלך ההפסקה שלה וציחקקה כמו תכוניסטית מהשטויות שאדם לחש לה. המניאק הקטן הזה כל הזמן מנסה לעשות עליה מהלכים. בא לי לשים לזה סוף, הוא חתיכת חרמן קטן שמת להשכיב אותה, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יהיה ליד איה שלי, הוא צרות.
אני נושף בחדות ונוזף בעצמי, דביל היא כבר לא שלך. המוח שלי יודע את זה, אבל הגוף שלי מסרב לקלוט את המסר, הוא מתגעגע, הוא צריך אותה. קשה לי שהיא נמצאת מוחשית ונחשקת אל מול עיניי ואני לא יכול לגעת בה או לחוש, לעזאזל! אסור לי בכלל להסתכל או לחשוב עליה. אני מרגיש את החרטה מתחילה לטפס במעלה גופי, לא! אני לא הולך להצטער שנפרדתי ממנה, זה היה הדבר הנכון לעשות. אני פשוט חייב לא להתעסק בה, לא לחשוב עליה, להתעלם מנוכחותה.
אני חייב רגע לבד, אז אני מסמן לגלעד שאני יוצא למשרד, ופוקד על איתי להחליף אותי ולהמשיך לפלט את הדגים. למה בכלל התחלתי להתעסק עם הדגים? זאת עבודה של סו-שפים. עמוק בתוכי, אני יודע שעשיתי את זה כי הייתי צריך משהו שיסיח את דעתי.
אני יוצא מהמטבח, מחיש את צעדיי ומפלס את דרכי בין קולות הסועדים ההומים באוזניי כמו יתוש טורדני, יחד עם קול קרקוש הסכו"ם בצלחות המתערבל במקצבי המוזיקה שבוקעת מהרמקולים. כל פעם מחדש אני מופתע מההבדלים בין האווירה והקצב במטבח, לעומת מה שקורה במסעדה. במטבח, יש רעש אחר; פקודות קצרות ומונוטוניות, יש סדר שבו כל אחד יודע את תפקידו, הכול מתנהל במדוקדק כמו בממלכת הדבורים, לכל פועל יש את התפקיד שלו ויחד הם אחראים על הייצור בכוורת. כשאני חולף על פני הבר, אני לא יכול שלא להרגיש את המתח באוויר כמו חשמל שעובר ביני לבין איה, כזה שמעביר בי דחף בלתי נשלט לרצות להחזיר אותה חזרה לעמדת המארחת, הרחק מאדם. אך במקום זאת אני נכנס למשרד ונושם לרווחה רק אחרי שהדלת נסגרת אחריי.
אני עייף, מותש ומתוח, ואני יודע שאני חייב להתחיל לישון כמו שצריך. אני קורס על הכיסא בכבדות ומחניק פיהוק. מרגיש כאילו לא ישנתי שבוע, העייפות מתחילה לתת את אותותיה. נדודי השינה וההתעורריות התכופות מסיוטים במהלך הלילה, שלאחריהם אני מתקשה שוב להירדם ולפעמים נשאר ער במיטה עד שהשמש פולשת מבעד לחלון, כל אלה נובעים מהמתח שאני שרוי בו. הסיוטים חזרו אליי מאז אותו ביקור של אמנון אליהו במסעדה ומאז הפרידה שלי מאיה. ברור לי שיש קשר בין הדברים.
אני משפשף את עיניי ומתמתח בכיסא, נשען לאחור ומתכנן רק לעצום עיניים ולנמנם לכמה רגעים, אבל הנייד שלי מצלצל, קוטע את התכניות שלי. אני מקלל ושולף אותו מהכיס בעצבנות, זאת נוגה רגב הכתבת מערוץ שתיים. יש לה תכנית תחקירים חדשה ואומרים שהיא היורשת של אילנה דיין או משהו כזה. אני חושב שהיא וולגרית קצת בשביל לעמוד באותה קטגוריה עם אילנה דיין, אבל מצד שני היא חריפה ויש לה תחקירים טובים ונוקבים, אז זה מספיק טוב בשבילי. כבר שבוע היא מנסה להשיג אותי, אני יודע שאני צריך לדבר איתה ולהתחיל להזיז את התכנית שלי לפירסום הכתבה על חומה ומגדל. עד עכשיו נמנעתי מכך, בגלל התקרית עם השר במסעדה שלי, רציתי לתת לרוחות לשקוע אבל עכשיו הגיע הזמן להתחיל לפעול.
