הספר עוסק במסע ארצי ורוחני כאחד. המסע הארצי עובר דרך נקודות זמן ומקום, כמו זיכרונות ילדות, חדר הילדות, המשחקים, תמונות בית שכבר איננו, ואף המחשבה שהתערפלה במשך השנים. הנפש בורחת אל מקומות הזויים, חסרי זמן ומקום. שם אין צעקה, הדברים נמדדים בהיבטים רוחניים, ללא טרוניות. מעין קבלה והשלמה שכלית מפוכחת, שכך היה צריך לקרות.
המסע הרוחני מפורר את אישיות המשוררת לדקויות של ברזל ואבן. אך המים הם הריכוך, הגורם הממתן. בשירתה זו בולטת ארוטיקה וחושניות נשית מובהקת היא מובעת באהבת גוף המתבטאים בתיאורי ידיים וגפיים רכים, לעומת אהבה רונית הנתפשת במילה שתפקידה לנצח את המוות.