הטלפון צילצל בשעת אחר צהריים מאוחרת של אוגוסט, כשאחותי
הגדולה גרייסי ואני ישבנו במרפסת האחורית וקילפנו תירס אל
דליי פח גדולים. הדליים עדיין עוטרו פה ושם בסימני שיניים
קטנים מהאביב הקודם, כשטוב מ־אוד, כלב החווה שלנו, שקע בדיכאון
והתחיל לכרסם חתיכות מתכת.
אולי כדאי שאבהיר. כשאני אומר שגרייסי ואני קילפנו תירס, אני למעשה
מתכוון לכך שגרייסי קילפה את התירס, ואני ציירתי באחת ממחברות הספירלה
הכחולות הקטנות שלי תרשים של האופן המדויק שבו קילפה את התירס.
המחברות שלי מחולקות על פי צבעים. המחברות הכחולות שנחו במסודר
על מדפי הקיר הדרומי של חדר השינה שלי הוקדשו ל"מפות של אנשים
עושים דברים", בניגוד למחברות הירוקות שעל הקיר המזרחי שהכילו מפות
זואולוגיות, גיאולוגיות וטופוגרפיות, והמחברות האדומות שעל הקיר המערבי
שבהן מיפיתי את האנטומיה של חרקים שונים למקרה שאמא שלי, ד"ר קלייר
ליניאקֶר סְפּיוֶוט, תידרש אי פ־עם לשירותי.
ניסיתי לסדר פעם מפות גם על הקיר הצפוני של החדר שלי, אבל מרוב
התלהבות מהסדר החדש שכחתי לרגע ששם נמצאת הכניסה לחדר, וכשד"ר
קלייר פתחה את הדלת להכריז שארוחת הערב מוכנה, מדף הספרים נפל לי
על הראש.
ישבתי על שטיח "לואיס וקלארק" שלי, קבור תחת מחברות וחתיכות
מדף. "אני מת?" שאלתי, בידיעה ברורה שהיא לא היתה אומרת לי גם
אם כן.
"לעולם אל תניח לעבודתך לדחוק אותך לפינה," אמרה ד"ר קלייר
מבעד לדלת.
בית החווה שלנו נמצא ממש מצפון לדִיוַוייד, מונטנה, עיירה קטנטנה
שאתה עלול להחמיץ בנסיעתך בכביש הראשי אם רק תסיט את מבטך
ברגע הלא נכון כדי לכוון את הרדיו במכונית. דִיוַוייד, שהרי פיוניר
סובבים אותה, ממוקמת בעמק שטוח מנוקד בשיחי מרווה ובקורות
עץ שרופות למחצה, מזכרת מהתקופה שאנשים ניסו ממש לחיות שם.
מסילת הרכבת הגיעה מצפון, נהר ביג הול הגיע ממערב, ושניהם המשיכו
בדרכם דרומה בחיפוש אחר מקומות נעימים יותר. לכל אחד היתה
דרך משלו לחצות את הנוף, וכל אחד הותיר בעוברו ניחוח ייחודי לו:
מסילת הרכבת חלפה בקו ישר בלי לשאול דבר את הסלעים שבהם
נחצבה, והפסים העשויים ברזל יצוק הדיפו ריח שמן מכונות, ואדני
העץ — ריח לקריץ מעופש של לכה. בניגוד להם, שוחח נהר ביג הול
עם הנוף בדרכו המפותלת בעמק ואסף אליו נחלים בדרכו, בוחר בזריזות
בנתיב ההתנגדות המועטה ביותר. הנהר הדיף ריח טחב ובוץ ומרווה, ומדי
פעם אף אוכמניות — אם זו היתה העונה המתאימה, אף ששנים רבות לא
היתה כזאת.
בימינו הרכבת כבר לא עוצרת בדיוַוייד, ורק קרונות משא של חברת
יוניון פסיפיק חולפים בעמק בקול רעם בשעות 6:44 , 11:53 ו 17:15־ , דקה
או שתיים יותר או פחות בהתאם לתנאי מזג האוויר. תור הזהב של עיירות
הכורים של מונטנה חלף מזמן; לרכבות אין עוד סיבה לעצור.
בדיוַוייד היתה פעם מסבאה.
"מסבאת הירח הכחול", כך נהגנו אחי לֵייטון ואני להגות בקול בזמן
שצפנו בנחל וזקרנו אף ביהירות אל השמים כאילו רק בני המעמד הגבוה
נהגו לפקוד את המקום, אף שבמחשבה לאחור סביר יותר להניח שבדיוק
ההפך היה הנכון: באותם ימים היתה דיוַוייד עיירה של חוואים עיקשים,
דייגים משוגעים ל־דבר והמטורף התורן השולח חומרי נפץ בדואר, לא סנובים
מגונדרים בעלי חיבה למשחקים סלוניים.
לייטון ואני מעולם לא ביקרנו ב"מסבאת הירח הכחול", אבל המחשבות
על מה ומי עשויים להימצא בפנים היוו בסיס לרבות מהפנטזיות שלנו
בזמן שצפנו על הגב בזרם. זמן קצר לאחר מותו של לייטון נשרפה "הירח
הכחול" עד אפר, אבל בשלב ההוא אפילו השרֵפה כבר לא הצליחה
לשלהב את הדמיון לגבי המקום; הוא הפך לסתם בניין בוער, ועכשיו
שרוף, בעמק.
אם הייתם עומדים בנקודה שבה נמצא פעם רציף הרכבת הישן, לצד
השלט הלבן החלוד, שבצמצום העיניים הנכון עדיין יכולתם לפענח
בו את השם דיווייד — אם מנקודה זאת הייתם פונים צפונה, על סמך
הנחיות מצפן, כיוון השמש, מיקום הכוכבים או תחושת בטן, והייתם
מפלסים לכם דרך לאורך 7.61 קילומטרים מבעד לצמחייה שמעל אגן
הנהר ועולים בגבעות המכוסות אשוחי דאגלס, הייתם נתקלים בשער
הכניסה לחווה הקטנה שלנו, קוֹפֶּרְטוֹפּ, אשר ממוקמת במישור מבודד
בגובה 1,629 מטר מעל פני הים, כמטחווי קשת מקו פרשת המים היבשתי
שעל שמו קרויה העיירה.
קו פרשת המים, אח, קו פרשת המים: אני גדלתי בגבי אל הגבול האדיר
הזה, וקיומו המתמיד, הדומם, חילחל אל עצמותי ולעומק מחשבתי. קו
פרשת המים היה גבול עצום ורחב ידיים שלא פוליטיקה או דת הן שהגדירו
אותו אלא גיאולוגיה, גרניט וכוח הכובד. מדהים ששום נשיא בהיסטוריה
של ארצות הברית לא הגדיר את הגבול הזה באופן רשמי, אך בכל זאת
היתה למִתארו השפעה רבה על התפשטות אזורי הספר של אמריקה ועל
התגבשותם במיליון דרכים סמויות. זקיף פתלתל זה מחלק את אגני הניקוז
של אומתנו למזרח מול מערב, לאטלנטי מול השקט — ובמערב היתה
משמעות המים זהב, ולהיכן שהלכו המים באו האנשים בעקבותיהם. טיפות
גשם שירדו שניים ש־לושה קילומטרים ממערב לחווה שלנו נקוו לנחלים
הזורמים אל נהר קולומביה ומשם עשו את דרכם עד האוקיינוס השקט,
ואילו המים בערוץ פִילי, הערוץ שלנו, זכו לנדוד יותר מאלף קילומטר
דרומה עד ביצות לואיזיאנה ולהישפך מבעד לדלתה עשירת הקרקע אל
מפרץ מקסיקו.
