“חיית הלב/הרטה מולר
כתיבה דלה, מצומצמת ומטפורית. ישנם תיאורי נוף עם השלכה על נפש הגיבורה. נראה שבספר יש לא מעט מהביוגרפיה של הסופרת. חיים תחת משטר טוטליטרי נוקשה ומדכא. הספר הוא רווי אווירה כבדה ומעיקה. אפשר בקלות להשתלב לתוכה אולי תוך כדי התיאורים המינימליסטיים והמצומצים של הדמויות והסצנות. יש מעבר חד מתמונה לתמונה, כמו שברי זכרונות ומעבר מהיר בין עבר לעבר רחוק יותר או להווה.
מתוארת לסירוגין בקטעים מהחקירות בסקוריטטה (המשטרה החשאית הידועה לשמצה של רומניה בעידן צ'אושסקו עד לשחרורה של רומניה מעולו בשנת 1991) לבין חיי היומיום, שברי זכרונות מחייה כסטודנטית חברותה עם שלושה חברים שגם הם שוואבים, לבין חייה של לולה צעירה סטודנטית שמחפשת את עצמה על ידי חיי לילה סוערים עם גברים מזדמנים כולל דקן הפקולטה, המורה להתעמלות, זרים אנונימיים שפיתתה בנסיעה במטרו/רכבת שנהגו לצ'פר אותה על ידי מתנות כגון : כבדי ולשונות בקר וכליות חזירים.
קל לדמיין את הספר כסרט בשחור לבן. קל היה לי להבין את רוח התקופה מכיוון שספגתי מעט מהרוח הרומנית שנשבה באותה תקופה. הקריאה בספר החזירה לי שלל זכרונות מביקורי שם בקיץ אחד לפני 31 שנים :
קיץ, שנת 1983.אני טסה לרומניה לביקור מולדת לבד. טיול "שורשים" עם קבוצה מאורגנת של צעירים מכל מיני ארצות שהמשותף לכולם הוא מוצא הוריהם הרומני. או מעבר באיזשהו שלב בחייהם ברומניה. היו שם קנדים, יוונים, צרפתי, גרמנים, אוסטרים, ישראלים, אוסטרלי. הטיול היה מאורגן על ידי המפלגה הקומוניסטית ופורסם על ידי עיתון שהופץ לגולים מחוץ לרומניה במגמה להראות כמה שטוב לרומנים ואיזו ארץ נפלאה יש להם וכמה כדאי להם או לילדיהם לאן לחזור.
בסוף הטיול שהיתי שבוע בבוקרשט עד החזרה לארץ. היה אחריי מעקב. בוודאות. איש עם מגבעת ועם מעיל גשם בצבע אופוויט, כמו בסרטים. אותי זה הצחיק אני מניחה שאת הרומנים זה לא.
בספר מתוארים המעקבים אחר הסופרת וחבריה. את החיפושים בחפציהם במעונות הסטודנטים, החיפוש בבתי הוריהם. החקירות עם כלב בשם פיילה (עור). פתיחת דואר אישי. הנעקבים פיתחו שיטה כדי לדעת אם מישהו חיטט בחפציהם או פתח את המכתבים ששלחו אחד לשני : הם שמו מעל למזוודה הסגורה שתי שיערות או בתוך המכתב שערה מראשם. אם הפותח לא היה מוצא אותה הוא ידע שמישהו חיטט.
המעקב אחר הרביעיה החל לאחר התאבדותה של לולה הסטודנטית שגרה בחדר משותף עם הגבורה. ובעיקר אחרי שמצאו שיר שכתב אחד מהחברים . משהו בשורות השיר נשמע חתרני, כנראה בעיני החוקרים. בתקופה ההיא לא הייתה צריכה להיות סיבה טובה לחיפושים. העבר הנאצי של הוריה וסביה של הגיבורה עולים מדי פעם. המספרת מזכירה את השוואבים מיעוט גרמני שהתיישבו בכמה מחבלי הארץ של רומניה בעיקר בטרנסילבניה ובנאט, שאוכלסו על ידי רוב הונגרי.
חבל הארץ סופח לאחר מלחמת העולם הראשונה לרומניה. הגרמנים היו מיעוט בתוך מיעוט. הם הובאו לשם על ידי מלך הונגרי במלחמתו ברומנים לפני כאלף שנים בערך. הם שמרו על זהותם, שפתם ותרבותם מבלי להתבולל בסביבה. היו להם כפרים משלהם. הם גם יסדו כמה מהערים היותר יפות ברומניה בחבל ארץ טרנסילבניה. וקראו להם בשמות גרמנים.
בתקופת מלחמת העולם השניה בחרו אותם שוואבים להזדהות עם גרמניה הנאצית, חלק מהם חזרו למולדת הישנה והצטרפו למפלגה הנאצית וחלק מהם בחרו להשאר אבל הגברים ביניהם אביה של הרטה והגיבורה בספרה התגייסו לשרת את הוואפן אס.אס.
