"ופתאום," אמר האמריקני הזקן בחולצה הלבנה, "מעל כל הגיהינום הזה, פתאום עפה יונה."
השתררה דממה. העברית הלא צפויה שלו, היונה שהמריאה מפיו, הפתיעו את כל הנוכחים. גם את מי שלא הבינו על מה הוא מדבר.
"יונה? איזה יונה?"
האיש, מגודל ושזוף כמו שרק אמריקנים יכולים להישזף ולגדול, במוקסינים של "מרל" לרגליו וברעמת לבאים לבנה לראשו, הצביע אל צריח המנזר. זמן רב חלף, אבל כמה דברים הוא זוכר מהקרב הנורא שהיה כאן, "ולשכוח אותם," הכריז, "אני כבר לא אשכח". לא רק את העייפות ואת האימה, לא רק את הנצחון– "נצחון שהפתיע את שני הצדדים," העיר– אלא גם את הפרטים הקטנים, את אלה שחשיבותם מתחוורת רק אחר-כך: האחד, שמדי פעם פגע קליע תועה, ואולי מכוון, בפעמון של המנזר– "הנה, בפעמון הזה ממש"– והפעמון שב וצילצל בצליל חד, מוזר למשמע, ששקע ושכך, אבל המשיך להמות בחושך שעה ארוכה.
"והיונה?"
"צליל משונה. בהתחלה חד וגבוה, כאילו גם הפעמון מופתע, ואז הולך ונחלש, כואב אבל לא מת, עד הפגיעה הבאה. ואחד הפצועים שלנו אמר: 'פעמונים רגילים לקבל את המכות מבפנים, לא מבחוץ'."
וחייך לעצמו, כאילו הבין רק עתה. שיניו נחשפו, וגם הן לבנות עד מאוד, כמו שרק שיניים של אמריקנים זקנים יכולות להלבין.
"אבל מה עם היונה? איזה מין יונה זאת היתה?"
"homing pigeon. בתשעים-ותשעה אחוזים. יונת-דואר של הפלמ"ח. כל הלילה נלחמנו, ובבוקר, שעתיים-שלוש אחרי שהשמש זרחה, ראינו אותה פתאום עפה ועולה."
העברית שהפגין בלי אזהרה מוקדמת היתה טובה, על-אף המבטא, אבל ה"הומינג פיג'ן" באנגלית נשמע נעים ונכון יותר מ"יונת-דואר", אפילו היא של הפלמ"ח.
"איך ידעתם?"
"שלחו אתנו יונאי. ככה קראו לזה. מומחה ליונים עם שובך קטן על הגב. אולי הספיק לשלוח אותה לפני שנהרג, ואולי השובך נשבר והיא ברחה."
"הוא נהרג? איך?"
"חסר היה כאן איך ליהרג? היית רק צריך לבחור: מכדור, מרסיס, בראש, בבטן, בעורק הגדול של הירך. לפעמים תיכף ומיד ולפעמים לאט-לאט, כמה שעות אחרי שאתה חוטף."
עיניו הצהובות ננעצו בי. הוא הצטחק: "תראה מה זה, יצאנו לקרב עם יוני-דואר, כמו ביוון העתיקה."
2
ופתאום, מעל לכל הגיהינום ההוא, ראו הלוחמים יונה. נולדת מפקעות העשן, נחלצת מתכריכי האבק, מרקיעה ועולה. מעל לחירחורים ולצעקות, מעל ללחישת הרסיסים בצינת האויר, מעל לנתיביהם הסמויים של הקליעים, מעל לנפץ הרימון ונביחת המקלע והולם התותח.
יונה פשוטה למראה. כחלחלה-אפורה, רגליה שני ושני פסי-טלית כהים מעטרים את האברות. יונה ככל היונים, דומה לאלף יונים אחרות. רק אוזנו של מומחה יכלה לקלוט את עוצמת החבטה של הכנפיים, הכפולה מחבטת כנפי יונה רגילה. רק עיניו יכלו להבחין בחזה הרחב, העמוק, במקור שהמשיך את שיפוע המצח בקו ישר, בתפיחה הבהירה האופיינית שעל חיבורו אל הראש. רק לב של אוהב יכול לתפוס ולהכיל את הגעגועים שנצברו בה, היתוו לה כיוון ויצקו בה כוחות. אבל עיניו כבר חשכו, אוזניו כבר נחרשו, לבו התרוקן ושקט. נותרו רק היא, ערגתה לביתה, משאלתו האחרונה.
למעלה. קודם כל למעלה. מעל לדם, מעל לאש ולתימרות. מעל לפצועים, שבשרם נוקב, נקטע, נכווה, שותק. מעל למי שגופם יהיה להם לשלל אבל נשמתם תכבה. מעל למי שמתו, וברבות הימים, במות זוכריהם, ימותו בשנית.
