הפכתי ליתום עוד לפני שמלאו לי שמונה שנים, אבל רק כשהייתי בן תשע התחלתי להבין שאמא ואבא שלי לא ישובו עוד לעולם.
פתאום תפסתי את גודל האסון – אין לי בית. אין מקום שבו מחכים לי, אין לי חיק חם לחזור אליו.
ההבנה הזאת היתה אכזרית מדי לילד רגיש וחולם בהקיץ כמוני, ועוד בשנתיים הקשות ביותר שידעתי בחיי. לכן קיבלתי על עצמי אפוטרופסות זמנית, עד שאגדל ואתחזק ואהיה בלתי פגיע.
כעת, משבגרתי ושיבה זרקה בשערי, אני מבין שזה עדיין לא עבר לי: עד היום אני חי על תקן של יתום, שקיבל על עצמו אפוטרופסות זמנית. מאז אינני נח לרגע, ואפילו לא עצרתי כדי לדבר עם עצמי, גם לא עם אחרים. אינני חדל מלגדול ולצבור כוח, כדי שאיש לא יוכל לפגוע בי עוד.
אני עדיין מרגיש יתום, כי נגזלה ממני הזכות להתבגר בבית הוריי. לא ראיתי אותם מזדקנים – ואילו אני אמנם צמחתי וגדלתי, אבל נראה שלא בשלתי ובגרתי. נותר לי רק לקוות שלא ירחק היום, שבו אפנים ואדע לבטח שאני כבר מספיק גדול, וכבר אין לי צורך למצוא חן בעיני שום אדם, מלבד בעיני עצמי.
רק אז אבשיל ואירגע.
*
מגיל שבע נזרקתי וטולטלתי ברחבי ברית המועצות, כשרוב הזמן לא ידעתי ולא הבנתי איפה, למה ואיך. שנתיים תמימות חלפו עד שדורה אחותי מצאה אותי, ועזרה לי להיחלץ מהגיהנום. היום ברור לי כי שרדתי רק בזכות אנשים מסורים וטובי לב שנקרו בדרכי: נראה שהיו לי די תבונה ושכל לזהות אנשים כאלה, להיצמד אליהם ולמצוא חן בעיניהם. ואמנם, הם אלה שהגנו עלי וסייעו לי לצאת ממצבים בלתי אפשריים.
את חברי הראשון, בן גילי רוּדוֹ, הכרתי בבית ההבראה ליתומים, לשם הגעתי מבית החולים בטשקנט – רזה, צנום ורעב לאוכל וליחס, בעיקר ליחס. לפני שפגשתי את רוּדוֹ, שלימד אותי פרק בחברות חמה ומגוננת, הייתי בודד לחלוטין. לא ידעתי איפה אחותי, ואם היא בכלל בין החיים. לא היה לי קרוב או מודע, לא חבר ולא רע. בחלומותיי בהקיץ בראתי לי עולם מגונן – הורים טובים ומסודרים כלכלית, בית חם והרבה אהבה. אבל שיחות הנפש עם רוּדוֹ, יתום בודד בעצמו, השפיעו על תחושותיי ועזרו להן להבשיל. גם כשאולצנו להיפרד, הגעגועים אליו היו חלק ממני. ידעתי שהוא קיים, שהוא חבר שלי ונאמן לי.
לא אוכל לתאר כמה דמעות שפכתי בשנה הראשונה לנדודיי, בין בתי המחסה ששהיתי בהם. אך מאז יבש מעיין הדמעות. שוב לא בכיתי. כמעט.
ילדים בוכים כשיש תגובה לבכיים. מן המפורסמות היא כי ילדים, שגדלו בבתי יתומים מינקותם, אינם בוכים כלל. הכלי הזה התגלה להם כבלתי יעיל מגיל צעיר ביותר, ועם הזמן אבד להם לנצח.
אכן, כבר אז לימדו אותי החיים שהבכי מציג אותי כחלש ופגיע. לכן חדלתי מכך לחלוטין.
פעמים רבות לבי בוכה בלי דמעות, ואז גדול הכאב שבעתיים. במקרים כאלה אני מרגיש כבעל-מום, כי אי-הכושר לבכות הוא נכות של ממש.
*
זיכרונות ילדות הם נכס. כמו אלבום תמונות מלא דמויות, שאפשר להיזכר בהן ולהתרפק עליהן. האלבום שלי דל מאוד. מהבית אני זוכר רק דמויות מעטות ומטושטשות. אפילו הוריי אינם ברורים לי כל-כך.
אבל מה היו חיי בלעדי דמויות אלה, שאני נושא אתי על לוח לבי? הרי בהשוואה למי שנגזלה ממנו ילדותו כשהיה תינוק, מי שאין לו שום זיכרונות מביתו, מהוריו ומקרוביו – שום זיכרון של ליטוף, של מבט אוהב ואפילו זיכרונות קשים – בהשוואה לאומלל כזה, אני ממש אדם עשיר.
אני מתרפק על אלה שאני זוכר, לטוב ולרע, והם כולם שלי. אוצרי הבלום. אליהם אני חוזר כשהחושך יורד עלי ואני כואב ובוכה, אבל אינני בודד.