“היי, נוגה.”
“היי, שף איתן,” היא משיבה בקולה המתחנחן. “כבר יותר משבוע שאני מנסה להשיג אותך, אתה עסוק?”
“כן, את יודעת, אני מנהל מסעדה זה לא פשוט.”
“אני מניחה שעם כל הסיפור עם אמנון אליהו היה לך בלגן בשבוע האחרון,” היא מעירה בעוקצנות.
“כן, השבוע האחרון היה עמוס,” אני מתעלם מהערה שלה לגבי אליהו.
“מעניין שהוא חטף התקף לב דווקא אצלך במסעדה,” היא מוסיפה בחשדנות.
“טוב, אני לא אחראי על מצבו הבריאותי של השר, אבל אני מבטיח לך שזה לא היה בגלל האוכל שלי.” נראה לי שהיא בכלל התקשרה כדי לקבל סקופ על התקרית עם אליהו.
היא מגחכת לדבריי ואומרת, “איתן, אני לא יודעת מהי הסיבה שאמנון אליהו חטף התקף לב במסעדה שלך, אבל אני כן יודעת שהוא מעורב בפרויקט של חומה ומגדל, ושהוא היה בעל הקרקע. לכן, אני רק יכולה לשער שהביקור אצלך במסעדה לא היה מקרי.”
אני מגחך ועונה בבטחון, “אני מבטיח לך שאמנון לא יודע דבר וחצי דבר על הכתבה שאני רוצה שתפרסמי, או על התיק של חומה ומגדל שתומפסון מסר לך.”
“מה אתה אומר שאקפוץ אליך למסעדה לאיזה דרינק ונדבר בארבע עיניים?”
אין לי כוח או סבלנות למשחקים שלה, בגלל זה ביקשתי מתומפסון שיתנהל מולה. מה שאני רוצה לשמוע ממנה זה שהיא הולכת לעשות את הכתבה ויפה שעה אחת קודם.
“המסעדה שלי היא לא בר שקופצים אליו לדרינק,” אני עונה בכעס.
“כן, אבל יש לכם בר במסעדה, ואתם מגישים אלכוהול, נכון?”
“כן,” אני נאלץ להודות.
“מצוין, אז אני בדרך. נתראה בקרוב,” היא מסכמת, בלי לתת לי אפילו קצה רמז לגבי כוונותיה.
אני מניח את הטלפון על השולחן ונאנח. הראש שלי מתחיל לפעום בכאב ואני יודע שאני צריך להתחיל להזיז את הכלים על לוח השחמט, ולהניע את התכנית שלי, עכשיו כשאני יודע בוודאות שאמנון אליהו הוא זה שעומד מאחורי הרצח. אחרי שתומפסון ואני הוצאנו את המידע מחאליד, הבנו שלקשר את אליהו לרצח לא יהיה פשוט. גם אם חאליד היה מסכים להעיד שאליהו שכר אותו והיה משחזר את הרצח, חל על המקרה חוק התיישנות מכיוון שהרצח בוצע לפני עשרים וחמש שנה, כך שכרגע אין לי צורך בחאליד. התפקיד שלו היה רק לשפוך אור על הדברים, ואכן לאשש את החשד שלנו שאליהו הוא זה שעומד מאחורי הכול. למרות שהמפלצת בתוכי רצתה להרוג את חאליד, אני יודע שהוא רק היה חייל במשחק, הוא אפילו לא זה שירה באקדח. אני צריך לחסל את מי שהידיים שלו מגואלות בדם, והידיים האלה הן של אליהו, הוא האשם המרכזי מבחינתי. בדרך אשבור גם את אבנר הבוגד שללא ספק ידע על כל העניין ולא עשה שום דבר כדי לעצור אותו. אם יהיה לי מזל, אמצא את אותו יוסוף שירה בהם בהוראתו של אליהו, ואמצה גם אתו את הדין.
כרגע אני צריך להתרכז בשלב הראשון של התכנית שלי, לפגוע באמנון ובאבנר במקום שיכאב להם הכי הרבה, באגו שלהם, בתדמית שהם בנו לעצמם, לכן הכתבה של חומה ומגדל חשובה כל כך.
