אקספרסיוניזם נבואי, בשירת ארץ - ישראל, משמעו מבע פיוטי המתחבר בסגנונו הגבוה, רב השגב וההתלהבות, לחזון נביאי ישראל, במרכזו מתן ביטוי לבעיות האומה במולדתה ולגורלה בגולה. המבע השירי חוצה גבולות במעבר מן הלאום אל היחיד ונסמך על מסורת של שירה אוניברסלית ומיטאפיזית שאינה עומדת בסתירה לשירה מגוייסת. ברוח זו נכתבו שיריו של אורי צבי גרינברג, ביידיש ובעברית, כמו גם מאמריו והצהרותיו המאניפסטיות. מפעלו הפיוטי, שמעטים כמוהו להיקף, להגות ולעושר חוויתי, מצטיין בדבקותו בעקרונות השליחותיים, ובביצורם כמסכת פואטית מלוכדת, המשורר נלחם כל חייו להגשמת עקרונותיו, חזר על עיקרי אמונותיו, הוסיף עליהם ושיכללם בלי - הרף, כפי שהתחייב ממהלך האירועים ההיסטוריים, לנוסחו הלוהט, המתפרץ בריתחה ושאגה, חברו כתיבה אימפרסיוניסטית, מרהיבה בצליליה הרכים, המעודנים, שבאה להשלים את אמונתו ב"שיר - אש - דת - כיסופים", ואת יכולתו ללכד מראות וחזיונות מראשית הזמנים ועד אחריתם. הנוסח האקספרסיוניסטי, בהתגוונותו האימפרסיוניסטית, מציין גם את יצחק למדן, שהעקדה האישית והלאומית נמצאת במרכזה, אצ"ג ולמדן חלקו זה על זה, אך שניהם קרובים זה לזה בהתמסרות ללא - סייג לאידיאלים הציוניים ובדאגה לאדם היהודי בכל אתר ואתר. מתתיהו שוהם מפליג לתנ"ך במחזותיו. הוא שם את החזון הנבואי ואת ההתנגדות אליו בפיהן של דמויות המייצגות תרבויות שונות וכלל בהשקפות השונות עולם יצרי המתסיס את הקונפליקטים הדרמטיים. ועוד עלה בידיו להתיחס על סף מותו לנאציזם הנאבק בכל כוחו בערכי היהדות שהנביאים שימשו להם לפה. שלושת המשוררים שותפים, תוך התייחדות בדרך סגולית ועצמאית בנטילת חלק בזרם פיוטי ראשי בתולדות השירה העברית בכלל ובשירת ארץ - ישראל בפרט.