"יאללה, תתחיל כבר לקסס. חם," אני אומר לוויקטור בפעם השלישית
מאז שהתחלנו לשמור. אבל הוא בקושי זז.
לאט ל־אט, כמו שהוא אוהב, ויקטור מוציא קופסת סיגריות
מהאפוד ושולף סיגריה עם פילטר חום. לא נוגע בלייט. הוא מדליק
מצית, מעביר אותו לאורך הסיגריה, ומלקק את הקטע השרוף בנייר
שקיבל עכשיו גוון אפור מנוקד.
אחר כך ויקטור קורע את הנייר הרטוב מהרוק, ומרוקן את הסיגריה
לתוך הקופסה הירוקה מהפלסטיק שקיבלנו בבקו"ם, מהאגודה למען
החייל. הסמל שם הסביר לנו שבתוך הקופסה אנחנו צריכים לשים
את החוטר לניקוי הקנה יחד עם בקבוק קטן של שמן ופלנלית שנקבל
באפסנאות ביום הראשון של הטירונות. אבל בינתיים, בתוך הקופסה
מערבבות האצבעות של ויקטור את הטבק.
"יאללה כבר, כמה זמן? אני גמור."
אבל הוא, יש לו את הקצב שלו. מוציא מהכיס שקית ניילון קטנה
ומקומטת. שופך מתוכה שאריות של פרחים יבשים, זרעים וחול
לצלחת פלסטיק כתומה ובשרית.
"ברגע שאני נותן לך חתיכה מהפרח הזה, זה כאילו אני נותן לך
חלק מהלב שלי," הוא אומר.
"אחי, סתום כבר את הפה. ותכין איזה ראש. שיגע ת אותי."
עשר דקות לוקח לו להפריד בין החול והזרעים לבין העלים
היבשים. את הזרעים הוא זורק למטה. לא מבזבז אותם. הם נופלים
על משטח החנייה של הנגמ"שים.
פעם, לפני שבאו הטנקים וחרשו את האספלט עם הזחלים שלהם
עד שלא נשאר ממנו כלום, זה היה מגרש כדורסל עם חורים בצדדים
לעמודים של רשת כדורעף. עכשיו יש שם שלולית בוץ מסריחה
מלאה בזבל, עם עמוד של סל בכל צד. את הטבעות של הסלים גנבו
חיילים מאיזה יחידה מיוחדת של משמר הגבול שבאו לכאן לאיזה
מבצע מעצרים.
לפני כמה חודשים, כשעוד היה ירוק ולא רק חום, כל מי שעישן
בשמירה היה זורק את הזרעים שלו לתוך השלולית הזאת. מתפלל
שיצמחו שם שתילים.
שלא נצטרך יותר לקנות את גושי החרא שמוכר לנו עמיצור,
הבעלים של הפיצרייה ליד מערת המכפלה, שלא רק שוחט במחיר,
אלא שבלי בושה עושה את זה גם לחיילים. ויקטור לא קונה ממנו.
הוא, יש לו את הסטייל שלו.
מעשן רק את מה שהביא מהחברים שלו בתל אביב. עוד רוסי
מניאק שהגיע לכאן ומשחק אותה אריסטוקרט. איש העולם הגדול.
אירופאי עלק. לא כמו הישראלים שמעשנים מה שיש, אפילו אם מה
שיש הוא זבל.
"שטקר אחי, תגיד לי, מי המניאק ששמר פה אחרון ולא ניקה
אחריו?" הוא שואל ומסתכל בפירורים השחורים שצפים בתוך בקבוק
המים מינרליים שמונח על מכשיר הקשר. הבאנג.
"וואללה, לא יודע, אחי," אני עונה, מוציא מימייה מהאפוד
ומחליף את המים החומים. ויקטור, שגמר לקסס את הטבק עם הירוק,
דוחס את התערובת לקנה הזכוכית שקניתי לפני שבועיים בפיצוצייה
בדיזנגוף.
אחר כך הוא מעביר את המצית לפול פאוור ומדליק. מוריד ראש במכה. אחרי כמה שניות הוא פולט סילון ארוך ועבה, עשן כחול
שממלא את כל החדר.
את הקנה קניתי כשהמש"קית חינוך החליטה להכניס בנו קצת
ציונות ולקחה אותנו לראות את הסרט "שואה" בקולנוע חן בתל
אביב. הקרנה מיוחדת לחיילים קרביים מכל היחידות בשטחים. שעה
אחרי שכיבו את האורות בקולנוע, כמעט כולם, כולל הקצינים, ברחו
החוצה. "סרט של אשכנזים."
התיישבנו על הספסלים הכחולים של כיכר דיזנגוף, עישנו
סיגריות ונתנו ציונים לכוסיות, שהלכו מרוצות מעצמן עם בטן
מרוטה, בדרך לחדר הכושר. עשר קיבלו רק הכוסיות שמשכו את
החוטיני מחוץ למכנסיים. יא ראבק.