לייטון ואני נהגנו לטפס אל בּוֹלד מֶנְז גאפּ, הפסגה העליונה של קו
פרשת המים — הוא היה מתאמץ שלא לשפוך את כוס המים שבידיו, ואני
הייתי מתַפְעל מצלמת נקב פשוטה שבניתי מקופסת נעליים. הייתי מצלם
אותו מוזג מים משני צדי הגבעה כשהוא מתרוצץ הלוך ושוב וצועק פעם
"שלום פורטלנד!" ופעם "שלום ניו אורלינס!" במבטא הקריאולי הטוב
ביותר שלו. על אף מאמצי הבלתי נלאים לכוון היטב את הידיות שבצדי
הקופסה, התמונות מעולם לא לכדו במדויק את הגבורה שלייטון הפגין
ברגעים אלה.
לייטון אמר פעם ליד שולחן ארוחת הערב אחרי אחד ממסעותינו: "נהר
יכול ללמד אותנו הרבה, נכון, אבא?" ואף שאבא לא אמר אז דבר, היה ברור
מהאופן שבו אכל את שארית הפירה שלו שהוא מעריך חשיבה מסוג זה אצל
בנו. אבא אהב את לייטון יותר מכל דבר אחר בחיים האלה.
אותו אחר צהריים במרפסת גרייסי קילפה תירס ואני תיעדתי. כל המצרצרים
והמזמזמים מילאו את שדות החווה שלנו בתזמורת חדגונית, ואוגוסט אפף
אותנו מכל עברינו — לוהט, דביק ובלתי רגיל. מונטנה יקדה כולה בעונת
הקיץ. רק שבוע קודם לכן צפיתי בשחר עולה אט א־ט בדממה מעל רכס
האשוחים הרך של הרי פיוניר. נשארתי ער כל הלילה כדי להכין חוברת
דפדוף ובה תרשים עתיק של הגוף מתקופת שושלת צ'ין מונח מעל טריפטיכון
המתאר את האופן שבו תפסו שבטי הנאוואחו, השושון והשאיין את מנגנון
הפעולה של הגוף האנושי.
עם עלות השחר יצאתי למרפסת האחורית, יחף והוזה. על אף התשישות
שאחזה בי חשתי בקסם הפרטי הטמון ברגע ההוא, ולכן אחזתי בזרת ידי
מאחורי הגב, עד שהשמש עלתה סוף ס־וף מעל הרי פיוניר והבזיקה לעברי
בפנים הנשגבות מבינתו של אדם.
התיישבתי על מדרגות המרפסת אחוז פליאה, ולוחות העץ הערמומיים
ניצלו את ההזדמנות כדי לפתוח בשיחה:
רק אתה ואני כאן, חבר — בוא נשיר יחד שיר שקט, אמרה המרפסת.
אני צריך לעבוד, אמרתי.
לעבוד במה?
לא יודע... לעבוד בחווה.
אתה לא ילד חווה.
לא?
אתה לא שורק נעימות קאובויים ולא יורק לתוך פחיות.
אני לא טוב ביריקות, אמרתי. אני מצייר מפות.
מפות? שאלה המרפסת. מה כבר יש למפות? תירק לפחיות. צא על גב
סוס אל המרחבים. תעביר אותה בכיף.
יש הרבה דברים למפות. אין לי זמן להעביר אותה בכיף. אני אפילו לא
יודע מה זה אומר.
אתה לא ילד חווה. אתה שוטה.
אני לא שוטה, אמרתי. ואז: אני שוטה?
אתה בודד, אמרה המרפסת.
באמת?
איפה הוא?
אני לא יודע.
אתה כן יודע.
כן.
אז שב ושרוק נעימת קאובוי בודד.
עבודתי על המפות שלי עדיין לא הושלמה. עדיין יש דברים רבים
למפות.
בשלב מסוים יצאה ד"ר קלייר אל המרפסת. גרייסי ואני הרמנו מבט מקילוף
התירס כששמענו את המרפסת העתיקה חורקת תחת צעדיה של ד"ר קלייר.
בין אגודל לאצבע היא לפתה סיכה, ובקצהָ בהקה חיפושית שצבעה כחול־
ירוק עז. זיהיתי שזאת ציצינְדֶלָה פּוּרפּוּרֶאָה לאוּטָה, תת מ־ין נדיר של גדית
משעול הפרות של אורגון.
אמא שלי היתה אישה גבוהה וכחושה, ועורה היה חיוור כל כך, עד
שאנשים נטו לנעוץ בה מבטים כשחלפנו על פניהם ברחוב בּיוט. שמעתי
פעם אישה מבוגרת בכובע שמש פרחוני אומרת לבת לווייתה, "תראי איזה
מפרקים דקים!" וזה נכון: אילולא היא היתה אמא שלי, גם אני הייתי חושב
שמשהו בה לא בסדר.
ד"ר קלייר נהגה לאסוף את שערה השחור בפקעת באמצעות שני מקלות
ממורקים שנראו כמו עצמות. היא פיזרה את השיער רק בלילה, וגם זה רק
מאחורי דלתיים סגורות. כשהיינו קטנים, נהגנו גרייסי ואני להציץ על פי
תור מבעד לחור המנעול אל המחזה הסודי של טיפוח אישי שהסתתר מהעבר
האחר. חור המנעול היה קטן מכדי לחשוף את התמונה בשלמותה: כל שיכולת
לראות היה מפרק ידה הנע קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, כאילו היא טווה
משהו בנול ישן; אם זזת קצת, ייתכן שהיה מתמזל מזלך והיית מצליח לראות
משהו מהשיער עצמו ומהמסרק החוזר שוב ושוב ומעלה אוושת ריש ר־ש
שקטה כזאת. חור המנעול, ההצצה, האוושה: בימים ההם היתה בכל זה
תחושה מענגת בשובבותה.
לייטון, בדומה לאבא, לא התעניין בשום דבר הקשור ביופי או בטיפוח
אישי, ולכן מעולם לא הצטרף אלינו. מקומו היה לצד אבא בשדות, מקום
איסוף הפרות ואילוף הסוסים.
ד"ר קלייר נהגה לענוד שפע של תכשיטים ירוקים מצטלצלים —
עגילי פֶּרידוֹט, צמידים של אבני ספיר קטנות ונוצצות. אפילו השרשרת
לתליית המשקפיים שלה סביב צווארה היתה עשויה אבני מלכיט
ירוקות שמצאה במחקר שטח בהודו. לפעמים עם המקלות בשערה וכל
העיטורים הירקרקים המאופקים הללו, היא נראתה לי כמו עץ תרזה באביב,
על סף לבלוב.
לרגע היא פשוט עמדה שם ובחנה אותנו: גרייסי עם דלי הפח הגדול המלא
קלחים צהובים בין רגליה, ואני על המדרגות עם המחברת שלי ומתקן זכוכית
המגדלת על הראש. החזרנו לה מבט.
ואז היא אמרה, "שיחת טלפון עבורך, טי אס."
"שיחה? בשבילו?" שאלה גרייסי בתדהמה.
"כן גרייסי, השיחה עבור טי אס," אמרה ד"ר קלייר, ונימת סיפוק מסוימת
בהחלט נגלתה בקולה.
"ממי השיחה?" שאלתי.
"אני לא יודעת. לא שאלתי," אמרה אמא שלי והמשיכה לשחק
בחיפושית הגדית באור. ד"ר קלייר היתה אמא כזאת שתלמד אותך
את הטבלה המחזורית בעודה מאכילה אותך דייסה כפעוט, אבל לא
כזאת — בעידן זה של טרור עולמי וחוטפי ילדים — שתשאל מי מתקשר
אל ילדיה בטלפון.
