“#
מי שקרוב לאדם שמאבד את עצמו, את עצמיותו ואישיותו, שמוחו מתפורר, יקרא את הספר הזה ויזהה היטב את המתואר בו. מניסיון – שום קריאה מושכלת בנושא ושום ידע שאתה רוכש בתחום, בלי לזלזל בידע - לא יכין אותך או יאפשר לך להשלים עם המציאות. האיש נמצא פה, מולך אבל מכל בחינה מעשית יכול היה להימצא על הירח. אתה מנסה לשכנע. בהיגיון, אלא מה? אבל היגיון מקובל אינו מגיע. ואתה כועס. וכועס גם על עצמך על שאתה כועס, ומבטיח לעצמך הבטחות שבפעם הבאה תלך בדרך אחרת, הבטחות שאתה מפר עוד לפני שהגיעו לכלל אמירה. ואתה מרגיש אשמה שלא עשית די וצופה בחוסר אונים באדם שאהבת נעלם למקום אחר ואין כוח בעולם שיחזיר אותו משם.

החלטתי לא לקרוא את הספר. הייתי בטוחה שלא אקרא אותו. למה לי? יש נושאים שאני פוסלת לקריאה. במיוחד אלה שמכאיבים לי. הנושא הזה מכאיב לי כהוגן. אבל... כשאני מסתקרנת אני לא יכולה לסמוך עלי.

המספרת היא מוד – זקנה שמוחה המחורר אינו מצליח לדלג על הפערים. מחשבות, זכרונות, רשימות To do, דאגות, רשמים. אין מה שיהיה אחראי על תעבורת האינפורמציה, מוחה של מוד דוהר בלי יכולת לארגן את המידע ולסדר אותו. הזיכרון קצר הטווח – זה שמזכיר לנו שכבר אכלנו, מי זה שפגשנו בבוקר ברחוב, מה צריך לעשות – נעלם. ויחד איתו נעלמים השיפוט, היכולת להבין, היכולת לתכנן, הזיהוי, ההקשרים. האדם נותר לשוטט לבדו במציאות לא מוכרת, מפחידה, בעולם שאת חוקיו אינו מכיר.

חברתה של מוד, אליזבת, נעלמה. מוד מנסה למצוא אותה, ורוב הזמן נזכרת בתעלומה אחרת – העלמה הפתאומי של אחותה הגדולה לפני 70 שנה, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מוד, כמובן, אינה במצב המאפשר לה לפתור תעלומה כלשהי, היא אינה זוכרת מה התכוונה לעשות, לא יודעת איך לפרש את מה שהיא רואה, מלים, משפטים נעלמים ממוחה. מכרים נראים לה זרים, וזרים נראים מוכרים. אנשים אחרים פוטרים אותה כ"מבולבלת" והיא מערבבת בין מציאות לדמיון, בין הווה לעבר, בין אנשים ואירועים.

לא קראתי הרבה ספרים המתארים בדיוק כה רב את התנהגותו, חשיבתו ורגשותיו של האדם הנמצא במצב של שיטיון. לא קראתי בספרים רבים – למעשה באף אחד – תאור מדוייק של ההרגשה וההתנהגות של הקרובים לאדם במצב הזה, המנסים בכל כוח לגרור אותו חזרה למציאות, ללא הצלחה או תקווה. מבחינה רגשית היה לי קשה מאד לקרוא את הספר, שתיאוריו על מה שקורה למוד אמינים, מדוייקים ורוויי אמפתיה. פתרון התעלומה הבלשית והסוף בכלל מקלקלים את הספר הנהדר הזה ומפחיתים מאמינותו.

ספר נהדר. חבל שקראתי.”

“כשאני מנסה לברר עם עצמי מה אני חושבת על הספר, הדבר הראשון שאני נזכרת בו זו הגדר של הבית שלי. לא רציתי גדר, אבל מאד רציתי כלב משוחרר ולכן לא היתה ברירה. הזמנתי שני אנשים, אחד, איזה חבר של אחותי, חרש ברזל והשני מסגר, מישהו שגר לא רחוק ממני וכבר בנה כמה גדרות בשכונה. ידעתי להגיד להם מה אני רוצה, שתהיה שקופה, הגדר, לא חומה שתסתיר אותי מהרחוב ואותו ממני ושיהיה בה שער. זה היה המפרט הטכני כולו, רק שעם כל אחד מהם קרה משהו לגמרי אחר.

המסגר שלח אותי מיד לסיבוב בשכונה ואמר שברגע שאראה גדר שנראית לי אשלח לו את הכתובת. החרש התלהב. הוא מיד התחיל לתאר תאורים שלא כל כך הבנתי, והיה לי ברור שהנוכחות שלי מיותרת כי יש פה תהליך שאני לא חלק ממנו והוא יעשה עם זה מה שמתחשק לו, אני רק אצטרך לחיות בסוף עם התוצאה.

ברור שבחרתי במסגר. גם חצי מחיר וגם ידעתי איך זה יראה.

רק שעם ספרים זה אחרת. אולי אם לא הייתי קוראת את זה מיד אחרי ג'ני ארפנבק לא הייתי חושבת על כל העניין עם השער, אבל ככה יצא.

