“מי שאוהב את ספריו של ז'ורז'ה אמאדו יאהב גם חלק מהסיפורים בקובץ הזה... אבל למי שלא מכיר את התרבות והספרות הברזילאית זה לא הספר להתחיל איתו את ההכרה.
האשמה העיקרית היא של העורך פאולו רונאי שהתמקד יותר מדי בשמות המחברים ופחות בסיפורים עצמם, כי את מי מעניינים כיום הפוליטיקה של שנות השלושים או הגיגים ספרותיים משנות הארבעים?
הספר מכיל 21 סיפורים שנכתבו בין 1880-1960 ע"י 18 מחברים (בהם גם סופרת יהודיה) כשרק מחציתם עברו את מבחן הזמן. הפנינים העיקריות: לילה של אדמירל, רוכש האחוזות, נוף אבוד ודו-קרב.
בזמנו חייתי כשנתיים בברזיל, כך שהתרבות הברזילאית קרובה אלי וחבל לי על כך שהעורך פספס כאן בגדול, גם בהגבלה לשנת 1960 בעוד ששנות השישים היו תור הזהב של הסיפורים הקצרים שהיו "כלי נשקם" של הרבה סופרים צעירים כנגד הדיקטטורה הצבאית ששלטה אז בברזיל.”

“קשה לי אפילו להחליט איך לדרג את הספר הזה. הוא יותר מ"בסדר" אבל פחות מ"טוב".
יש בו סיפור אחד מושלם ונפלא - רוכש האחוזות, שבעיני הוא היחיד בספר הזה - שיש בו גם עלילה, שאשכרה קורה בה משהו, וגם כתוב מעולה ומתאר תיאורים מעניינים (שאת זה יש בעוד סיפורים בקובץ, כמו למשל "האיש שידע יואית").

אני בדרך כלל מחפשת את שלושת המרכיבים - עלילה, איכות כתיבה ואמינות.
סיפורים כמו "נוף אבוד" ו"דו קרב" מצוינים מבחינת הכתיבה, ויש בהם גם תיאורים וסוג של עלילה, אך הם מאכזבים כי הסוף מבעס, וזה ייכנס כאן תחת הגדרת ה"אמינות". ולא כי הסוף עצוב, אלא כי הוא לא מרגיש נכון, לא משאיר איזה קתרזיס, אם מותר להשתמש במילים גסות משיעורי ספרות.
(והסליחה עם משאדו די-אסיס, שאני מתה עליו ויש בקובץ הזה 3 סיפורים שלו, אבל הם לא מתקרבים לרמה של ספרו האלמותי "זכרונותיו של מת").
אין איזה טוויסט, אין הפתעה, הכל קצת צפוי מראש, והכל מזכיר סופים של "ואז הוא התעורר וגילה שהכל היה חלום". זה לא באמת הסוף, אבל זה מייצר את אותו סוג של אכזבה.
משום מה ציפיתי בסיפורים קצרים לפואנטה. ואולי זו רק אני...
אולי הפואנטה, או הפאנץ' ליין, אבדו ביחד עם הנוף (האבוד).
ואולי פואנטה זה לחלשים.

אז מה בכל זאת מציל את הספר הזה, חוץ מ"רוכש האחוזות" האלוהי?

ברוב מהסיפורים יש תיאורים מעניינים של החיים בברזיל (של פעם (הסיפורים נכתבו עד 1960), או של אזורים נידחים מאוד, או גם וגם), כגון: העיירה בג'ונגל שכל תושביה בעצם משועבדים ל"חברה" שבונה מפעלים ולמעשה מותירה אותם תמיד בחוב שגדל והולך, קרנבל בריו דה ז'נירו, חווה מרוחקת ומאובקת בערבות הפנימיות של ברזיל, עיירה נידחת בהרים, שלא מגיעה אליה רכבת, עיירה נידחת במישור, שמגיעה אליה רכבת. מריבות פוליטיות אין סופיות בין שתי מפלגות יריבות, נקמות דם אינסופיות בין משפחות שנמשכות דורות, עבדים ורודפיהם, קשאסה, טבק, סוסים, דיונים, בלאגן, טרופיקליה, עם איזו עטיפה חיצונית דקיקה ופריכה של אירופאיות אלגנטית ומעודנת עם תרבות ופסנתרים. כל הניגודים האלה שהם ברזיל.

אז מי שאוהב מאוד את ברזיל (כמוני, שזה היה התירוץ שלי לקרוא את הספר הזה) ורוצה קצת להרחיב את היריעה כמה דורות אחורה, או קרא איזה ספר מוצלח של סופר ברזילאי, ורוצה עוד קצת אווירה משם, בתוספת קצת כבדות ודיכאון, אבל עם אווירה קולוניאלית בטעם של פעם, יכול.

מי שפחות, יכול להישיר ל"זכרונותיו של מת" או ל"דונה פלור ושני בעליה", למרות שהוא יפספס את האבק ונקמות הדם. מי שממש בא לו על נקמות דם ואחוזות מאובקות יכול לראות את הסרט (הנפלא והנורא) "מאחורי השמש", שם יש מנה גדושה מאלה, רק עם פואנטה.”