על סקרנותי בנוגע לשיחת הטלפון העיבה העובדה שנמצאתי באמצע
ציור מפה, ומפה לא גמורה משאירה לי תמיד דגדוג קטן באחורי הגרון.
במפה שלי, "גרייסי מקלפת תירס מס' 6", רשמתי ספרה 1 קטנה ליד
קצה התירס, נקודת האחיזה הראשונית שלה. משם היא משכה כלפי מטה
שלוש פעמים: תְלוֹש, תלוש, תלוש, ותנועה זאת סימנתי בשלושה חצים,
אם כי חץ אחד היה תמיד קטן משני האחרים כי התלישה הראשונה היתה
תמיד מעט מאומצת יותר מהאחרות — במשיכה הראשונה יש לגבור על
ההתנגדות הראשונית של קליפת התירס. אני אוהב את צליל התלישה של
קליפות תירס. האלימות הטמונה בצליל, הפקיעה והקריעה המתמשכות
של החוטים האורגניים החלקלקים, מעלות במחשבתי תמיד מישהו שקורע
זוג מכנסיים יקר, אולי איטלקי, בהתקף של זעם שאחר כך הוא עלול
להתחרט עליו. לפחות זה האופן שבו נהגה גרייסי לקלף את התירס, או
"לתרס את התירס" כמו שקראתי לזה לפעמים — בפרחחיות מסוימת,
יש לציין, כי מסיבה כלשהי אמא שלי לא אוהבת שאני משחק עם מילים
בצורה כזאת. האמת היא שקשה להאשים אותה — היא מדענית חיפושיות,
ובילתה כמעט את כל חייה הבוגרים בחקר יצורים קטנים מאוד תחת זכוכית
מגדלת ובסיווגם הקפדני למשפחות ולעל מ־שפחות, למינים ולתת מ־ינים,
בהתאם למאפיינים פיזיים ואבולוציוניים. אפילו ליתוגרפיה של קארולוס
ליניאוס, הממציא השוודי של שיטת המיון הטקסונומי המודרנית, היתה
תלויה מעל האח שלנו למרות מחאתו הדוממת המתמשכת של אבא. ולכן
מבחינה מסוימת אין לתמוה על כך שד"ר קלייר התעצבנה עלי כשאמרתי
"חג א־ב" במקום "חגב" או "אל ת־שתוק" במקום "ארטישוק", שכן עבודתה
היתה להבחין בפרטים הקטנים ביותר שהעין האנושית אינה מסוגלת
לקלוט, ולוודא שקיום שערה בקצה צבת או כתמים לבנים קטנים על כנפי
החפייה משמעותם שחיפושית מסוימת היא צ. פּוּרפּוּרֶאָה פּוּרפּוּרֶאָה ולא
צ. פּוּרפּוּרֶאָה לאוּטָה. אישית, אני חושב שאמא היתה צריכה להתעסק פחות
במשחקי המילים הרבים שלי, שלא היו אלא סוג של התעמלות מנטלית
שכל ילד בריא בן שתים ע־שרה עוסק בה, ולהקדיש תשומת לב רבה יותר
לטירוף המסוים שאחז בגרייסי כשתירסה את התירס, שכן הדבר באמת עמד
בניגוד מוחלט לאופיה הכללי כמבוגרת של ממש הלכודה בגוף של נערה
בת שש ע־שרה, והעיד בעיני על קיום מאגר לא מטופל של כעס. אני חושב
שנכון לומר שגרייסי, על אף היותה מבוגרת ממני בארבע שנים בלבד,
התעלתה עלי בשנים רבות מבחינת בגרות, שכל ישר, שליטה במנהגים
חברתיים והבנה של גינונים דרמטיים. אולי לא היתה הבעתה הטרופה־
משהו עם קילוף התירס אלא זה: משהו מכוון, רק עדות נוספת לכך שגרייסי
היא שחקנית לא מוערכת דיה, הממשיכה לטפח את כישרונה במהלך אחת
מני מטלות משמימות רבות בחווה שבמונטנה. אולי — אבל אני העדפתי
לחשוב שמתחת לחיצוניותה הזכה היא באמת מטורפת.
אח, גרייסי. ד"ר קלייר טענה שגרייסי היתה מדהימה בתפקיד הראשי
בהפקת "שודדי הים מפנזאנס" בבית הספר התיכון שלה. אני לא יכולתי לבוא
לצפות בה, כי הייתי עסוק בהשלמת מפת התנהגות עבור מגזין "סאיינס",
המדגימה כיצד משתמשת נקבת חיפושית הזבל האוסטרלית אוֹנְתוֹפאגוּס
סָגיטארְיוּס בקרניה במהלך ההזדווגות. לא סיפרתי לד"ר קלייר על הפרויקט
הזה. במקום זאת התלוננתי על כאב בטן ושיכנעתי את טוב מ־אוד לאכול
קצת לענה ולהקיא על כל המרפסת, ואז העמדתי פנים שאני עשיתי את
זה — העמדתי פנים שאני הוא שאכל את הלענה ואת עצמות העכברים ואת
מזון הכלבים. אני בטוח שגרייסי היתה מופלאה בתפקיד רעיית שודד הים.
היא היתה אישה מופלאה באופן כללי, וככל הנראה האדם המאוזן ביותר
במשפחה שלנו, כי אם חושבים על זה, ד"ר קלייר היתה חוקרת חיפושיות
כושלת שבמשך עשרים שנה רדפה אחר מין דמיוני של חיפושית — גדית
הנזיר, ציצינְדֶלָה נוֹסְפֶרָטיאָה — שאפילו היא לא היתה בטוחה שאכן קיים;
ואבא שלי, טֶקַמְסֶה אלייז'ה סְפּיוֶוט, היה מאלף סוסים שקט ומהורהר שהיה
נכנס לחדר ואומר משהו כגון "אתה לא יכול לתחמן צרצר" ופשוט יוצא,
גבר שנולד כנראה מאה שנה מאוחר מדי.
"אני בטוחה שנמאס לו לחכות, טי אס. כדאי שתלך לענות לטלפון,"
אמרה ד"ר קלייר. היה ברור שהיא מצאה משהו מעניין ב צ־. פּוּרפּוּרֶאָה
שבקצה הסיכה משום שגבותיה עלו, ירדו ועלו שוב והיא הסתובבה
ונבלעה שוב בבית.
"אני מתכוונת לגמור את הקילוף," אמרה גרייסי.
"שלא תעזי," אמרתי.
"זה מה שאני מתכוונת לעשות," היא אמרה בתקיפות.
"אם תעשי את זה אני לא אעזור לך עם התחפושת לליל כל הקדושים
השנה," אמרתי.
גרייסי נעצרה לרגע ושקלה את חומרת הדברים, ולבסוף אמרה שוב: "זה
מה שאני מתכוונת לעשות." היא נופפה בקלח שבידה באיום.
אני הסרתי בזהירות את מתקן זכוכית המגדלת שלי, סגרתי את המחברת
והנחתי עליה את עט השרטוט באלכסון כדי להבהיר לגרייסי שבכוונתי לחזור
בקרוב — שכל העסק הזה של מיפוי התירס ממש לא הסתיים.
בעוברי על פני הכניסה לחדר העבודה של ד"ר קלייר, ראיתי אותה
נאבקת תחת משקלו של מילון טקסונומי ענק. יד אחת בלבד תמכה בכרך
העצום, ואילו האחרת המשיכה לאחוז בחיפושית הגדית. תמונה מעין
זאת תיחרת בזיכרוני כאשר אחשוב על אמי אם וכאשר תמות אי פ־עם: כיצד
היא מאזנת בין הפריט העדין ובין משקל המערכת שאליה הוא משתייך.