למעלה. אל הגבוה מזה. אל הרחוק מכאן. עד שהירי ייעשה תיקתוק רפה והצעקות תיאלמנה והריח יתפזר והעשן ימוג, והמתים ידמו איש לאחיו, יהיו למיקשה אחת, והחיים ייפרדו מעליהם וילכו איש לגורלו, תוהים: במה זכו? וחבריהם המוטלים לפניהם, במה אשמו? ואז– מבט מהיר לצדדים, והביתה. בקו ישר, כמו שיוני-דואר שבות. הביתה. לב מפרפר אך אמיץ. עיני זהב מבוהלות אבל פקוחות לרווחה, לא מחמיצות שום פרט מסייע של נוף. עפעפי-משנה שקופים מתוחים עליהן מפני הסינוור והאבק. את הזנב המעוגל-הקצר קישט עוד פס דק, רמז לייחוס דמשקאי עתיק. הראש עגול, קטן, מלא כמיהה וזכרונות: שובך, תא, המיית בן-זוג, הריח החמים של קן ושל דגירה. ידה של אשה צעירה חולפת מעל לאבוס, קרקוש הגרעינים בקופסתה קורא לה, מבטה תר את הרקיע, ממתין לה, מילותיה– "בואי-בואי-בואי"– מזמינות ומנחיתות.
"לא רק אני. כולנו ראינו אותה," אמר האמריקני הזקן, "וכנראה שגם הם ראו. כי כל הכלים השתתקו לרגע אחד, גם שלנו וגם שלהם. אף קנה לא ירה, רימון לא התפוצץ, וכל הפיות הפסיקו לצעוק, והיה כל-כך שקט ששמענו את הכנפיים שלה מכות באויר. ולרגע אחד כל העיניים וכל האצבעות ליוו אותה, עושה את מה שכולנו רצינו לעשות: הביתה. לחזור."
עתה כבר היה נרגש מאוד. פסע אנה ואנה. חתר בכף יד פשוקה באשדות העבותים הצחורים של רעמתו: "הרי זה מה שהיא. הומינג פיג'ן. זה כל מה שהיא רוצה וזה כל מה שהיא יודעת לעשות. עלתה, ויתרה על העיגול שתמיד כותבים עליו בספרים, שיוני-דואר עושות לפני שהן תופסות את הכיוון הנכון, וטסה בלי לחכות. כמו חץ שירו אותו לשם, צפון-מערב אם אני לא טועה, כן, לפי השעון והשמש אני לא טועה. ישר לשם, ולא תאמין כמה מהר היא נעלמה."
בתוך שניות. במלוא הגעגועים והמהירות. היתה ונמוגה. היד המשלחת צנחה, המבט עוד ליווה, הפעמון עוד רטט, מסרב למות. הוא– צלילים אחרונים ניגרים, נאספים אל ימה רחוקה של דומיה, והיא– הכחול-האפור שלה נבלע בתאומו שבאופק וכבר היא איננה. ולמטה שבו האצבעות אל ההדקים והעיניים אל הכוונות והקנים שבו לרעום והפיות להיאנק ולהיפער ולגמוא אויר, לצעוק ולנשום נשימות אחרונות.
עתה פנה האיש אל חבריו. עבר לאנגלית-אמריקנית, תיאר, הסביר, הצביע אל "בערך שם, מאחורי האורנים" ואל ה"כאן בדיוק". סיפר על משוריין עיראקי ש"הסתובב כאן כמו בעל-בית, עם מקלע ותותח." החווה ביד של מארח נדיב אל "הנה, שם שכבתי עם המקלע. בפינה ההיא של הגג. אבל בבית ההוא היה צלף והוא הכניס לי כדור."
וכבר גחן בגמישות שאין לבני גילו, הפשיל מכנס, הראה שתי צלקות בהירות בין ברך וקרסול: "הנה, כאן. הקטנה חור-כניסה והגדולה חור-יציאה. והחבלן שלנו הוריד אותי על הגב, חזר לגג להחליף אותי וחטף פגז של מרגמה." ושב לעברית שנועדה רק לי: "בחור גדול ובריא עוד יותר ממני. ז'לוב אמיתי, מסכן. נקרע לשניים ומת בשנייה אחת."
דיבר וסיפר, שיחרר את הזכרונות שנכלאו בו זמן כה רב. שינשמו קצת אויר ויחלצו עצמות, שיראו את המקום שנוצקו בו, שיתווכחו וישוו: מי נשתנה? מי כלל לא היה? מי ראוי להישמר ומי כבר לא?
"והבחור שהביא את היונים?" המשכתי בשלי, "היונאי שהזכרת? אמרת שהוא נהרג. ראית איפה בדיוק?"