לפני יותר מחודשיים הצלחתי לגנוב מחדר העבודה של אבנר כהן את התיק של חומה ומגדל שהכיל את דוח הליקויים של אבא שלי, דוח התאונה לאחר האסון, ולמעשה כל המפרט של הפרויקט; תרשימים, חשבוניות וכל ניירת אפשרית. הפרויקט תוכנן והוקם לפני העידן הדיגיטלי, כך שכל המסמכים לגביו תוייקו בתיק המסמכים שגנבתי. אבנר שמר אותו בחדר העבודה שבביתו ולא במשרד שלו, דבר שמעלה תהייה בפני עצמו, ומבחינתי מצביע על מעורבותו ברצח הוריי ובטיוח הליקויים שהיו בפרויקט. ללא כל ספק, אבנר כהן היה השותף של אמנון אליהו.
אני בטוח שבעזרת החומרים האלה נוגה תוכל לחשוף את פרצופם האמתי של אמנון ואבנר. האמינות והקריירה של אליהו תפָּגע, היושרה של ‘כהן-שדה’ תנזק, ושניהם יתרסקו ממרום מעמדם. אני יודע שהסיכוי שיפתח נגדם משפט על העלמת עין מליקויי הפרויקט הוא בלתי אפשרי, אבל הפומביות שתהיה לנושא בסופו של דבר, תפגע באמינות של אליהו ותאלץ אותו להתפטר מתפקידו כשר השיכון והבינוי. אני יודע שגם אחרי שזה יקרה, זה לא יהיה סוף הסיפור ביני לבין אליהו. עדיין אצטרך לבצע את השלב האחרון בתכנית, שלב שאפילו תומפסון לא מודע אליו.
אני פותח את המגירה שבשולחן העבודה שלי ומוציא את אקדח הגלוק שבע עשרה עם משתיק הקול שהשגתי בדרך לא חוקית. בוא נאמר שאם אתה רוצה אקדח, כל שעליך לעשות זה להכיר מישהו עם קשרים במזרח ירושלים, שיכול לעזור לך תמורת סכום הכסף הנכון. אלו היו ה’סידורים שלי’ בשבועות האחרונים, אימוני ירי רבים ביער בן שמן. אם דני רק היה יודע שהסידורים האלה כללו יריות בפחיות ריקות. בשעות החשיכה הייתי מחנה את הג’יפ שלי על שביל העפר כשפנסיו מכוונים לעבר הסלעים עליהם הצבתי פחיות, ולאחר שהייתי מוודא שאין איש בסביבה, הייתי מתחיל לירות. התמכרתי לזה, להדף האקדח, לשריקת משתיק הקול בזמן הירייה ולתחושת הסיפוק שמילאה אותי ככל שהשתפרתי.
אני כמעט יכול לדמיין את עצמי לוחץ על ההדק ומפלח את הלב הקר של אמנון אליהו. זה לא שאני איזה רוצח, מעולם לא הרגתי אף אחד, אפילו לא בצבא. וזה לא שאני נהנה ממחשבות על מוות, אני רק יודע שזאת הדרך היחידה שלי להבטיח שאליהו ישלם את המחיר. רק ככה אנקום את מותם של הוריי.
אני אף פעם לא מדמיין מה יקרה אחרי שאהרוג אותו, כאילו הפנטזיה נגמרת מיד בסיום המעשה. אולי זה משום שאני יודע בתוכי שההשלכות יהיו קשות, הרסניות ומכאיבות.
הנייד שלי שוב מצלצל ואני מכניס את האקדח חזרה למגירה. במבט חטוף על הצג, אני רואה שזאת שירלי. לעזאזל עם הבחורה הזאת, מאז שנפרדנו היא כל הזמן מנסה לשכנע אותי להיפגש ולדבר. הצלחתי להתחמק מהפעמיים האחרונות שהיא הגיעה לבית שלי, בלי הזמנה, ואני יודע שאני לא יכול לסנן את הטלפונים שלה לנצח.
“היי, שירלי,” אני עונה בחוסר חשק.
“איתן, איפה אתה?” היא מיד שואלת כאילו אני חייב לה דין וחשבון.
“במסעדה ואני עסוק,” אני אומר ביובש את המשפט השגרתי שלי.
“דני סיפר לי שנפרדת מהבלונדה,” היא מפתיעה אותי וגורמת לי להזדקף בכיסאי. ממתי דני נהיה הדובר שלי, ולמה בכלל הוא מדבר עם שירלי ואומר לה דבר כזה?