כדי להגיע למטבח, שם המתין לי הטלפון, עמד לרשותי מספר אינסופי
של נתיבים, לכל אחד יתרונות וחסרונות משלו: נתיב המסדרון/המזווה
ה יה הישיר ביותר אך גם המשעמם ביותר; נתיב הלעלות קומה/לרדת
קומה סיפק את הפעילות הגופנית הנמרצת ביותר, אך השינוי
בגבהים טישטש אותי במידת מ־ה. בלהט הרגע החלטתי על נתיב שלא
הרביתי להשתמש בו, בעיקר כשאבא אורב במקום כלשהו בבית. פתחתי
בזהירות את דלת האורן הפשוטה ועשיתי את דרכי באפלת ניחוחות העור
של הט'קלין.
הט'קלין היה החדר היחיד בבית שהשתייך במובהק לאבא. הוא תבע אותו
לעצמו בפראות דוממת שלא העזת לקרוא עליה תיגר. רק לעתים נדירות היה
קולו של אבא רם יותר ממלמול, אבל פעם אחת בארוחת הערב, כשגרייסי לא
הפסיקה לדבר על כך שעלינו להפוך את הט'קלין לסלון נורמלי יותר שאנשים
"נורמלים" יכולים להתרגע בו ולנהל שיחות "נורמליות", הוא רתח בדממה
מעל הפירה שלו עד שפתאום נשמע מין קול פצפוץ שכזה, וכולנו הבטנו בו
וראינו שכוס הוויסקי שלו נסדקה בכף ידו. לייטון נהנה מזה מאוד. אני זוכר
שהוא נהנה מזה מאוד.
"זה המקום האחרון שנשאר לי בבית הזה לשבת עם המגפיים למעלה,"
אמר אבא, וכף ידו דיממה אט א־ט אל תוך הפירה. ובזה נגמר העניין.
הט'קלין היה מעין מוזיאון. ממש לפני מותו של סבא ר־בא שלי, טֶקַמְסֶה
רג'ינלד ספיווט ) ראו הערת טקמסה בשולי הדף (, הוא נתן לאבא שלי
גוש מרובב של נחושת ליום הולדתו השישי. רג'ינלד הבריח את גוש
הנחושת מהמכרות בתחילת המאה בתקופה שביוט היתה מרכז משגשג
של כריית נחושת והעיר הגדולה ביותר בין מיניאפוליס לסיאטל. נראה
כי היתה לגוש הנחושת השפעה מאגית על אבי, שכן הוא פיתח לו הרגל
לאסוף בהדרגה מיני פיצ'פקס ואביזרים מהבימה רחבת הידיים של חוות
הבקר.
בצמוד לקיר הצפוני של הט'קלין, לצד צלב גדול שאבא הקפיד לגעת
בו בכל בוקר, עמד המקדש לבילי הנער, שהיה מואר ברישול מ־ה בנורת
ליבון יחידה ועוטר נשלים של נחשי פעמונים, דורבנות מאובקים ואקדח
קולט 0.45 עתיק, שהוצבו כולם סביב דיוקנו של השודד הידוע לשמצה. אבא
ולייטון בנו את המקדש בדקדקנות רבה. צופה מן הצד היה אולי תמה על כך
שאלוהים ופורע החוק בן המערב הפרוע זוכים ליחס שווה, אך כך התנהלו
הדברים בחוות קופרטופ: קוד ההתנהגות המרומז של הקאובוי, כפי שמשתקף
במערבונים האהובים על אבא, הנחה אותו בחייו באותה מידה שבה הנחו
אותו כתבי הקודש.
לטעמו של לייטון היה הט'קלין הדבר האדיר ביותר מאז המצאת הטוסט.
בכל יום ראשון, אחרי הביקור בכנסייה, ישבו אבא ולייטון בט'קלין במשך
אחר צהריים שלם וצפו יחדיו במערבון אחר מערבון בטלוויזיה שבפינה
הדרומית מ־זרחית של החדר. מאחורי מכשיר הטלוויזיה היתה ספרייה של
קלטות וידיאו, שמספרן היה רב אך כולן נבחרו בקפידה. "נהר אדום",
"מרכבת דואר", "המחפשים", "בארץ התיכונה", "קלמנטיין יקירתי", "האיש
שירה בליברטי ואלאנס", "נשמתו של קאובוי", "האוצר מסיירה מדרה" —
אני לא הייתי צופה אדוק כמו אבא ולייטון, אבל נחשפתי לסרטים הללו
פעמים רבות כל כך על דרך האוסמוזה, עד שנדמה שמדובר לא בהישגים
קולנועיים אלא בחלומותי החוזרים האישיים ביותר. כשהייתי מגיע הביתה
לאחר שעות הלימודים, היה עולה באוזני לעתים קרובות קול טרטור רובים
חרישי או טפיפת פרסות מיוזעת הבוקעים מהטלוויזיה המשונה הזאת,
הגרסה של אבי לאש ת־מיד. לא היה לו זמן לצפות בטלוויזיה באמצע היום,
אבל אני חושב שהוא התנחם בידיעה שהיא פועלת כאן בזמן שהוא נמצא
בחוץ שם.
אך הטלוויזיה לא היתה הדבר היחיד שהעניק לט'קלין את "תחושת־
החדר" שלו. היה שם שפע של פריטי קאובויים: פלצורים, מתגי
רסן, אפסרים, ארכופים, מגפיים שנשחקו עד דק לאחר עשרת אלפים
קילומטר של התהלכות במרחבי השדות, ספלי קפה, אפילו זוג גרבוני
נשים שקאובוי מוזר אחד מאוקלהומה נהג לגרוב בטענה שהם עוזרים לו
להזדקף בזמן הרכיבה. ובכל רחבי הט'קלין היו תצלומים דוהים ודהויים של
אנשים אלמונים על גב סוסים אלמונים. סוֹפּי ויליאמס רוכב על
פאיֶירפְלַיי הזקן המשוגע, גופו הגמיש מעוקם בזווית בלתי אפשרית,
והוא עדיין נאחז איכשהו בגבו של הסוס המשתולל. כמו תצלום של חיי
נישואים מוצלחים.
על הקיר המערבי, שמאחוריו שקעה השמש בכל ערב, תלה אבא שמיכה
אינדיאנית משֹער סוס ודיוקן של טֶקַמְסֶה המקורי ואחיו טֶנְסְקוַוטאווָה, הנביא
בן שבט שוֹני. על כרכוב האח, מול קבוצת פסלונים המתארת את לידת ישו
באורווה, ניצב פסל שיש של האל הפיני וַיינֶמֵיינֶן בעל הזקן העבות, שלטענת
אבי היה הקאובוי הראשון לפני שהתקיים בכלל מערב לשוטט בו. הוא לא
מצא כל סתירה בערבוב של אלים פגאניים עם מחזה הולדת ישו. "ישו אוהב
את כל הקאובויים," כך נהג לומר.
אם תשאלו אותי — ואבא מעולם לא שאל — מאוזוליאום המערב הישן
של מר טי אי ספיווט הנציח עולם שלא התקיים מלכתחילה. אין ספק שעדיין
היו קאובויים אמיתיים בסוף המאה התשע ע־שרה, אבל כשהוליווד התחילה
לעצב את דמות המערב הפרוע במערבונים, כבר חילקו ברוני גדרות התיל זה
מכבר את הערבות לחוות נפרדות, וימי שיירת העגלות נותרו הרחק מאחור.
