רגע לפני שהכומר הפשיל לאחור את החֲפָיים של קופסת הקרטון, העולם עמד מלכת והיא ראתה הכול בבהירות רבה מתמיד. לאיש בגיל העמידה, בעל מבנה הגוף החסון, היה על הלחי כתם לידה מעוין שצורתו מזכירה דמעה מעוותת ורדרדה. פניו היו זוויתיים וחזקים, שערותיו המקלישות מסורקות לאחור, כפות ידיו גדולות וגסות כשל מתאגרף. ספרים כיסו את כל הקיר מאחוריו בפסיפס של צבעים מתחלפים. שמש שעות אחר הצהריים המאוחרות של פרובינציית פרי סטייט הטילה אלומת אור על שולחן הכתיבה שלו, קרן שמש קסומה שהפֵזה את קופסת הקרטון.
היא הצמידה את כפות ידיה אל ברכיה החשופות הקרירות. כפות ידיה הזיעו. עיניה סרקו את פניו, חיפשו סימן קל שבקלים לשינוי בהבעתם, אך לשווא. היא ראתה רק שלווה, אולי מעט סקרנות בריאה, כבושה, לגבי תכולתה של הקופסה. רגע לפני שהרים את חפיי הקופסה היא ניסתה לראות את עצמה מבעד לעיניו – לאמוד את מידת ההצלחה של הרושם שניסתה ליצור. החנויות בעיר לא היו לה לעזר רב; היא נאלצה להשתמש בבגדים שהיו ברשותה. שערה היה ארוך, ישר ונקי, חולצתה הססגונית נטולת שרוולים; אולי הייתה מעט הדוקה מדי למעמד הנוכחי, לטעמו של אדם כמוהו? החצאית הלבנה הצרה התרוממה רק עד מעל לברכיים בשבתה. רגליה היו חלקות ונאות, נעולות סנדלים לבנים עם אבזמים זהובים קטנים. ציפורני אצבעות הרגליים לא היו צבועות, לכך היא דאגה מראש. היא ענדה טבעת אחת בלבד וחישוק זהב דק על אמת ידה הימנית. האיפור העדין טשטש את המלאות של שפתיה.
דבר אינו מסגיר את עברה. לבד מעיניה ומקולה.
הוא הרים את החפיים, בזה אחר זה, ורק אז קלטה שהיא יושבת על קצה הכורסה, רכונה לפנים. היא רצתה להישען לאחור אך לא ברגע זה, קודם עליה לראות את תגובתו.
החֲפי האחרון הורם, הקופסה הייתה פתוחה.
"Liewe Genade," אמר באפריקנס ונעמד. אלוהים אדירים.
הוא הביט בה, אך דומה היה שאינו רואה אותה וכל תשומת-לבו נתונה לתכולת הקופסה. הוא תחב לתוכה את אחת מכפות ידיו הגדולות, שלף ממנה דבר-מה והרים אותו למעלה, אל אור השמש.
"אלוהים אדירים," חזר ואמר, ידיו מתוחות לפנים. אצבעותיו מיששו את הדבר וחיפשו אחר סימנים המעידים שהוא אמיתי.
היא ישבה ללא נוע. היא ידעה שתגובתו תקבע הכול. לבה הלם חזק כל-כך עד שיכלה לשמוע את פעימותיו.
הוא החזיר את הדבר לקופסה ומשך ממנה את ידיו, אך השאיר את החפיים פתוחים. הוא שב והתיישב, נשם נשימה עמוקה כמבקש להירגע ואחר נעץ בה את מבטו. מה הוא חושב? מה?
ואז הוא הזיז את הקופסה לצד אחד, כאילו לא רצה שתחצוץ ביניהם.
"ראיתי אותך אתמול. בכנסייה."
היא הנהנה. היא אכן הייתה שם – כדי לעמוד על טיבו. לראות אם יזהו אותה. אבל זה היה חסר תועלת, בלאו הכי היא משכה יותר מדי תשומת-לב – אישה צעירה זרה בכנסייה של עיירה קטנה. הדרשה שהכומר נשא הייתה טובה, הוא דיבר בחמלה, בקול שופע אהבה, הוא לא היה דרמתי ומסויג כמו הכומר של ימי נעוריה. בצאתה מהכנסייה הייתה בטוחה שהחלטתה לבוא לכאן הייתה הדבר הנכון. אבל כעת התחילה לפקפק בכך... הוא נראה מוטרד מאוד.
"אני..." אמרה, מפשפשת במוחה אחר המילים הנכונות.
הוא גחן לעברה. היה נחוץ לו הסבר, את זה היא הבינה. זרועותיו וכפות ידיו היו מונחות על קצה השולחן בקו ישר, מתוחות לפנים מהמרפקים עד לאצבעות השלובות. הוא לבש חולצת כפתורים תכולה מפוספסת בפסים אדומים בהירים, שצווארונה פתוח. שרווליו היו מופשלים וזרועותיו נראו שעירות במיוחד במקומות שעליהם נחה קרן השמש. בחוץ נשמעו קולות אחר צהריים של יום חול בעיירה קטנה – בני באסוטו מברכים זה את זה בצעקות משני צדי הרחוב, טרקטור של העירייה נחפז לשוב למוסך בטרטור דה-דה-דה מחריש אוזניים, צרצור גבוה של ציקדות, הלמות פטיש משולבת לסירוגין בנביחות סתמיות של שני כלבים.
"יש לי המון מה לספר לך," אמרה וקולה נשמע קטן ואבוד.
סוף-סוף הוא נע ופרש את כפות ידיו.
"אני לא כל-כך יודעת ממה להתחיל."
"תתחילי מההתחלה," אמר חרש, והיא הייתה אסירת תודה על האמפתיה.
"מההתחלה," הסכימה וקולה התחזק. אצבעותיה אספו את השערות הבלונדיניות הארוכות שגלשו על כתפה והטילו אותן לאחור בתנועה חלקה, מיומנת.