העיניים שבו וניבטו בי, עיני אריה צהובות. יד שזופה גדולה אחת הונחה על כתפי, יד שזופה גדולה אחרת נירומה והצביעה. כתמים של זיקנה על גבה, ציפורניה עשויות, שעון-ספנים כסוף מפאר את פירקה, שרוולה הלבן מגוהץ וחפות. יד שקל לדמיין אותה על קת של רובה, על ראש של נכד, חובטת בשולחן, יודעת מותן וירך.
"שם."
כוח טוב ונעים ניסך בי פתאום, כמו היו אלה עיני אב המתבוננות בבנו, כמו היתה זאת יד אב, מחליקה מראש אל כתף– מכוונת, מציעה משען וכוח.
"איפה שם? תראה לי בדיוק."
הוא הרכין אלי את ראשו השב, כמו שכל הגבוהים של חיי עושים בדברם עם נמוכי-קומה: "שם. בין קצה הדשא ובין הילדים שמתנדנדים על הנדנדות, אתה רואה? היה שם מבנה-אבן קטן, שניים על שני מטר, לא יותר, מין מחסן-כלים של גנן. אנחנו כולנו התרכזנו בחצר הפנימית ובחדרים של המנזר, אלה שנשארו מהפלוגה השנייה התבצרו בבניין ההוא, מעבר לסימטה הזאת, והמשוריין דפק את כל מי שרק הוציא את קצה האף. אבל היונאי הזה, השד יודע למה ואיך, יצא, ואיכשהו הגיע לשם, ושמה גם מצאנו אותו אחרי שהכל נגמר."
3
לא יכולתי עוד להישאר שם. העזתי אותם אל "בהמות"– זה השם שנתנה אשתי ל"שברולט סאב-ארבן" הגדול שקנתה לי– וירדנו אל המושבה הגרמנית.
עתה חשתי את עייפותי במלואה. קבוצה קטנה עלולה להטריד ולתבוע יותר מתיירים מלוא האוטובוס. היום האיר עלינו בתל-אביב, נמשך בחולדה ובסיפור השיירה הקרויה על שמה, התעכב לארוחת כריכים קלה במצפה-הראל, ירד וטיפס בדרך הג'יפים ובדרך בורמה אל המסרק ואל משלטי שער-הגיא, לעוד הסברים ולעוד תצפיות.
משם לקחתי אותם לבית-הקברות של קרית-ענבים ומשם עלינו לירושלים, אל המנזר ואל ההפתעה הזאת, שהזקן מששת האמריקנים שאני מסיע ומדריך– סנטור אחד, מזכירו, יועצו, ושלושה אנשי עסקים, כולם אורחי משרד-החוץ– היה פעם בפלמ"ח והשתתף בקרב שניסיתי לתארו להם שם. ואל ההפתעה הגדולה עוד יותר: אל יונת-הדואר הזאת, שהתעופפה פתאום מארובות זכרונו.
"הכרת אותו?" שאלתי.
"את מי?"
"את היונאי ההוא, שקודם סיפרת עליו."
פניו מילאו את המראה הפנימית של בהמות. "לא ממש. הוא לא היה אחד מהחבר'ה הלוחמים. בא אלינו בשביל להקים את השובך של החטיבה. אמרו שהיה בעל מקצוע אלף-אלף, שהתעסק עם יונים מילדות."
עיניו לא הירפו, ננעצו בי כקרסים של צלף. "גם את השם שלו אני כבר לא זוכר. נפלו לי עוד חברים והרבה שנים כבר עברו."
ברמזור שמול בית-הקברות של המושבה הגרמנית פניתי שמאלה, וכיוון שהרחוב המה מכוניות ואדם, ניצלתי את הזחילה האיטית כדי לפרוש את מרכולתי תוך כדי נסיעה: רפאים, פלשתים, אנגלים, גרמנים– "שימו לב, רבותי, לפסוקי התנ"ך החקוקים על משקופי הכניסות. ושם תחנת-הרכבת הישנה של ירושלים, עכשיו היא כבר לא פועלת, אבל כשהייתי ילד נסעתי מפה עם אמא שלי לתל-אביב. ברכבת קיטור, הייתם מאמינים?"
הרכבת שיקשקה לאיטה, חרקה בעיקולים המתכתיים של הערוץ. אני זוכר את הערוגות הקטנות המטופחות של הערבים שמעבר לגבול, את קצף הסבון שערמו מי הביוב. הרוח הטיסה גרגרי אפר מהקטר ואת ניערת אותם משערך ושמחת: נוסעים הביתה, לתל-אביב...