גברים במכנסי עור, במגפיים ובכובעים רחבי שוליים שצבעם דהה בשמש
לא רעו עוד בני בקר על פני המישורים הקוצניים של טקסס, ונהגו בהם
אלפי קילומטרים צפונה בערבות השטוחות ורחבות הידיים, מקום מושבם
של בני קומאנְצ'י ודקוטה העוינים, עד הגיעם לבסוף לאחת מתחנות הרכבת
ההומות של קנזס, משם נשלח הבקר מזרחה. אני חושב שמה שמשך את אבא
שלי בחבלי קסם לא היה הקאובויים האמיתיים של הובלות הבקר אלא אותו
הד מלנכולי של ההובלה, מלנכוליה שהיתה הכוח המניע בבסיס כל תמונה
בכל סרט באוסף שמאחורי הטלוויזיה. זיכרון מזויף זה — אפילו לא זיכרון
מזויף שלו עצמו אלא זיכרון תרבותי מזויף — הוא שהביא את אבא שלי
לשבת בט'קלין שלו כשמגפיו ליד הדלת וכוס הוויסקי מתרוממת אל פיו כל
ארבעים וחמש שניות במקצב סדור להפליא.
ייתכן שמעולם לא הצקתי לאבא בנוגע לפרשנות הסותרת של הט'קלין
לא רק משום שהדבר היה מזכה אותי בהצלפה מהמעלה הראשונה, אלא
גם משום שהייתי אשם בעצמי בכמיהה מסוימת אל המערב הישן. בשבתות
הייתי תופס טרמפ העירה ומבקר בארכיב של ביוט. הייתי מתמקם שם עם
המסטיקים שלי ומתקן הזכוכית המגדלת ובוחן את המפות ההיסטוריות
של לואיס ושל פרימונט ושל וורן. המערב היה אז ארץ לא נודעת,
וקרטוגרפים מוקדמים אלה של חיל המהנדסים הטופוגרפיים שתו כל
בוקר קפה שחור על גבי עגלה רתומה לסוסים והשקיפו אל רכס הרים
שאיש עדיין לא נתן לו שם, ועד סוף היום הוסיפו גם אותו למאגר הידע
הקרטוגרפי המתרחב בצעדי ענק. הם היו כובשים במובן הבסיסי ביותר של
המילה, משום שבמהלך המאה התשע ע־שרה כבשו את היבשת הלא מוכרת
ורחבת הידיים פיסה אחר פיסה וצירפו אותה בהדרגה למנגנון האדיר של
המוכר, של הממופה, של המתועד — מהעולם המיתולוגי אל ממלכת המדע
האמפירי. עבורי, שינוי זה היה המערב הישן: הידע המתרחב באופן בלתי
נמנע, המיפוי הנחוש של השטח האדיר שממערב למיסיסיפי לכדי תרשים
שאפשר למקמו לצד אחרים.
מוזיאון המערב הישן שלי עצמי נמצא למעלה בחדרי, בעותקים
של מפות עתיקות של לואיס וקלארק, בתרשימים מדעיים וברישומי
תצפיות. אם הייתם פונים אלי ביום קיץ חם ושואלים מדוע אני ממשיך
להעתיק את עבודותיהם אף שאני יודע שחלקים גדולים כל כך מהן
שגויים, לא הייתי יודע מה לומר פרט לזה: שום מפה אינה
מדויקת לחלוטין, והאמת והיופי מעולם לא היו נשואים זה לזה
לאורך זמן.
"הלו?" אמרתי אל שפופרת הטלפון.
כרכתי את החוט סביב הזרת שלי.
"אני מדבר עם מר טי אס ספיווט?"
קולו של האיש מעברו האחר של הקו התאפיין בשִפתוּת קל שהחדיר
מעדנות צליל קל של ת' לתוך כל ס', כמו אופה הלוחץ קלות באגודליו —
במידה זעומה — על כדור בצק. ניסיתי לא לדמיין את פיו של האיש
כשעשה זאת. הייתי גרוע מאוד בשיחות טלפון, כי תמיד דמיינתי
את המתרחש מהעבר האחר של הקו, ולעתים קרובות שכחתי לדבר
אל השפופרת.
"כן," אמרתי בזהירות והתאמצתי לא לראות במחשבתי תצלום
תקריב של לשונו של האיש הזר המחליקה על שפתיו כשהוא מדבר
ומתיזה רסיסי רוק זעירים על השפופרת.
"ובכן, מר ספיווט היקר. מדבר מר ג'י אייץ' יִיבּסן, סגן ראש מחלקת
הרישום והעיצוב בסמיתסוניאן, ואני חייב לומר שלא היה קל לאתר
אותך. לרגע חשבתי שהקו נותק —"
"מצטער," אמרתי. "גרייסי לא התנהגה יפה."
דממה השתררה, ואני שמעתי קול תקתוק כלשהו ברקע — כמו
שעון מטוטלת שדלתו פתוחה — ואז אמר האיש, "אל תבין אותי
לא נכון... אבל אתה נשמע צעיר מאוד. אני אכן מדבר עם מר טי
אס ספיווט?"
בהגיחו מבין שפתיו של האיש נעטף שם המשפחה שלנו איכות לחה,
מתיזה, כמו משהו שמסננים לחתול כדי שירד מהשולחן. השפופרת
בטח רטובה מרוק. היא חייבת להיות. הוא בטח נאלץ לנגב אותה מדי
פעם בממחטה, אולי כזאת שהוא מחביא בטוב טעם באחורי צווארונו בדיוק
למטרה זאת.
"כן," אמרתי והתאמצתי מאוד לדבוק בשיחת המבוגרים שאנחנו מנהלים.
"אני אכן צעיר מאוד."
"אבל אתה הוא טי אס ספיווט שהוציא תחת ידיו את התרשים
האלגנטי להפליא של הקָרָבּידָאֶה בְּרָכינוּס מערבבת ופולטת הפרשות
רותחות מאחוריה עבור התערוכה שלנו על דרוויניזם ותכנון
תבוני?"
הרצנית המפציצה. הקדשתי ארבעה חודשים לאיור ההוא.
"כן," אמרתי. "אה, והתכוונתי לומר משהו קודם, אבל יש שגיאה קטנה
בתווית של אחת הבלוטות —"
"אה, נהדר, נהדר! הקול שלך בילבל אותי לרגע," מר ייבסן צחק ואז נראה
שהתעשת. "מר ספיווט — אבל באמת, האם יש לך מושג כמה תגובות קיבלנו
על האיור ההוא של המפציצה? הגדלנו אותו — לגודל עצום! — והשתמשנו
בו כנקודת המוקד של התערוכה — עם תאורה אחורית והכול. זאת אומרת,
כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, האנשים ממחנה התכנון התבוני קישקשו
בלי סוף )על דא ועל הא( ועל 'מורכבות שאינה ניתנת לצמצום' — הביטוי
החביב עליהם בימים אלה ומילה גסה של ממש אצלנו במוזיאון — אבל
אז הם מגיעים ורואים את 'סדרת הבלוטות' שלך במרכז החדר והנה זה!
מורכבות שצומצמה!"
ככל שגברה התלהבותו, כך נדמה שהשפתות הופך מודגש ותדיר יותר.
לא הייתי מסוגל להתמקד בדבר מלבד זה — הרוק והלשון והממחטה — ולכן
נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי לחשוב על משהו שמתבקש לומר לו, כל דבר
שהוא פרט למילה "רוק". שיחת חולין, כך מכנים זאת המבוגרים, ולכן ניהלתי
שיחה שכזאת: "אתה עובד בסמיתסוניאן?"