אחת מהאפיזודות היותר חזקות בספר, שהסעירה לפחות אותי, הייתה הנפת דגל הנאצי באמצע הכפר על ידי סבה של הגבורה. סבתה של המספרת הלשינה על אחד מבני הכפר בפני אחד הקצינים הגרמנים שאינו מצדיע לדגל. אותו בן כפר נלקח משם ולא חוזר לעולם. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה רומניה בת ברית של גרמניה ושלטונה היה פשיסטי מרצון. כך שהזדהות עם הנאצים בתקופת המלחמה לא הייתה דבר פסול. הבעיה לאותם נאצים החלה עם תום המלחמה ועליית הקומוניזם אחרי כיבושה של רוסיה.
בלי ספק, שבספר ישנם תיאורים די מזעזעים על מוות, עינויים, כלא, דיכוי, של המשטר את האזרחים. מולר מטיבה לתאר את משטר הדיכוי הטוטאליטרי הרומני של תקופת צ'אושסקו עת היו על כל שני אזרחים סוכן סקוריטטה אחד. בכל קרן רחוב הוצבו שני שוטרים. הם בדקו דרכונים סתם, לי למשל. למרות שלא עברתי אף עבירה. אולי כי ראו שאני תיירת או שסתם הם אהבו להתעלל באנשים. שידרתי נינוחות וכך כנראה לא קרה כלום.
המספרת חוזרת ומתארת את רעבון הנשים לגרבונים דקיקים. מוטיב חוזר בספר. לולה הסטודנטית המתה עם פטיש לגרבונים. המספרת מתארת רידוד בצק ללחם קודש בעובי של גרבונים דקיקים. תיירים שנסעו לשם בשנות ה-70 וה-80 נהגו להביא לשם למכירה גרבונים תוצרת ארצנו וקפה שחור. אלו היו מצרכים מבוקשים ביותר אז. מי שלא חי בתקופה ההיא ברומניה קשה להבין מה שעברו אזרחיה. מי שמדוכא ידכא אחרים.
רומניה 1983. נופים יפהפים, נוף מרהיב, ארץ רחבה עם ערים עתיקות ובניינים עתיקים מרשימים. בוקרשט נקראה בשעתה : פריז הקטנה. הכפר מוזנח ומיושן, מעבדים שם את האדמה כמו לפני מאות שנים עם מחרשות. אין טכנולוגיה מודרנית. למרבה הפלא ברומניה של שנות ה-80 בכפרים קל יותר למצוא מוצרי מזון. בעיר – מחכים שעות. בשוק בבוקרשט – שני דוכנים בלבד. אחד עם מלפפונים והשני עגבניות. ליד שניהם משתרע תור ארוך יותר מאשר בקופ"ח אצלנו. לאנשים יש כסף אבל אין מצרכים. בסופרמרקטים בבוקרשט יש בחלון הראווה שוקולדים. מסוג ז' – לא טעים.בתוך המרכול – לחם יבש. זה הכל. אישה הולכת ברחוב ומדברת לעצמה – ."גבינה צהובה , או אלוהים ואני חשבתי שזאת גבינה צהובה". אנשים פנטזו על אוכל ואילו אנחנו קבוצת התיירים קיבלנו שלוש ארוחות ביום כיד המלך ועוד על חשבון המפלגה. באחד מהכפרים הקטנים ליד עיר בשם סיביו, המפורסמת בנקניק שלה שיש אומרים שהוא עשוי גם מבשר סוס, התארחנו בבתי איכרים ואכלנו שם ממליגה עם שמנת שחובצה יחד עם סוכר. הכל תוצרת בית כמובן. בשדה החרוש ליד הבית רעו פרות.
החיים לתיירים בפרט אלו שהמפלגה חפצה ביקרם היו נעימים יותר , לאזרחים הרומנים למיעוטים : יהודים, הונגרים וגרמנים היה קשה.
לאורך כל הספר המספרת וחבריה מתלבטים בין אם להשאר או להגר. כמובן שהעוקבים מגבירים את המעקב והלחץ קוראים לחקירות כולל עינויים, החיים נעשים בלתי אפשריים. מי שמצליח לברוח לא חוזר. מי שעוזב את חבריו מאחור משול למת, מי שנשאר לא חי.
ספר לא קל לקריאה מבחינת הבנת הקריאה, כתוב כשירה יותר מאשר פרוזה. ישנם ביטויים או שפה שמובנת או משמעויות דקות למי שמבין את השפה למי שלא חי במשטר טוטליטרי מדכא, קשה לו להבין את החיים, את האווירה, את התנהגות האנשים.
דווקא שם הספר : חיית הלב – מהות הלב (תרגום חופשי כנראה ), הרצון לחיות שקיים בכל אדם, לא מובן מאליו בעת קריאת הספר. האנשים מתנהלים כאילו רוקנו להם את הלב.
למרות הקריאה המסיבית שלי וכתיבת הסקירה, משהו שלא עשיתי במשך הרבה זמן, ובוודאי לא לספרים הרבה יותר טובים שקראתי. דירגתי אותו רק בשלושה כוכבים. בעיני הוא לא ראוי ליותר.
דעתי האישית היא שהסופרת הרטה מולר, קיבלה את פרס הנובל לא מעט בגלל פוליטיקה ולא בגלל כישורי הכתיבה היוצאים מן הכלל שלה.”