ריח הלחם, הביצה הקשה והעגבניה, הצידה לדרך שלקחת תמיד, שב ועולה באפי. מצחי התחלחל– כמו עכשיו, בכותבי את הדברים– לקראת המשחק הקבוע שלך, לחבוט בו את הביצה הקשה, לומר "באץ!" ולצחוק. אני בכל פעם הופתעתי ואת בכל פעם צחקת. ורשרוש אצבעותייך בנייר, קומצות מלח וזורות, ושירך הקטן: "הקטר כבר מיצפצף", כך זימרת: מיצפצף– "הקטר כבר מיצפצף, לא איסע מי לא אישב..." והחיוך שהתרחב על פניך ככל שהתרחקנו מירושלים. חיוך של שמחה ושל שביעות רצון: הביתה. לתל-אביב.
כן, הם מאמינים. ומדוע לא? הסיור מאורגן למופת, הכריכים, הקפה והמיץ המתינו מוכנים בזמנים ובמקומות שנקבעו מראש, מקנים אמינות ותוקף גם לזכרונותיו של המדריך ולהסברים שהוא מסביר. על המרפסת של הסינמטק התגשמו גם השולחן השמור, הבטחות השקיעה והנוף. זה הר-ציון, ושם קבר דויד, אם מישהו מעוניין בסוג הזה של מקומות וסיפורים, ומתחת בריכת הסולטן, עם הסביל על אם הדרך, להשקות כל צמא ועייף.
ושם הרי מואב, מזהיבים באור אחרון. "כן, כל-כך קרובים, אפשר להושיט את היד ולגעת. שם עמד משה על הר נבו והסתכל הנה. גם הוא חשב שזה מאוד קרוב, אבל מהצד השני."
"אולי זאת הבעיה האמיתית שלכם," העיר אחד מאנשי העסקים שבקבוצה, לבוש באפוד מגוחך, מעשה-כיסים, שתיירים ועיתונאים זרים אוהבים ללבוש כשהם באים למזרח-התיכון, "שהכל כאן כל-כך קטן וקרוב וצפוף, ומכל מקום אתה רואה עוד ועוד מקומות."
והמדריך– אני הוא, אמא, לא לשכוח או לטעות– הגיב ב"בהחלט" והחמיא ב"נכון". אכן קטן וצפוף מאוד, באנשים ובאירועים ובזכרונות, "באופן כה יהודי, הייתי אומר", ועירבב היסטוריה ואטימולוגיה, אמיתות ובדיות, והראה את גיא בן-הינום, וסיפר על פסטיבל הסרטים ועל קברי הקראים ועל הפולחן הנורא של המולך, מי הזמין קפה קר? הקורבנות הקטנים זועקים על המזבחות.
ובנפול החשיכה הסעתי את הקבוצה הקטנה והכבודה שלי אל מלון המלך דויד. שם יסעד איתם חבר-כנסת חשוב– "מהאופוזיציה דווקא," הטעים מארגן הביקור מטעם משרד-החוץ– ואחר-כך יישא דברים ויענה על שאלות בענייני היום, "כי השר לא רק מסכים, השר אף עומד על כך שתשמעו גם דעות מנוגדות."
עליתי לחדר שהוקצה לי– לא כל הקבוצות נדיבות כמו הקבוצה הזאת– התקלחתי והתקשרתי הביתה. ששה צילצולים ורווחה גדולה: אין תשובה. ליאורה לא בבית. ואולי כן בבית, אבל יודעת שאני הוא והחליטה לא לענות. ואולי מכשיר הטלפון הוא, שגם הפעם זיהה מי מתקשר וגם הפעם בחר להתעלם ולשתוק.
"הלו..." אמרתי, "הלו..." ואחר-כך: "ליאורה? זה אני. אם את שם תואילי בבקשה לענות."
אבל קולי שלי השיב לי, קול ענייני ומנומס: "כאן ליאורה ויאיר מנדלסון, איננו יכולים לענות עתה," ואחרי קולי– קולה. קצר-רוח ומצודד באנגליתו ובצרידותו: "הודעות אחרי הטון."
ניתקתי וצילצלתי לסלולרי של תרצה. תרצה לא עונה ב"הלו". לפעמים היא עונה ב"כן" ולפעמים ב"רק רגע, בבקשה," ואז אני יכול לשמוע אותה נותנת הוראות לאנשיה, להאזין וליהנות.
"אני אתך," אמרה.
"אולי תעלי לירושלים, תירלה? נתנו לי כאן מיטה יותר מדי גדולה וירח מלא וחלון מול החומות."
"זה אתה, אאובי? חשבתי שזה המהנדס הנודניק ממע"צ-דרום."
תרצה לא משתמשת בשמי. לפעמים היא פונה אלי ב"אירלה", כמו שכינה אותי אביה בילדותנו, כדי שיוכל לקרוא "הנה אירלה ותירלה" בראותו אותנו יחד, ולפעמים, בהתפנקות, היא קוראת לי "אאובי", בהא שהתאלפה.