"אה ה־א! כן, מר ספיווט, בהחלט. למעשה, רבים יאמרו שאני ממש
מנהל את המקום... אח, צבירת הידע והפצתו, שהטילו עלינו זה מכבר
המחוקקים ושהנשיא אנדרו ג'קסון מיסד באופן סופי לפני יותר ממאה
וחמישים שנה... אם כי לעולם לא היית מעלה זאת על דעתך אם לשפוט על
פי הממשל הנוכחי." הוא צחק, ואני שמעתי את הכיסא שלו חורק ברקע,
כאילו מוחא לו כפיים.
"וואו," אמרתי. זאת הפעם הראשונה בשיחה שלנו שהצלחתי לנתק
את מחשבותי משפתיו של האיש ולהפנים באמת עם מי אני מדבר. עמדתי
במטבח שלנו, עם הרצפה העקומה והשפע המגוחך מ־שהו של מקלות אכילה,
ודמיינתי לעצמי את שפופרת הטלפון שלי מחוברת אל כבלי נחושת הנמתחים
על פני קנזס והמערב התיכון עד עמק הפוטומק, ומשם אל משרדו העמוס של
מר ייבסן בבניין "הטירה" של הסמיתסוניאן.
הסמיתסוניאן! עליית הגג של אומתנו. אף שבחנתי ואף העתקתי חלקים
מתוך התרשימים של בניין "הטירה", מעולם לא הצלחתי לגבש במחשבתי
תמונה מדויקת של המוסד המכובד הזה. נראה לי שאדם זקוק לרשמים מכלי
ראשון כדי לקלוט באמת את האווירה של מקום מסוים — או אם להשתמש
במונח של גרייסי, לקרוא את סך "תחושות ה־חדר" שלו. אינך יכול לאסוף
נתונים כאלה, אלא אם כן אתה נמצא שם ומריח את ניחוח הכניסה, מגלגל
על לשונך את טעם האוויר המעופש באכסדרה, מניח לקצה נעלך לגעת
בנקודות הציון האקזיסטנציאליות שלו, בהשאלה. היה ברור שהסמיתסוניאן
הוא מסוג המקומות ששואבים את איכותם המרגשת, הקדושה כ־מעט, לא
מהארכיטקטורה של הקירות אלא מהקארמה האקלקטית רחבת הידיים של
האוסף אשר שוכן בין הקירות.
מר ייבסן המשיך לדבר מעברו האחר של הקו, ותשומת לבי התמקדה
שוב בדבריו האינטליגנטיים הנאמרים במבטא חוף מזרחי לחלוחי משהו:
"כן, בהחלט יש כאן היסטוריה מרשימה," הוא אמר כעת. "אבל אני סבור
שאנשי מדע כמוך וכמוני ניצבים בימים אלה בצומת דרכים של ממש.
מספר המבקרים הצטמצם, הצטמצם מאוד — אני אומר לך זאת שלא
לציטוט, כמובן, משום שאתה אחד מאיתנו כעת... אך עלי להודות שהמצב
מדאיג ביותר. מעולם, מאז ימי גלילאו... או לפחות מאז ימי סטוקס...
כלומר, אין לכך הסבר אך נראה שהארץ הזאת מנסה למחוק מאה וחמישים
שנה של תיאוריה דרוויניסטית... לעתים נדמה שה'ביגל' מעולם לא
הפליגה כלל."
זה הזכיר לי משהו. "לא שלחת לי עותק של 'פיצי הרצנית המפציצה',"
אמרתי. "במכתב שלך אמרת שתשלח."
"אה! חה חה! ואיזה חוש הומור! בחיי, מר ספיווט, אני כבר רואה
שנסתדר מצוין."
כשלא הגבתי הוא המשיך: "אבל מובן שאנחנו עדיין יכולים לשלוח לך
עותק! כלומר, זאת היתה בעיקר בדיחה, האמת, כי אתה ממקם את ספר
הילדים לצד האיור שלך ו... אני בהחלט תומך נלהב בדיונים ערים וכל
זה — אבל הספר הזה, ספר הילדים הזה! כמה חתרני! כלומר, זה בדיוק הדבר
שאנחנו נאלצים להתמודד איתו. הם משתמשים בספרי ילדים כדי לערער את
יסודות המדע עצמם!"
"אני אוהב ספרי ילדים," אמרתי. "גרייסי אומרת שהיא הפסיקה לקרוא
אותם, אבל אני יודע שזה לא נכון כי מצאתי מצבור שלם בארון שלה."
"גרייסי?" שאל האיש. "גרייסי? אשתך, אני מניח? אח, כמה שהיית שמח
לפגוש את כל המשפחה!"
הלוואי שגרייסי היתה שומעת איך הוא ביטא את השם שלה, עם
השפתות המשונה הזה, התמים כמעט — גרייסת'פי — כמו שם של מחלה
טרופית נסתרת.
"היא ואני בדיוק קילפנו כשאתה —" התחלתי לומר ואז השתתקתי.
"ובכן, מר ספיווט. אני חייב לומר, באמת לכבוד הוא לי לשוחח איתך
סוף ס־וף." הוא השתתק לרגע. "ואתה מתגורר במונטנה? נכון?"
"כן," אמרתי.
"תשמע איזה צירוף מקרים מדהים, אני נולדתי בהלנה וחייתי שם עד
גיל שנתיים. למדינה הזאת תמיד נשאר איזה מעמד מיתולוגי בזיכרוני.
לעתים קרובות אני תוהה מה היה קורה לו הייתי נשאר שם וגדל 'בשטח', כמו
שאומרים. אבל משפחתי עברה לבולטימור ו... כאלה הם החיים, אני מניח."
הוא נאנח. "היכן אתה מתגורר בדיוק?"
"בחוות קופרטופ, 7.61 קילומטרים מצפון לדיווַייד, 24.01 קילומטרים
מדרום ד־רום מ־ערב לביוט."
"אח, אני באמת צריך לבוא לבקר מתישהו. אבל הקשב, מר ספיווט, יש
לנו חדשות מסעירות ביותר."
"קו אורך 112 מעלות 44 דקות 19 שניות, קו רוחב 45 מעלות 49 דקות
27 שניות. לפחות זה חדר השינה שלי — אני לא זוכר בעל פה את שאר
נקודות הציון."
"זה מדהים, מר ספיווט. ואין ספק שהכישרון שלך לפרטים קטנים
משתקף באיורים ובתרשימים ששלחת לנו במהלך השנה האחרונה.
פשוט מדהים."
"הכתובת שלנו היא דרך קרייזי סוויד קריק מספר 48 ," אמרתי
ומיד התחרטתי על כך, משום שעדיין היה עלול להתגלות שהאיש הזה
הוא אינו
אלא חוטף ילדים מדקוטה הצפונית. ולכן אמרתי, רק כדי לבלבל אותו
למקרה הצורך: "טוב, אולי זאת הכתובת שלנו."
"נפלא, נפלא, מר ספיווט. שמע, אני פשוט אומר את זה: זכית בפרס
בֵּיירד היוקרתי שלנו על פעילותך לקידום הפופולריות של המדע."
שתקתי, ואז אמרתי: "ספנסר פ' ביירד, המזכיר השני של הסמיתסוניאן?
יש לו פרס?"
"כן, מר ספיווט. אני יודע שלא הגשת מועמדות לפרס הזה, ולכן ייתכן
שאינך מודע לכך, אך טרי יורן הגיש בשמך תיק עבודות. ובכנות... ובכן,
עד אותה נקודה זכינו לראות רק את העבודות הקטנות שעשית עבורנו,
אבל תיק העבודות הזה, ובכן, היינו רוצים להתחיל מיד בבניית תערוכה
של יצירותיך."