ההערה שלה מרגיזה אותי ואני מיד מגיב בכעס, “מתי ראית את דני בכלל?”
“נפגשנו במקרה ברחוב, הוא לא סיפר לך?”
“לא.” דני כבר לא מספר לי כלום. מאז הריב שלנו על איה, היחסים בינינו לא שבו למסלולם הרגיל. אני יודע שהוא לא ראה את הקשר שלי איתה בעין יפה, אבל ללכת ולספר לאקסית שלי על הפרידה שלי ושל איה?
“אז זה נכון?”
“מה נכון?”
“שנפרדת מהמארחת?” היא ממשיכה לחקור.
אני עונה באנחה, “קוראים לה איה וכן, נפרדנו.” אני יודע שהדברים שלי ישמחו אותה, זה פגע בה מאוד כשמצאה את איה בבית שלי, פעמיים. “וזה לא בגלל שסיפרת לה על ההורים שלי, או שתפסתי אותה מחטטת לי בארון,” אני מעיר בעוקצנות ומבהיר לה שאני מודע לתרגיל שעשתה.
“אני?” היא מיד מתגוננת, “לא סיפרתי לה שום דבר על ההורים שלך, איתן, אני נשבעת.”
“אולי לא סיפרת לה באופן ישיר, אבל שלחת אותה להציץ בקופסא עם הכתבה שאני שומר בארון, זה בדיוק אותו דבר. מה חשבת, שאכעס עליה ואיפרד ממנה בגלל זה?”
“עשיתי את זה בשבילך. אתה רואה, אי אפשר לסמוך עליה. היא סתם חטטנית וטוב שנפרדתם!”
המילים שלה מרגיזות אותי ולוחצות על כפתורים כואבים שגורמים לי לרטון, “אבל זאת לא הייתה הסיבה שנפרדתי ממנה.”
אני לא רוצה שהיא תחשוב לרגע שהיה לה יד בפרידה הזאת.
“לא משנה מה הסיבה, אנחנו צריכים להיפגש לשיחה. יש משהו שאני רוצה לספר לך כבר יותר מחודש, ואתה כל הזמן מתחמק ממני.”
“אנחנו משוחחים עכשיו,” אני עונה בחוסר סבלנות.
“זו לא שיחה לטלפון,” היא ממהרת להשיב. “מתי אתה מסיים לעבוד? אולי אקפוץ אליך הביתה מאוחר יותר?”
אין לי חשק להיפגש עם שירלי, ואני חורק את שיניי לפני שמבהיר לה, “שירלי, את יודעת שאנחנו לא נחזור להיות ביחד.”
“אני חושבת שתחשוב אחרת אחרי שתשמע מה שיש לי להגיד.”
“אני מסיים מאוחר הערב,” אני ממהר להתחמק. “נדבר מחר.”
“אני יכולה לבוא למסעדה אם אתה מעדיף.” רק זה מה שחסר לי.
“לא, שירלי, אני מעדיף שלא. אני עסוק,” אני חוזר על דבריי, “נדבר מחר ונקבע, אני חייב לסיים.” אני מנתק את השיחה בלי לתת לה הזדמנות להגיב.
איך לעזאזל הסתבכתי עם האישה הנודניקית והמפונקת הזאת?
עיניי נעצמות ואני נזרק שנתיים אחורה, לתקופה שאחרי השבעה של מירה, אשתו של תומפסון. הוא התקשר אליי ופקד, ‘תבוא עכשיו ומהר! ותביא אתך את ההזמנה של החתונה שהייתה על אבא שלך כשהוא נהרג’. באותו ערב הגעתי אליו הביתה עם ההזמנה שהוחזרה אלינו יחד עם שאר החפצים של הוריי ששימשו כראיות עד שהתיק נסגר. ההזמנה הצהיבה עם השנים ונקרעה בקצוות, חלקה העליון היה ספוג בכתמים כהים של דם, הדם של אבא שלי. למרות מצבה, היא עדיין הייתה ברורה לקריאה.
תומפסון לקח את ההזמנה מידי וניגש לשולחן פינת האוכל עליו הייתה מונחת הזמנה דומה. הוא הניח את שתיהן, זו לצד זו, קימט את מצחו ושאל, “אתה רואה את זה?”
התקרבתי אליו והבטתי על השולחן. לא שאלתי מניין לו ההזמנה השנייה ומה פתאום הוא נזכר בה אחרי כל כך הרבה שנים.