הסיפור טוב. יש פה אישה בת יותר משמונים, חולה באלצהיימר, שמספרת בגוף ראשון על החיים הנוכחיים שלה שאותם היא מוהלת בהרבה זכרונות, בעיקר מתקופת מלחמת העולם השנייה, אז היתה נערה וחיה עם ההורים שלה באנגליה כשהיא חווה את המלחמה באמצעות הפרטים הקטנים שמצליחים לגעת במציאות החיים שלה, תלושי מזון, דיירים שביתם הופצץ, כאלה. וכל הספר ממזג שני תרחישים מותחים במידה כזאת או אחרת, בשניהם מדובר בנשים שנעלמו, אחותה של הנערה הצעירה מן העבר ואליזבת, חברה של הגיבורה בהווה. החיפוש המתמיד אחרי אלה שנעלמו הוא לכאורה השלד שמחזיק את הרומן הזה, חיפוש שאין לו על מה להישען פרט לזיכרון, והזיכרון מתעתע.

אמה הילי כותבת היטב. אפשר להאמין לה. אפשר להאמין לרציונל שהיא בונה אצל הגיבורה שלה, כאילו מייצרת משהו קוהרנטי במקום שאין בו פוקוס, ממחישה היטב! את האובדן, של המילים ושל המשמעות, וגם את מה שתופס את מקומם. אפשר להאמין אפילו לאופן שבו מתמזג העבר בהווה ומייצר מציאות משותפת. אבל אפשר גם לחשוב שזה מוקפד מידי ומסודר מידי. שהרצון לייצר סיפור מתח, מה שמחייב התחלה ואמצע וסוף ושהסוף לא יגיע אחרי ההתחלה ולהיפך, מייצר משהו סינטטי. מאד מדוייק, מוחלק היטב, אבל סינטטי.”

“איך היא מעיזה? מה זו החוצפה הזאת? רק בת 24 וכבר כותבת ספר ביכורים כל כך טוב. אמה הילי הצעירונת, כמעט ילדה, הדהימה אותי ברגישותה וביכולת המופלאה שלה “להיכנס לראש” של מוד, קשישה חולת אלצהיימר ולספר את סיפורה בגוף ראשון. הספר אליזבת איננה הוא שילוב מוצלח ביותר בין דרמה אנושית-משפחתית על התמודדות עם זיקנה ושיטיון ובין סיפור מתח הכולל שתי תעלומות היעלמות של שתי נשים, אשר היו הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בחייה של מוד. אחותה סוקי, אשר נעלמה לפני עשרות שנים ומעולם לא נודע מה עלה בגורלה, וחברתה הטובה אליזבת, אותה היא הכירה כבר כאישה מבוגרת, אבל אשר הפכה לחברתה הטובה והחשובה ביותר.

אהבתי מאוד את הבחירה של הילי בז’אנר ספרות המתח היות שהוא יוצר אצל הקורא את תחושת חוסר הוודאות והגישוש באפלה המאפיינים גם את חייהם של הלוקים באצהיימר. הספר קריא מאוד, מותח והקורא נסחף אחרי התעלומה ומשתוקק לגלות סוף סוף את הפיתרון ואכן, כמו בכול ספר מתח ראוי לשמו, קווי העלילה של התעלומות נסגרים בצורה מושלמת ומסודרת. אך הסופרת אינה בוחרת בדרך הקלה, והיות שהחיים אינם סיפור מתח הקו העלילתי הדרמטי אינו זוכה לסגירה מושלמת, אלא נשאר עמום ופתוח כמו בחיים עצמם.

בקצרה, ספר מעניין מאוד, מרתק, מתובל בהומור בעל איכויות של ספר מתח מן השורה הראשונה אך גם בתובנות משמעותיות ועמוקות על החיים עם אלצהיימר. אה, וגם התירגום של שי סנדיק נהדר!”

“אמה הילי עושה לאלצהיימר את מה שפרויקט רוזי עשה לאספרגר, ואת מה ששתי שניות עשה ל-OCD. היא מצליחה להיכנס לתוך מוחה של מוד, קשישה בת 82, ולשקף את העולם דרך תודעתה, באופן שהופך את המחלה שממנה היא סובלת למשהו מכמיר לב, אולי אפילו חמוד(!), שאנחנו ממש חייבים לגלות אמפטיה כלפיו.
ספק אם בחיי היום-יום כולנו מגלים כל כך הרבה אמפטיה כלפי אנשים עם תסמונת אספרגר, הפרעה טורדנית-כפייתית או אלצהיימר. אבל ספרים כאלה הופכים את זה לאפשרי.
מה שמדהים כל כך בהישג של אמה הילי, הוא שהיא מצליחה לייצג במילים תודעה של שיכחה. איך אפשר לתאר במילים את אובדן המילים? הזיכרון והשיכחה של מוד מתערבבים זה בזה, כאשר היא עוברת אינטואיטיבית בין דאגה לחברתה הטובה אליזבת שנעלמה לה בהווה, לבין היזכרות בסיפור העלמותה של אחותה הגדולה סוקי לפני כשבעים שנה. ההווה והעבר מתערבבים זה בזה, והקורא נאלץ לקושש פרטי מידע מפה ומשם כדי לנסות ולפתור את שתי התעלומות גם יחד.
התהליך כל כך מוכר למי שחווה את המחלה הזו מקרוב – בהתחלה נאבדים רק פרטים קטנים פה ושם. מילים הולכות לאיבוד באמצע המשפט. פתאום את יוצאת מהבית ושוכחת בשביל מה. פתקים בכיסים. מספר הטלפון והכתובת במקום בולט בתיק היד, כדי שמי שימצא אותה יוכל לעזור ולהחזיר אותה הביתה. התסכול. הכעס על אובדן היכולת לתקשר. השאלות החוזרות ונשנות. היאוש.
החמלה שמגלות הלן וקייטי, בתה ונכדתה של מוד, בטיפול בה היא מרשימה. אולי היא לא מייצגת את המציאות בצורה אמינה, אבל אני מעדיפה את הספרים שלי ככה: טובים יותר מהחיים עצמם.”