"זה אני. נודניק אחר."
היא צחקה. עכשיו היא משוכנעת סופית: זה לא הנודניק ההוא, זה הנודניק הזה. וכשתרצה צוחקת אני שמח: בשלי הצחוק הגדול הזה, מותר לי לראות בו מחמאה.
"איפה אתה?"
"בקינג-דיוויד. אז את באה?"
היא שבה וצחקה. אכן עיסקה נאה, בהחלט, היא ואני והמיטה והחלון עם הירח והחומות, עיסקה מפתה מאוד, אבל מחר בבוקר מחכה לה יציקה גדולה במפרץ חיפה, ויש לה שתי פגישות עם האנשים של משרד-הבטחון, גם עם הפוץ מהבינוי וגם עם הנחמד מהכספים, "ואני מקווה שנספיק להיפגש גם בבית שלנו, כי צריך להחליט שם כמה החלטות."
מה"שלנו" התעלמתי. שאלתי אילו החלטות.
"כרגיל. צבעים, בלטות, פרופילים של חלונות. אל תדאג. אני אחליט. אתה רק צריך להיות נוכח."
"מחר. אני גומר עם האמריקאים האלה ואני אבוא."
"איך הם?"
"לא תאמיני. אחד מהם היה בפלמ"ח."
"אתה אואב אותי?"
"כן וכן," הקדמתי ועניתי גם על שאלתה הבאה, את ה"אתה מתגעגע אלי?" הקבוע שלה.
"אתה רוצה לשמוע מה עוד הספקנו בשיפוץ?"
"אני מוכרח לספר לך משהו שהאיש הזה סיפר פתאום."
"סיפורים רק במיטה. לפני השינה."
"אני במיטה."
"שנינו. לא רק אתה. מחר בלילה. נחנוך את הירח המלא ואתה תספר לי הכל. ותביא לי סנביש-חביתה מהמזנון של גליק. שישימו לי הרבה מלח ואת הפלפל החריף שלי שישרפו קצת באש. ותגיד להם שזה בשבילי. אל תשכח. בשביל הבת של משולם פריד!"
התלבשתי, הצצתי בראי, החלטתי לוותר על הארוחה, על חבר-הכנסת החשוב מהאופוזיציה ועל דיעותיו המנוגדות. התפשטתי, שבתי למיטה הגדולה מדי, נימנמתי תנומה רדודה-מרגיזה מול הירח והחומות, התעוררתי עייף משהייתי, התלבשתי וירדתי אל הבאר.
4
האריה הזקן ארב על כורסה פינתית, ריחני ודרוך. עיניו ושעונו זורחים באפלולית, רעמתו הלבנה חפופה, קמטים עמוקים, גבות לבנות סומרות.
"אני מחכה לך," הוא קם לקראתי, ספק מתוך נימוס, ספק מזכיר לי את יתרונו– בשנים, בקומה, בידיעה. עיניו ראו ועיני לא. אוזניו שמעו ואוזני מדמות. מוחו מדפים של זכרון ושלי גלי השערות.
"הבטיחו לי משלחת חשובה מאמריקה," אמרתי לו. "לא סיפרו שיגיע גם בחור מהפלמ"ח."
"רציתי לומר לך תודה," אמר, "לא הייתי ברוב המקומות האלה מאז, וחששתי שיהיה לי קשה."
"בטח לא קשה כמו אז, במלחמה."
"תתפלא, אבל מכמה בחינות אז היה קל יותר. הייתי סוס צעיר, שש לקרב, כמו שאומרים, מוכן לכל, מגליד מהר. כמו שהמלחמה אוהבת את החיילים שלה: בלי כרס ובלי שכל ובלי ילדים ובלי זכרונות."
"והיום, איפה היה קשה יותר? בבית-הקברות או במנזר?"
"במנזר. בבית-הקברות יש גם דבר אחד טוב: אני חי והם מתים. פעם הרגשתי אשם, עכשיו כבר לא."
"גם הוא קבור שם," אמרתי.
"מי?"
"הבחור שסיפרת עליו היום, היונאי שיצא אתכם ונהרג."
"התינוק!" קרא האיש. "בגללו אני מחכה לך כאן. להגיד לך שנזכרתי. כולם קראו לו 'התינוק'."
"וכשאתה נזכר בשם, גם הפנים עולות?"