תומפסון הרים את ההזמנה השנייה בידו והציג אותה מול עיניי, “זאת ההזמנה שאני קיבלתי.” בהיתי בה והנהנתי בסתמיות. הוא לקח את ההזמנה של אבא שלי בידו השנייה והרים אותה לצד הראשונה. “וזאת ההזמנה של אבא שלך, אתה רואה את ההבדל?”
נאנחתי ובחנתי את ההזמנה שמולי. “ההזמנה של אבא שלי מוכתמת בדם ושלך לא.” משכתי בכתפי.
“תסתכל למטה על המפה,” הוא פקד.
הורדתי את מבטי לתחתית ההזמנה, וצמצמתי את עיניי לכיוון המפה. מבטי נדד מהזמנה אחת לשנייה עד שקלטתי את ההבדל. “פאק, זו לא אותה מפה.” המילים נמלטו מבין שפתיי.
בעוד שהמפה של אבא שלי הובילה לכיוון העיר העתיקה ולשער יפו, המפה של ההזמנה של תומפסון בכלל הראתה לכיוון אולם אירועים במרכז העיר.
“ו...” תומפסון דחק בי להמשיך ולהבין למה קרא לי לכאן בדחיפות.
“מישהו החליף את ההזמנה של אבא שלי בהזמנה פיקטיבית?” שאלתי יותר מאשר אמרתי. הרמתי את מבטי ההמום לעבר תומפסון והוא הנהן בניצחון כשהבנתי את אשר ניסה להראות לי, “איך לעזאזל עלית על זה?”
“בזכות מירה,” ענה. “עשיתי סדר בדברים שלה, באלבומים וגזרי עיתונים שהיא שמרה, ומצאתי את ההזמנה לחתונה שהתקיימה בערב שבו הם נהרגו. כשהבטתי בהזמנה, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה לעזאזל עשה ראובן ליד שער יפו אם החתונה בכלל הייתה במרכז העיר? ואז עלה לי הרעיון של להשוות בין שתי המפות שעל ההזמנה.”
“אתה גאון.” התרגשתי.
“חכה רגע,” הוא אמר וניגש למזנון בסלון, פתח את אחת המגירות וחזר עם נייר עיתון מנויילן בלמיניציה. “מצאתי בין הדברים גם את הכתבה הזאת על הרצח של ההורים שלך.” רעד עבר בגבי כשהגיש לי אותה.
“אז המפות בהזמנות שונות,” סיכמתי ובהיתי בכתבה.
“אכן, מישהו החליף לאבא שלך את ההזמנה.”
נשכתי את שפתיי ושאלתי, “מי לדעתך החליף את ההזמנה?”
“הלוואי והייתה לי תשובה. אני בטוח רק בדבר אחד, מי שזה לא היה, הייתה לו גישה מלאה למשרד של אבא שלך. אני זוכר שביום החתונה, אבא שלך ואני נכנסו יחד למעלית בדרכינו הביתה, ושולה המזכירה שלו רדפה אחרינו עד למעלית כדי להביא לו את ההזמנה שהוא שכח במשרד.”
“אתה חושב ששולה היא הרוצחת,” הערתי בדרמתיות. זכרתי את שולה, היא הייתה אישה נמוכה וכבדת גוף, שיערה היה צבוע באדום אש והייתה לה חיבה לצעיפים צבעוניים. היא תמיד החזיקה ממתקים במגירה שלה ונהגה לפנק אותי ואת טלי כשהיינו באים לבקר.
“אל תדבר שטויות,” תומפסון נזף בי.
גיחכתי קלות. “אולי החתן או הכלה אחראים להחלפת ההזמנה, אחרי הכול זאת ההזמנה של החתונה שלהם,” הצעתי בבדיחות כיוון חדש.
תומפסון נענע בראשו וצקצק בלשונו. “החתונה הייתה של הבת של דויד ששון, אחד ממנהלי הפרויקטים בחברה, ואני יכול להבטיח לך שאין סיכוי שהוא קשור לזה. אני מכיר אותו, הוא אדם טוב וישר, ובכלל לא הייתה לו שום סיבה להרוג את ההורים שלך, להיפך הוא אהב מאוד את אבא שלך. אבל, אולי עלית כאן על משהו, איתן.”
הבטתי בו בשאלה והוא המשיך, “אני מנחש שהרוצח ידע על החתונה, אולי אפילו הגיע אליה אחרי הרצח. לו רק יכולנו להשיג את רשימת המוזמנים לעבור עליה ולמצוא את החשוד שלנו.”