פה בעמדה אין כוסיות בכלל. רק חיילים שבוזים שמתפללים
להוריד מחבל, אבל בינתיים מעבירים את הזמן בלהוריד ראשים.
אחרי שעלינו שלישיים לשמירה, גם ויקטור ואני דחסנו, הדלקנו
והורדנו שלושה כל אחד. שתיים ורבע בלילה, בית הספר לבנות
בשכונת ג'בל ג'והר בחברון, סוף ס־וף אנחנו מסודרים.
"תחנות ניצוץ, כאן ניצוץ לבדיקה," קורא בקשר הסמב"ץ החדש.
צעיר.
משמרת ראשונה לבד בחמ"ל. משחק אותה ראש גדול ומציק פה
לאנשים. מניאק.
"כאן גפרור שטקר, נשמע היטב."
אם להיות חייל ער בשלוש בלילה, זה רק בחברון. פרנויה נטו.
מהסוג הטוב. כזאת שנכנסת לך לוורידים. לתוך הנשמה. ממלאת
אותך באדרנלין ומוחקת את העייפות. בהתחלה הייתי נלחץ. קרה לי
כמה פעמים שהייתי בטוח שהנה אני הולך למות. פחדתי שאין סיכוי
שאני הולך לצאת מזה. שהשיגעון ייתקע לתמיד.
ויקטור לימד אותי להתמודד איתה. הוא הסביר לי שהיא הדבר
האמיתי. סוטול מזוקק. ואחר כך כשהיא תעבור אני אפילו אתגעגע.
הוא צדק. כשהיא בשליטה, כל הבאסה של היום נעלמת ברגע.
כיף נטו.
אין יותר מחברון לפרנויה. השפיץ של השפיץ. כאן בחושך,
קורים הדברים האמיתיים. כאן, גם שאתה בשיא הסטלה אתה מחזיק
את הרובה עם אצבע אחת על ההדק ושנייה על הנצרה.
בימים הראשונים שלנו פה, כל לילה מישהו אחר היה מדווח
שיורים עליו, ומקפיץ את כל המוצב. אחרי שבוע של לילות בלי
שינה והקפצות נון סטופ, הגענו למסקנה שהערבים שקלטו שהם לא
יכולים עלינו, הבינו שהדרך היחידה לנצח את צה"ל היא לשגע את
החיילים. איך שמחשיך מתחילים הפיצוצים ונמשכים כל הלילה.
מאות זיקוקים, נפצים, קפצונים, פיקות, חזיזים וכל מיני פצצות
שהילדים הפסיכים כאן מרכיבים ומפוצצים בלי הפסקה. לא נותנים
לך לנוח. נותנים לך את ההרגשה שאתה תחת אש. במלחמה.
מהעמדה שלנו למעלה רואים את כולם. את כל החיילים. בגבעת
שלהבת, בתל רומידה, על גגות הבתים המעוצבים בשכונת אברהם
אבינו. בית רומנו. רחוב תרפ"ט, פינת השוהדא. עומדים בגשם או
בחום בכיכר גרוס ובציר המתפללים עם נשק בתלה צוואר, מחסנית
בהכנס, קסדה על הראש. מחכים להיתקלות.
כל החיילים בחברון, כולם בדיוק באותו מצב. צעירים או ותיקים,
כולם מתים מפחד. סופרים את השניות עד שהשמירה תיגמר והם
יחזרו לשק השינה.
יודעים שמכל סמטה ומכל גבעה יכול להגיע הכדור.
רק שיגיע. שכבר יקרה משהו. שיהיה בלגן אמיתי. הסתערות
מהסרטים, כזאת עם רימונים וצרורות ארוכים של נותבים. עם זיעה
קרה שיורדת לאורך הגב. מרטיבה את התחתונים, גולשת לך לתוך
החריץ של התחת. בדיוק כמו שהבטיחו לנו שיקרה כשבאנו לכאן.
רק שיבוא כבר איזה חמאסניק מתאבד עם טירוף בעיניים, רק שיבוא
אלי ואני מפרק עליו אפוד שלם.
אבל האמת שבתכלס לא קורה כאן כלום. חברון זה לא לבנון.
הכול דיבורים. פקה פ־קה. חארטה בארטה. אפשר להיגנב.
בלבלות.
שיגע אותי הוויקטור הזה. אני מוריד את האפוד וזורק אותו על
שולחן בית ספר הירוק שהעלינו לעמדת השמירה, שיהיה איפה
לשבת.
יש עליו עדיין לבבות אדומים שציירה בטוש עבה ילדה ערבייה
מאוהבת כשעוד היה לה בית ספר. עכשיו כל מה שנשאר לנו זה
ארבעה ראשים כל אחד ושלוש שעות עד סוף השמירה.
"כוס אם א־ם א־מק הצבא הזה. אחי, תכין עוד ראש," אני אומר
לוויקטור. "אם היה לנו הידרו, היינו צוחקים כמו משוגעים כל
הלילה."