"טרי יורן?" ברגע הראשון לא זיהיתי את השם, ממש כפי שאתה מתעורר
לפעמים בבוקר ואינך מזהה את חדר השינה שלך. אבל אז, בהדרגה, השלמתי
את פרטי המפה שלו: ד"ר יורן, המורה הרוחני שלי ושותפי למשחקי "מרוץ
מילים"; ד"ר יורן עם המשקפיים השחורים הענקיים, הגרביים הלבנים
הגבוהים, האגודלים המרפרפים, הצחוק שנשמע כמו שיהוקים ונדמה שבוקע
ממנגנון זר כלשהו בתוך גופו... ד"ר יורן? ד"ר יורן היה אמור להיות ידידי
ומורה הדרך שלי בתחום המדע, ועכשיו אני מגלה שהוא הגיש בחשאי את
שמי כמועמד לפרס בוושינגטון? פרס שהמציאו מבוגרים, למען מבוגרים.
פתאום רציתי להתחבא בחדר שלי ולא לצאת משם לעולם.
"ובכן, תוכל להודות לו מאוחר יותר, כמובן," אמר מר ייבסן. "אבל
ראשון ר־אשון ואחרון א־חרון: אנחנו רוצים להזמין לך טיסה לוושינגטון
בהקדם האפשרי — אל הטירה, כמו שאנחנו קוראים לה — כדי שתוכל לשאת
את נאום הזכייה שלך ולהכריז מה תעשה במשרה בת השנה שכלולה בפרס...
כלומר, כדאי שתקדיש לכל זה מחשבה, כמובן. ביום חמישי הבא אנחנו
עורכים נשף חגיגי לכבוד יום השנה המאה וחמישים שלנו, וקיווינו שתוכל
להיות אחד הנואמים, משום שעבודותיך הן בדיוק סוג העבודות החדשני ש...
מבחינה חזותית, ובכן... עבודה מדעית עם דגש חזותי בדיוק מהסוג שדרוש
לסמיתסוניאן בימים אלה. מכשולים אדירים ניצבים בפני המדע בימינו, ואין
ברירה אלא להילחם בהם באותם כלים... עלינו להגדיל את מידת העניין
שאנחנו מעוררים בציבור, הציבור שלנו."
"אבל..." אמרתי. "הלימודים מתחילים בשבוע הבא."
"אה, כן, נכון. כמובן. ד"ר יורן שכח למסור לי את מסמך קורות החיים
המלא שלך, אז זה — אה! — אהמ, קצת מביך, אבל אם יורשה לי לשאול, היכן
אתה מלמד בימים אלה? היינו עסוקים קצת, ולא הספקתי להתקשר לנשיא
האוניברסיטה שלך ולבשר לו את הבשורות הטובות, אבל אני מבטיח לך,
הדבר מעולם לא היווה בעיה, אפילו בשלב מאוחר שכזה... אני מניח שאתה
עובד עם טרי באוניברסיטת מונטנה, כן? אתה מבין, הנשיא גמבל הוא במקרה
מכר ותיק שלי."
וברגע ההוא קלטתי איזה דבר מגוחך קרה כאן. הבנתי כיצד הגענו מר
ייבסן המשפתת ואני לשיחה זאת בעקבות סדרה של אי ה־בנות שהלכו
והתעצמו, ושבבסיסן מידע חסר ואפילו שקרי. שנה קודם לכן הגיש ד"ר יורן
את האיור הראשון שלי לסמיתסוניאן בטענה השקרית שאני אכן עמית
שלו, וההרגשה הרעה שעורר בי השקר התעמעמה בשל התקווה החשאית
שאולי אני אכן עמית של ד"ר יורן, לפחות ברוחי. כשהאיור הראשון
ההוא — דבורה טורפת דבורה אחרת — התקבל, ואפילו פורסם, ד"ר יורן
ואני חגגנו )בחשאיות מסוימת, כי אמא שלי עדיין לא ידעה דבר על כל
העניין(. ד"ר יורן הגיע במכוניתו מבּוֹזמן, חצה את קו פרשת המים פעמיים
)פעם אחת ממערב לביוט ופעם שנייה מדרום לדיווַייד(, אסף אותי מהחווה
ולקח אותי לאכול גלידה ב"אוניל'ז" ברובע ההיסטורי של ביוט.
ישבנו על ספסל עם גלידת הפקאן שלנו ונשאנו את עינינו אל
הפיגומים השחורים של מבנה דמוי גרדום בראש הגבעה שסימן
את הכניסה לאחד המכרות הישנים.
"אנשים היו יורדים אלף מטר אל תוך המכרה במעליות
מיוחדות והיו עובדים שם שמונה שעות ברציפות," אמר ד"ר
יורן. "במשך שמונה שעות עולמם היה לוהט, חשוך, הביל
וברוחב מטר. כל העיר הזאת התנהלה במשמרות של שמונה
שעות: שמונה שעות למטה במכרות, שמונה שעות שתייה
בברים, שמונה שעות שינה במיטה. בתי המלון היו משכירים
מיטה לפרקי זמן של שמונה שעות בלבד. הם ידעו שככה יוכלו
להרוויח פי שלושה. אתה יכול לתאר לעצמך דבר כזה?"
"גם אתה היית עובד ככורה אם היית חי כאן אז?" שאלתי.
"לא היתה לי ברירה, נכון?" אמר ד"ר יורן. "חוקרי חיפושיות לא היו
נפוצים אז."
אחר כך יצאנו לצוד פרפרים במעבר פּייפּסטון. שתיקה ארוכה השתררה
בזמן שעקבנו אחר הפרפראים הקטנים הקלילים. ואז, בעודנו שוכבים על
הבטן וסורקים את העשב הגבוה, אמר ד"ר יורן: "כל זה קורה מהר מאוד,
אתה יודע."
"מה זה כל זה?"
"אנשים רבים מחכים לחשיפה כזאת כל החיים."
שתיקה נוספת.
"כמו ד"ר קלייר?" שאלתי לבסוף.
"אמא שלך יודעת מה היא עושה," מיהר ד"ר יורן לומר. הוא השתתק
לרגע והשקיף אל ההרים. "היא אישה מבריקה."
"באמת?" שאלתי.
ד"ר יורן לא ענה.
"אתה חושב שהיא תמצא אי פ־עם את החיפושית שלה?" שאלתי.
ד"ר יורן הסתער פתאום עם רשת הפרפרים שלו על כחליל הערער,
קָלוֹפיריס גְרינֶאוּס, אך למרבה הצער החמיץ אותו. נדמה שהיצור הקליל
הנישא אל השמים כאילו מצחקק על הניסיון הכושל. הוא כרע בין שיחי
הכריזותמנוס והתנשף. ד"ר יורן לא היה מהמתעמלים.
"אתה יודע, טי אס, תמיד אפשר לחכות," הוא אמר, מתנשף כולו.
"הסמיתסוניאן לא הולך לשום מקום. אנחנו לא חייבים לעשות את זה דווקא
עכשיו אם אתה לא מרגיש עם זה בנוח."
"אבל אני אוהב לרשום בשבילם," אמרתי. "הם נחמדים."
שתקנו זמן מ־ה. המשכנו לחפש בעשב, אבל הפרפרים נעלמו.
"בשלב כלשהו נצטרך לספר לה על זה," אמר ד"ר יורן בדרכנו בחזרה
למכונית. "היא תהיה כל כך גאה בך."
"אני אספר," אמרתי. "ברגע המתאים."