“אתה יכול לבקש מדויד את רשימת המוזמנים?” שאלתי בציפייה. זה רעיון לא רע בכלל.
תומפסון נענע בראשו לשלילה. “דויד נפטר לפני חמש שנים.”
נשפתי באכזבה, “אז מה אתה הולך לעשות?”
“לא יודע, אבל אני יודע מה אתה צריך לעשות.”
“מה?”
“תציע לשירלי היפה להיפגש לקפה, אני בטוח שהיא תשמח.”
“אתה רוצה שאני אקח אותה לדייט? למה שאעשה את זה?” שאלתי בטון מתריס. הוא שוב מנסה לשכנע אותי שאני צריך אישה.
“כי אבא שלה היה בחתונה ובתור השותף של אבא שלך, מבחינתנו הוא החשוד מספר אחת. אתה צריך את שירלי כדי להתקרב אליו.”
מיד נזכרתי ביום חורף גשום במיוחד, שבו מחסן ביתנו הוצף וסבתא שלי הכריחה אותי להוציא את הארגזים הרטובים ולנקות את המים שהצטברו בו. אני לא יודע אם הייתה זאת יד הגורל או התערבות מלמעלה, אבל אחד הארגזים שהזזתי נקרע, לאחר שהמים פוררו את הקרטון והדפים הלחים נשפכו ממנו בעירבוביה, היישר לתוך השלוליות שניקוו במחסן. יומן משרדי עם כריכה שחורה צד את עיניי כילד הייתי בוהה באבי יושב בכיסא המנהלים במשרדו ומשרבט ביומן. פתחתי אותו ודיפדפתי, עיניי שוטטו על כתב ידו הצפוף של אבי, עד שהן נעצרו על הדף האחרון שנכתב בחודש יולי, כמה ימים לפני הרצח.
בעיות שצריך לפתור:
לדבר עם א’ על דוח הליקויים של פרויקט חומה ומגדל.
לבדוק עם שאול וסרמן, מנהל הכספים לגבי ההכנסות של החברה ב- 88’.
לקבוע פגישה עם א’ לגבי המשך ההתנהלות לסעיף 1.
“אבנר הוא גם החשוד המרכזי שלי,” הערתי ותומפסון זקף את גבותיו בהתעניינות. “לפני כמה שנים מצאתי את היומן המשרדי של אבא. הוא כתב בו על כמה בעיות שהיה עליו לפתור ואחד מהדברים היה לדבר על דוח הליקויים של חומה ומגדל עם אבנר.”
תומפסון גירד בראשו ואמר בהרהור, “חומה ומגדל... כן, אני זוכר את הפרויקט הזה, עם המגדל שהתמוטט. אז אתה אומר שראובן כתב שהוא צריך לשוחח עם אבנר על דוח הליקויים? שבעצם הוא ואבנר ידעו על הבעיה עם החומרים של רוקפילד?”
“אני חושב שאבא שלי ידע על כך ועידכן את אבנר בנושא. אני לא יודע מה בדיוק קרה אחר כך, אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שיש לזה קשר לרצח שלו ושל אמא שלי.”
“לפרויקט חומה ומגדל?” תומפסון קימט את מצחו שוב.
הנהנתי.
“הבטחתי שאעזור לך אחרי השִבעה ויחד עם הגילוי של החלפת ההזמנה, אני חושב שבאמת יש לנו כיוון, יכול להיות שאתה צודק וחומה ומגדל קשורים לעניין,” אמר תומפסון בהרהור. “מצאת את אותו דוח ליקויים בין חפציו של ראובן?”
“לא,” נדתי בראשי לשלילה. “חיפשתי בכל מקום ולא מצאתי דבר.”
“אני בטוח שאבנר יודע היכן הדוח הזה.”
“ניסיתי פעם לברר אתו על הפרויקט, הוא התחמק באלגנטיות מהנושא, אתה חושב שאני צריך להיות יותר ישיר ופשוט לשאול אותו על דוח הליקויים?”
“אוי, עם אבנר אנחנו צריכים להיות ערמומיים. אם הוא לא דיווח על הדוח עד עכשיו, אני מניח שהוא לא רצה שידעו על קיומו, ואנחנו לא מעוניינים לחשוף את הקלפים שלנו בפניו. אנחנו צריכים להיות מחושבים, ולכן קודם עליך להתקרב לשירלי, לרכוש את אמונו של אבנר ורק אחר כך תוכל לגשש ולברר היכן הדוח.”
