“"הוול סטריט מתודלק על ידי תאוות הבצע ומשומן על ידי החמדנות" (עמוד 235).
המותחן "תיקי טימותי" שכתב הסופר האמריקני לורנס סנדרס (הוצאת זמורה־ביתן, 1990), הציג לעולם את דמותו של טימותי קון, בלש הוול סטריט. קון עובד בחברת מודיעין פיננסי שהקים יוצא הבולשת הפדרלית. החברה, שממוקמת במנהטן מבצעת חקירות עסקיות עבור לקוחות שרוצים לדעת שהצד שעמו הם עושים עסקים הוא הגון וישר. לעתים נדירות מגיע לידך ספר ובו דמות ראשית שעליה קם ונופל הכל. זהו בדיוק המקרה הפעם. קון, ככל הנראה יהודי אקצנטרי ומתבודד מברוקלין, לחם בווייטנאם כקצין בנחתים (המארינס). המלחמה שינתה אותו והוא שב ממנה ציני, מריר ועם הבנה עמוקה של התהומות שאליהם יכולים בני אדם להתדרדר ועד כמה רע הוא טבע האדם. קון הוא בלש השונא את האנושות אך תמיד יש בליבו נקודה רכה עבור החלשים, הנזקקים והנדכאים. בין שיהיו אלו עניים מרודים או עשירים כקורח, כולם יכולים ליפול קורבן לידי נבלים. הוא חי בגפו בעליית גג עלובה ומגדל את החתול האהוב שלו, קליאו, שהוא ייצור בעל תיאבון בלתי רגיל וחיבה לתנומות דווקא באמבטיה או מתחת לכיור המטבח.
"אני בסך הכל חייל מארינס לשעבר, שאכל כמות של חרא שתספיק לו לכל החיים. למות זה לא כל כך גרוע; כל אחד מוכרח לעשות את זה. וברגע שאתה תופס את זה, יש לך יתרון גדול על החלאות, למה שאלה חושבים שהם עומדים לחיות לנצח" (עמוד 90), תיאר קון את עצמו. "השקעתי מאמץ גדול ביותר כדי לבדוק את עברך. חיל המארינס. וייטנאם העיטורים שלך. שירתת את ארצך היטב"( עמוד 163), סיפר לו פרופסור גיבי, נציג של סוכנות ממשלתית עלומה, אך קון רחוק מלהתרשם. "למה לא סיפרת לי שיש לך את כל העיטורים האלה מהמארינס?" (עמוד 49), שאל אותו חברו, בלש משטרת ניו יורק ניל דאוונפורט. "כי משכנתי אותם" (עמוד 49), השיב.
הספר תיאר שלוש חקירות שאותן ניהל קון. הראשונה עסקה בחברת נדל"ן מושחתת, שבעליה מעורבים בכל מגילוי עריות, סמים, ועד לרצח. בשנייה, חקר קון מרפאת פוריות המתמחה ביצירת חיים חדשים אבלגם במוות אלים, ובשלישית משפחת נוכלים שבדית שניהלו שורת חברות מגלריות לאומנות ועד למסחר מניות. קון מתרוצץ בין המשרדים המפוארים בוול סטריט ודירות הפנטאוז בגורדי השחקים של מנהטן ונעזר בחבריו למשרד החקירות, במספר בלשים חרוצים וישרים במשטרה וכמובן וגברת לבבו המחוספסת והחמה סאמנטה ואטלי, המשנה למנהל משרד החקירות.
למרות מוזרויותיו קון זוכר היטב את שלמד בנחתים והוא הקשוח שבקשוחים. אם תנסה לתקוף אותי במכות קארטה, הזהיר נבל שעמד לעשות כן, "אני מוריד לך את פיקות הברכיים. אתה מבלה את שארית חייך בהלסתובב על סקייטבורד. זה מה שאתה רוצה? או אולי אני הולך על הביצים שלך, ואז תוכל לשיר סופרנו במקלחת. קדימה, נסה אותי. בטווח הזה אני לא יכול לפספס" (עמוד 214).
כששני בריונים שכירים אורבים לו באמצע הלילה ומכים אותו נמרצות, הוא לא מוותר. שוכב על המדרכה בעודם צועדים למכוניתם, הוא שולף את אקדחו. כשההם נוסעים לעברו במכוניתם "בצוויחת צמיגים, הוא מוכן לקראתם, זרועותיו מושענות על המדרכה, האקדח מוחזק בשתי הידיים. האקדח אינו יציב בידיו, זאת הוא יודע, אך מן המרחק הזה אין הוא יכול להחטיא" (עמוד 178). בעוד המכונית נעה "הוא יורה בשיטתיות, עוקב אחרי המכונית, דופק כדור אחר כדור כאילו היה במטווח. דומה כי המכונית הארורה סופגת את יריותיו ללא כל השפעה, עד שבמרחק כעשרה מטרים במורד הברודוויי, סוטה לפתע הפונטיאק בחדות מנתיבה, עולה על המדרכה ומתנגשת בחלון הראווה של מסעדה אופנתית חדשה המגישה קיש וסלט תרד. המכונית צוללת לתוך המסעדה החשוכה בצוויחת מתכת מעונה וקול כתישה של עץ מתנפץ" (עמוד 176). בלש משטרה סיפר מאוחר יותר לקון כי כשהשוטרים מחלצים את המכונית מן המסעדה, "הם מגלים גווייה במושב הקדמי. הוא זוהה כברני סנודגראס" (עמוד 178). לדברי הבלש מה שהרג את אותו סנודגראס זה "כדור בצד האחורי של הראש. נורה ממרחק של אולי שמונה או תשעה מטרים. יש שם עוד כמה נקבי כדורים במכונית ואנחנו שולפים משם קליע משל מאגנום שלוש חמש שבע. אתה מסתובב עם כלי כזה, נכון, קון? (עמוד 179).
סנדרס, בעצמו בוגר המארינס וסופר מותחנים משובח יודע לכתוב והתוצאה, אם כן, מהנה, מבדרת ומותחת. שווה.”