אבל הרגע לעולם לא התאים. כפי שהיה ברור לכולם מלבדה, האובססיה
המתמשכת של ד"ר קלייר לחיפושית גדית הנזיר שלה, למרות היעדר ראיות
לקיומה לאחר עשרים שנות חיפוש, עיכבה את הקריירה שלה, הותירה אותה
תלויה באוויר וחסמה את דרכה לכל הגילויים שידעתי שהיא מסוגלת להם.
הייתי משוכנע שלו היתה ד"ר קלייר רוצה בכך, היא היתה יכולה להיות אחת
המדעניות המהוללות בעולם. היה משהו בגדית הנזיר ובאופן שבו השתלטה
על ד"ר קלייר שגרם לי להחריש באשר לקריירה המלבלבת שלי עצמי,
קריירה שעדיין לא היתה אמורה להתחיל ללבלב, אך עשתה זאת באופן בלתי
מוסבר ובתנופה הולכת וגוברת.
לכן נותרה ההתכתבות שלנו עם הסמיתסוניאן חשאית, והדבר
חייב תחבולות ערמומיות לשני הכיוונים: בבית, ההורים שלי
לא ידעו דבר; בוושינגטון חשבו שיש לי דוקטורט. ד"ר יורן שימש
מוליך, ובאמצעותו התחלתי להגיש את עבודותי באופן סדיר לא רק
לסמיתסוניאן אלא גם ל"סאיינס", ל"סיינטיפיק אמריקן", ל"דיסקברי",
אפילו ל"ספורטס אילוסטרייטד" לילדים.
הפרויקטים שלי היו מגוונים מאוד. היו האיורים: תרשימים
של מושבות חרוצות של נמלים גוזרות ע־לים ושל פרפראים
בשלל צבעים; רישומים אנטומיים עם פרטים מוגדלים של מחזור
הדם של סרטן זנב ח־רב; המחשות גרפיות של סריקות מיקרוסקופ
אלקטרוני של איברי החישה המנוצים במחושים של אָנוֹפֶלֶס גַמְבּיָה —
יתוש המלריה.
וכמובן, היו גם המפות: מערכת הביוב של וושינגטון הבירה
ב 1959־ ; חוברת דפדוף המתארת את דעיכת האומות האינדיאניות
בערבות העשב הגדולות במהלך מאתיים השנה האחרונות;
שלוש תחזיות היפותטיות סותרות באשר לקו החוף של
ארצות הברית בעוד שלוש מאות שנה, הממחישות תוצאות
תיאורטיות מתחרות של ההתחממות הגלובלית והמסת
כיפות הקרח בקטבים.
והיה הרישום החביב עלי: רישום בגודל של שני מטרים של
הרצנית המפציצה — פריט ממין נקבה — בתהליך הערבוב של הפרשה
רותחת, רישום שנדרשו לי ארבעה חודשים כדי לחקור, לרשום
ולתייג אותו, ושבעקבותיו חליתי בשעלת קשה ונעדרתי מבית הספר
במשך שבוע.
אבל ד"ר יורן, שהיה מהוסס כל כך במעבר פייפסטון עם רשת הפרפרים
בידו, נמלא כנראה התרגשות מהקריירה הפוטנציאלית שלי והגיש את
עבודתי כמועמדת לפרס ביירד ללא ידיעתי או הסכמתי. לתפיסתי היה
מדובר במעשה ילדותי להפליא. חשבתי שהוא אמור להיות המורה הרוחני
שלי. במחשבה שנייה, מה כבר ידעתי על עולם המבוגרים, עולם שלעתים
קרובות הוא כה מבלבל?
רק לעתים נדירות זכרתי שאני בן שתים ע־שרה. חיים מלאי פעילות אינם
מותירים זמן לעסוק בעניינים כגון גיל, אך ברגע זה, לנוכח אי ה־בנה אדירה
כזאת, מעשה ידיהם של מבוגרים, הרגשתי פתאום באופן חד ומכאיב במלוא
כובד המשקל של נעורי. זאת היתה תחושה פיזית שהתרכזה — מסיבות שלא
הבנתי — בעורקים הרדיאליים של מפרקי ידַי. היה ברור גם שמר ג'י אייץ'
ייבסן, שמשוחח איתי מהצד השני של העולם, אולי חשד תחילה בקולי הנערי,
אך רואה בי כעת מבוגר ועמית.
ראיתי את עצמי ניצב בצומת טי אדיר.
משמאל, הערבות. אני יכול לשים מיד קץ לעניין, להסביר למר ייבסן
שכשאמרתי שהלימודים מתחילים בשבוע הבא, התכוונתי לכך שאני תלמיד
בחטיבת הביניים של מרכז ביוט ולא מרצה באוניברסיטת מונטנה. אני יכול
להתנצל בנימוס על הטעות שאירעה, להודות לו על הפרס ולהסביר שמוטב
כנראה להעניק אותו למישהו שמסוגל לעשות דברים, כגון לנהוג לעבודה
ולהצביע ולהתבדח על מס הכנסה במסיבות קוקטייל. הדבר יעמיד את ד"ר
יורן במצב לא נעים, אבל הוא הרי העמיד אותי במצב לא נעים. זה יהיה הדבר
האצילי לעשות — משהו מהסוג שאבי, הדבק בקוד ההתנהגות המרומז של
הקאובוי, היה עושה.
מימין, ההרים. אני יכול לשקר. אני יכול לשקר כל הדרך לוושינגטון
הבירה, ואולי להמשיך ולשקר גם שם; להתבצר בחדר מלון מדיף ריח בדלי
סיגריות ישנים וחומר ניקוי לחלונות, ומשם להמשיך ולהפיק רישומים ומפות
והודעות לעיתונות מאחורי דלת סגורה כמו הקוסם מ־ארץ ע־וץ מודרני. אולי
אוכל אפילו לשכור שחקן בן הגיל המתאים שישחק אותי, מישהו שייראה
אולי כמו קאובוי, מדען ק־אובוי, מישהו שבני וושינגטון יראו בו אדם חד הבחנה, בן מונטנה שעושה הכול במו ידיו. אני יכול להמציא את עצמי
מחדש, לבחור סגנון תסרוקת חדש.
"מר ספיווט?" שאל ייבסן. "אתה שם?"
"כן," אמרתי. "אני כאן."
"אז נוכל לצפות לבואך? אני מקווה מאוד שתצליח להגיע עד
יום חמישי הבא לכל המאוחר, כדי לשאת דברים בנשף החגיגי. הם
ישתגעו עליך."
המטבח שלנו היה ישן. היו שם מקלות אכילה וחוטי טלפון ולינוליאום
חסין א־ש ושום תשובה לשאלותי. תהיתי מה היה לייטון עושה. לייטון,
שלא הוריד את הדורבנות מרגליו גם כשהיה בבית, שאסף אקדחים
עתיקים, שרכב פעם על אופניו אל מעבר לשולי הגג לבוש בפיג'מת
האסטרונאוטים שלו אחרי שצפה ב"אי טי". לייטון, שרצה תמיד לבקר
בוושינגטון, כי שם גר הנשיא. לייטון היה נענה להזמנה.
אבל אני לא הייתי לייטון, ולא היה סיכוי שאצליח לחקות את עוז לבו.
מקומי היה ליד שולחן השרטוט, למעלה בחדרי, ממפה טיפין ט־יפין את
כל מונטנה.
"מר ייבסן," אמרתי, כמעט בשפתות משל עצמי. "תודה על ההצעה —
אני מופתע מאוד, באמת. אבל לא נראה לי שכדאי שאקבל אותה. אני
עסוק מאוד בעבודה ו... טוב, תודה רבה על כל פנים ויום טוב לך."
וטרקתי את הטלפון לפני שיספיק למחות.