נאנחתי בתבוסתנות, אני לא אוהב את הרעיון הזה.
“תתקשר אליה עכשיו ותזמין אותה לסרט או לקפה,” תומפסון הציע.
“עכשיו?” שאלתי בחוסר חשק.
“אתה רוצה להתקדם במציאת התשובות?”
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לשירלי. בעבר היינו קרובים יותר, לא חברי נפש, אבל ידידים. לפני שלוש שנים היא נסעה לחוץ לארץ ללימודים והתרחקנו, אבל היא חזרה לא מזמן ולא עלה בדעתי לחדש את הקשר, למעשה ראיתי אותה לראשונה מזה שלוש שנים בהלוויה של מירה.
“איתן?” היא ענתה והבחנתי בקולה המופתע.
“היי שירלי, מה שלומך?” ניסיתי להיות מנומס.
“בסדר, ואתה?”
“עסוק, עם המסעדה את יודעת.”
“כן שמעתי שפתחת מסעדה בשוק מחנה יהודה, מזל טוב. רציתי לברך אותך עוד כשראיתי אותך בהלוויה אבל לא יצא לנו לדבר.”
“כן, תודה,” השבתי בקצרה, מתאפק לא להעיר משהו על המהירות בה אבא שלה והיא עזבו את השבעה.
“תגידי, בא לך להיפגש לקפה מתישהו?”
שתיקה השתררה לכמה רגעים, עד ששירלי השיבה, “כן, אני אשמח.”
אחרי שקבעתי להיפגש איתה עוד באותו ערב בבית קפה שבמרכז העיר, תומפסון טפח על גבי ואמר, “כל הכבוד, בחור.”
“אתה חושב שאבנר הוא שאחראי לרצח?” שאלתי והרגשתי את הכעס מתחיל לפעפע בעצמותיי.
“האמת היא שאני מכיר את אבנר שנים, הוא לא מסוג האנשים שילכו וירצחו משהו. הוא יותר מאלה שאוהבים לספור את הכסף בדרך לבנק מאשר ללכלך את הידיים שלהם ולהסתכן.”
“אבל למרות הכול אמרת שהוא החשוד שלנו, לא?”
תומפסון שפשף את סנטרו בהרהור והשיב, “אבנר הוא היחיד שהיה לו מה להרוויח מכך. הוא הפך לבעלים של החברה וסבתא שלך תפסה את מקומך כשותפה שקטה, עד שהפכת לבגיר. אבנר היה יכול לעשות בחברה כעולה על רוחו, ובסופו של עניין רכש את החלק של אביך ממך במחיר מציאה.”
“לא היה לי חשוב הכסף, פשוט לא רציתי להתעסק עם זה יותר,” השבתי.
“אלא אם...” תומפסון הביט בי בריכוז. “אתה בטוח שהוא כתב שהוא צריך להיפגש עם אבנר לגבי דוח הליקויים?”
משכתי בכתפיי והשבתי, “לא בדיוק, הוא כתב: ‘לדבר עם א’ על דוח הליקויים של פרויקט חומה ומגדל’. א’ זה אבנר לא?”
“אני לא בטוח,” השיב תומפסון. “זה יכול באותה מידה להיות גם אמנון אליהו.”
“אמנון אליהו?” אמרתי בהרמת גבה, “זה מהכנסת?”
“הוא ולא אחר.”
“למה? מה הוא קשור?”
“הוא היה הבעלים של הקרקע שעליו נבנה הפרויקט. אני זוכר שכמה ימים לפני הרצח, הוא הגיע למשרד של אבא שלך והיה ביניהם ויכוח קולני שבמהלכו אמנון יצא עצבני ורושף. אבנר נאלץ לרדוף אחריו ולהרגיעו שיחזור להמשך הפגישה.”
“אז אני מבין שיש לנו גם חשוד מספר שתיים?”
“כן, עכשיו נשאר לנו לחפש הוכחות שיקשרו את אחד מהם, או אולי את שניהם לרצח, ובמקביל לנסות ולבדוק בתיק החקירה של הוריך אחר רמזים שהמשטרה פספסה.”
“אתה חושב שהמשטרה פספסה משהו?”
“הם תמיד מפספסים,” הוא השיב בלאות.