"הפנים בקושי, אבל הדמות. קצת מטושטשת, לא כל הפרטים, אבל זה הוא. קראו לו 'התינוק' כי היה שמנמן ונמוך, ומישהו מעמק-הירדן אמר שככה קראו לו גם בבית-החינוך המשותף שלהם וגם בקיבוץ שלו. כל הזמן הוא היה עסוק עם היונים ולא הירשה לאף אחד להתקרב אל השובך. שהיונים לא ייבהלו, הוא אמר, וגם הסביר לנו: יונים צריכות לאהוב את הבית שלהן. אחרת הן לא רוצות לחזור. תראה מה זה, כשאני מדבר אתך באים עוד ועוד זכרונות, אבל את השם האמיתי שלו אני בשום אופן לא מצליח לזכור."
הוא רכן אלי כמו שרכן שם, במנזר, ועל אף שמונים שנותיו– ריח של גבר טורף נישא באויר: נשימה של שוקולד במנתה, אד רפה של אלכוהול, לא מעשן, מי-גילוח עדינים, בשר עשוי נא, מדמם בפנים, חרוך בחוץ. חולצתו, כך בישרו לי נחירי, כובסה ב"אייבורי", כמו לבני הכותנה של אשתי, ומתחת לכל זה עשן הקרב, אבק דרכים שלא ישקע, רמץ מדורות.
"ותראה מה זה, מרוב שאני זקן וכבד וצפוף, הכל מתחיל לעלות. לא היה לנו לילה אחד בלי פעולה, והיתה חלוקת עבודה: זה שלא יצא, חפר קבר בשביל זה שלא יחזור. ואת הצליל ההוא של המכושים בואדי, את הברזל על הסלעים, אני ממשיך לשמוע עד עכשיו, יותר ממה שאת היריות. חופרים וחופרים, לא מעזים לנחש בשביל מי הפעם בדיוק. הוא, דרך אגב, היה אחד החופרים הקבועים."
"מי?"
"התינוק. הרי עד הקרב על המנזר הוא לא יצא אתנו לפעולות. אז הוא חפר קברים בשביל אלה שיצאו. רצו שבבוקר, כשהחבר'ה חוזרים עם ההרוגים, שיהיו קברים מוכנים. המתים שונאים לחכות."
מוזר הדבר, חשבתי לי, האיש לא נראה דברן, אבל דומה שהוא פולט עכשיו את כל מה שנצבר וחיכה בו מאז. נזכרתי פתאום בסיפור שסיפרת לי בנערותי. אמרת לי אז שמלים מתרבות ונוצרות בכל מיני דרכים: יש מתחלקות כמו אמבות, ויש שולחות קני-שורש וחוטרים. אצל האיש הזה הזדווגו האותיות עם זכרונות.
"ואתה? התנדבת למלחמה מארצות-הברית?"
"מה פתאום? אתה מעליב את העברית שלי. אני מפתח-תקווה. יש לי שם משפחה גם היום. מלבס, מקווה, הכשרה, רזרבה, ואז הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. לפי הטיול שהכנת לנו היום אתה יודע לא פחות טוב ממני. הפורצים– הקסטל, קולוניה, באב-אל-ואד, כמובן, קטמון. ואחר-כך נגמרה המלחמה, לא קיבלו אותי לטכניון אז נסעתי ללמוד הנדסה באמריקה. הכרתי בחורה, קיבלתי עבודה אצל אבא שלה..."
"באמת קראו לו התינוק," עצרתי את שטף דבריו. "והיונה שסיפרת עליה אחרי הצהריים היתה באמת שלו."
"אני רואה שהיונאי ההוא שלנו מעניין אותך מאוד," אמר הפלמ"חניק הזקן מארצות-הברית. "אתה הכרת אותו?"
"מה פתאום? אני עוד לא נולדתי אז."
"אז מה הקשר שלך איתו?"
"היונים מעניינות אותי," אמרתי, "יוני-הדואר, הומינג-פיג'ן, כמו שקראת להן. אולי בגלל שבעיקר אני מסיע צפרים שבאים בשביל הציפורים הנודדות."
הזהב בעיניו הכחיל. חריצי קמטיו התרככו. מבטו נעשה ידידותי יותר, מבקש לספר עוד, ומבלי דעת– גם לנחם, להסביר ולרפוא.
"על חוט השערה ניצחנו שם," אמר, "ועם הרבה פצועים והרוגים. גם כמה נזירות הלכו, מסכנות, ואצל מי שנשאר בחיים היתה מין בדיחה: גם הן, כמונו, מתו בגלל ירושלים, וגם הן, כמונו, מתו בתולות. כל הלילה נלחמנו ודוקא כשזרחה השמש, במקום שהיא תעודד אותנו– התמלאנו יאוש. באור ראינו שיש להם עוד ועוד אנשים, ואת המשוריין עם המקלע ועם התותח, ובעיקר ראינו את הצבע האמיתי של הפצועים שלנו וידענו מי אולי יחיה ומי על בטוח ימות. כל-כך הרבה פצועים היו לנו שכבר התחלנו לחשוב מה יהיה אם יחליטו לסגת. את מי ניקח איתנו ומה נעשה עם אלה שלא. ואז, כמו בנס מהשמיים, המכשיר-קשר חזר לעבוד, והודיעו שהאראבערס מתחילים לברוח מכל הסביבה עם המפקד שלהם בראש, שנחזיק מעמד רק עוד קצת. ומה אני אגיד לך, בסוף ניצחנו, אבל זה היה מהנצחונות האלה, שהמנצח מופתע יותר מהמפסיד."
"בטח שמחתם, לפחות."
"לא היה לנו זמן וכוח לשמחות. קמנו, התחלנו לארגן את הפינוי, ופתאום נפתחה דלת קטנה ושלוש נזירות יצאו. שתיים סחבו פנימה את הגופות של החברות שלהן, והשלישית, זקנה נמוכה, כמעט גמדה, בשמלה שחורה עד הרצפה, הסתובבה בינינו עם בקבוק מים וכמה כוסות. איזה תמונה... אנחנו, וכל הפצועים והמתים, והנזירה הזאת מסתובבת שם בינינו כמו בקוקטייל-פארטי ונותנת לנו מים קרים לשתות. וכל הזמן היא אמרה לנו 'נרו... נרו...' מה זה 'נרו' לא הבנו, אבל הבנו שניצחנו, כי היא יצאה לתת מים למנצחים. אתה מבין את העניין הזה? אם היינו מפסידים, היא היתה מגישה את אותם המים לערבים."
"נרו זה מים," אמרתי לו. "זה מים ביוונית."
"שיהיה," גיחך האיש. "מדריך-תיירים צריך לדעת איך אומרים מים בכל מיני שפות. אולי יבואו אליך יום אחד צפרים מיוון ויהיו צמאים?"
"לא מגיעים צפרים מיוון," אמרתי. "צפרים מגיעים רק מאנגליה ומגרמניה ומסקנדינביה ומהולנד ולעתים רחוקות מארצות-הברית."
אבל האיש נעץ בי מבט מוכיח והשיב אותי אל המקום ואל הזמן שאליהם חתרתי ומהם ביקשתי לחמוק: "יצאנו מהמנזר והלכנו לחפש מסביב, אולי נמצא עוד מישהו משלנו בין כל הגופות שלהם בחוץ. קודם מצאנו מ"מ אחד הרוג, כל המעיים שלו היו שפוכים על האדמה, ואחר-כך אותו. מישהו צעק: 'בואו תראו, גם התינוק מת'. גוד, רק מלומר 'התינוק מת' אני רועד בכל הגוף."
"וגם אתה ראית אותו?"
"ראיתי, הרגע אמרתי לך שראיתי אותו, וגם קודם אמרתי לך, אבל אתה או לא רוצה לשמוע או רוצה לשמוע שוב ושוב. ראיתי אותו שוכב במחסן שהיה שם. על יד המנזר, בין קצה הדשא והנדנדות של היום."
"בתוך המחסן או בחוץ?"
"חצי בפנים וחצי בחוץ."
כנראה הבחין בבעתה שבעיני ומיהר להבהיר: "זאת אומרת, אל תבין אותי לא נכון. הוא היה שלם לגמרי, לא חס וחלילה כמו שזה נשמע. הקיר של המחסן היה חצי הרוס והוא שכב עם הרגליים בתוכו ומהמותנים למעלה– בחוץ. ותת-מקלע טומיגאן על ידו וכל מיני כלים של גננות, והפנים שלו, אם זה מעניין אותך, שלמות ושקטות, והעיניים פתוחות ומביטות למעלה. זה מה שהיה הכי נורא. מלאות חיים ומסתכלות. ואתה יודע על מה אני חשבתי אז? לא על מה שאני חושב היום. חשבתי– מאיפה לעזאזל יש לתינוק הזה טומיגאן? אנחנו נלחמים עם סטנים מחורבנים שלא מפסיקים להיתקע, והוא קיבל טומיגאן! פוינט פייב! כדור שלא חשוב איפה הוא פוגע לך אתה נופל מת. עכשיו אתה מבין למה אז היה לי יותר קל ממה שהיום? ככה זה כשאתה צעיר. לא הבנתי איך זה יכול להיות, שדוקא הוא קיבל טומי ואנחנו לא."
עתה כבר לא ידעתי מי מפרה בו ומי מיילד את מי: המלים או המשקה או אני או התמונות, ומה היה שם באמת ומה נהרה בזכרונו.
"היו לנו מעילי-רוח אמריקאים ירוקים, עודפים של מלחמת-העולם, במקומות שפעם היו הסמלים והדרגות הירוק נשאר יותר כהה, תראה איזה שטויות אני עוד זוכר ואיזה דברים חשובים כבר לא. והוא שכב בתוך מעיל כזה, שפעם היה של סרג'נט אמריקאי גדול פי שניים ממנו, וכשהרמנו אותו נפלו לו הידיים לצדדים והמעיל נפתח וראינו שהמכנסיים שלו, תסלח לי שאני מספר לך את זה, היו גזורים מהחגורה למטה כמעט עד הברך, חתוכים ומופשלים לשני הצדדים והכל דם ופצוע ובחוץ."
ופתאום שלח האיש את ידו ואמר: "פה." וכפו נצמדה אל מותני הימני, החליקה אל שיפולי גבי ונעצרה שם, "פה הוא חטף כדור, ויצא מפה..." והיד נעה קדימה ולחצה מעט, ואני לא ידעתי מה אעשה מעוצם הזוועה והנעימות.
"ואולי יותר מכדור אחד, אולי צרור, כי המותן שלו היתה פתוחה לגמרי, מותן פתוחה או פתוח? כבר שכחתי איך אומרים בעברית, ודם בכמויות, והירך מרוסקת עם כל החתיכות עצם בחוץ. אני חושב שהוא הספיק לחתוך את המכנסיים אבל לא הצליח לטפל בעצמו וככה שכב שם עד שמת."
"והיונים?" שאלתי.
הוא הסיר את ידו. צער ורווחה התערבו זה בזה. "השובך הקטן שלו היה שבור לחתיכות. שתי יונים היו על הרצפה מתות והשלישית לא היתה בכלל, וזאת כנראה היונה שסיפרתי עליה שם." ולמרבה הזוועה התחיל לזמזם שיר שלא אחת שמעתי גם מפיה של אמי, את "קול התותחים נדם, שדה הקטל נתיתם..." ואמר: "ויום אביב יפה וחגיגי, רק אחר-כך נזכרנו שבאותו יום היה גם האחד במאי, ויונה ממריאה לה מתוך כל הגיא-צלמוות הזה... המזל שלה היה שהשובך נשבר. ככה היא הצליחה להסתלק."
"היא לא הסתלקה," אמרתי לו, "הוא שילח אותה. הוא כן הצליח לעשות משהו לפני שהוא מת."
האיש נדהם. "מי סיפר לך דבר כזה?"
"אין אפשרות אחרת. רק ככה אפשר לחבר את העובדות."
"מה זאת אומרת שלח אותה? עם מכתב? למפקדה?"
"הוא לא שלח," הקפדתי. "על יונים צריך לומר לשלח ושילח. כמו אצל נוח בתנ"ך, וישלח את היונה, והיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה וחזרה אל התיבה."
"והיונה ההיא? מה קרה איתה?"
"הוא שילח אותה אל החברה שלו, לתל-אביב."
ומיד חשתי את התחושה המוכרת לי היטב מכבר: את הכנפיים בתוך גופי ממש, חובטות ועולות. מרטט הברכיים אל ריקנות החלציים אל מכאוב הסרעפת אל התכווצות הגרון. הביתה, "אודיסיאוס שבעופות", בקו ישר כחץ. המגנטים הגדולים של העולם מכוונים את טיסתה, הגעגועים הודפים אותה מגבה, האהבה מאותתת לה, מדליקה לה אורות נחיתה: בואי-בואי-בואי, חזרי מן המרחק. לשם כך לקח אותה התינוק. לשם כך הביות, האימונים, התורשה: "שרירים חזקים, עצמות קלות וחלולות, ריאות ולב של ספורטאים, כושר הכיוון והניווט".
ושלוש התשוקות שנעשו אחת: תשוקתו של התינוק שבאותם הרגעים כבר מת. תשוקתה של אהובתו, שבאותם הרגעים כבר חשה את הבאות. ותשוקתה של היונה– הביתה. הביתה. הביתה. לתל-אביב. אל זהב החול, אל כחול המים, אל הרעפים הורודים של הגגות.
הביתה. אל העיניים הנשואות-השמחות המצפות לה. אל הלב ההולם לקראתה. אל היד המקדמת אותה בזרעים של חשיש– המתנה המסורתית שבעלי שובכים מגישים ליוניהם השבות ממרחק. אל היד האחרת, המתירה את הטוטף מרגלה. ואז הצעקה הנוראה של ההבנה– שמו מוטח מתוך הפה אל השמיים, דלת שובך נחבטת, צעדים מתרחקים בריצה.
"גוד," אמר הפלמ"חניק האמריקני הזקן מפתח-תקווה, "מה אתה רוצה להגיד לי, שזה מה שהוא הספיק לעשות ברגעים האחרונים שלו? לשלוח יונה לחברה שלו בתל-אביב?"
אני שתקתי והוא נסער: "ומה הוא כתב לה משם? שלום, אני מת?"