“"אחותי בונגסון" מתאר מציאות חיים לגיטימית בקוריאה בפרט ובאסיה בכלל בשנות השישים והשבעים.
למי שהתרבות הקוריאנית לא מוכרת לו עלול לקרוא את הספר ולא להבין איך דברים קשים וכואבים מתוארים בצורה כה ניטרלית ללא נגיעות,
אך קוריאה מוכרת לי היטב, הגישה העדינה אך המרוחקת היא עצם התרבות הקוריאנית, האיפוק הוא אחד מדגליה הרבים.

חדי ההבחנה בוודאי שמו לב שלהבדיל מתרבויות אחרות הגברים הקוריאנים אינם דומיננטיים מאוד, להבדיל דווקא מן היפנים והסינים, הם שקטים מאוד וכפופים יחסית, אם זאת הם מכובדים מעצם היותם בעלי המשפחה.
האישה הקוריאנית איננה כנועה, כך לפחות אני רואה את המצב, היא מנהלת ביד רמה את המשפחה,

סיפורה של בונגסון, הוא בעצם סיפור של דור, של נשים רבות, משרתות רבות, שנאלצו להסתדר ככל יכולתן בתנאים לא פשוטים, אבל הן לא גבעולים דקים שרוח קלה מפילה אותם, הן עצי במבוק יציבים, שנעים יחד עם הרוח,”

“הסיפור הוא סיפור אישי על חיי הנשים בקוריאה, אך הוא אוניברסלי באמיתות על החיים.
תובנות על אופי בני האדם, הרצונות שלנו, המכשולים שבדרך.
ישנם מספר משפטים בספר, בהם אתה מפסיק וחוזר ומהדהד לעצמך מסרים.
מומלץ. נשאר הרבה זמן במחשבה.”

“אחת הסיבות לבחירת הספר הזה היא מוצאו הקוריאני, מדינה שעליה אני יודע מעט מאוד וחשבתי שהספר יפתח צוהר ויילמד משהו. רוב הנלמד בספר הוא הדמיון הגמור לסין במתן השמות, באוכל ובעוד כמה מנהגים. על המנהגים למדתי בהערות שליוו את הספר בסופו, עניין מעצבן שהגיע הזמן שיד המחוקק תתן עליו את הדעת ותאסור על העברת ההערות לדפים האחרונים. בספר עצמו לא נלמד דבר על קוריאה,שלא יכול היה להתרחש כמעט בכל מדינה.
ומה כן יש בספר? יש ילדה בשם ג´יאנג והמשרתת שלה בונגסון. בונגסון היא בת 19 וג´יאנג בת 5 בתחילת הסיפור, הנמשך כשנה וחצי. כנהוג במשפחות רבות בקוריאה (הסיפור מתרחש ב-1968), את הילדים מגדלת משרתת, הדואגת גם לשרותים נוספים למשפחה. המשרתת אינה זוכה להשכלה מסודרת והיא גדלה כאחת מבני המשפחה כמעט עד לנישואיה.
הטקסט מתיימר להיות טקסט פמיניסטי וככזה הוא מבכה את גורלה של בונגסון, המשרתת האהובה של ג´יאנג. ג´יאנג מספרת את סיפורה באהבה גדולה, מבכה את גורלה של בונגסון ותוהה אם אין הגורל כתוב מראש ולא ניתן לשינוי.
התעברותה של בונגסון לנער בן גילה בערך, העובד למחייתו במכבסה, היא ראשית הנפילה שלה, כשלאחר ההפלה היא משודכת לאיכר אלמן, הנפטר זמן לא רב אחר כך, מותיר את בונגסון עם ילד. זה בערך זמן הפרידה הסופי של ג´יאנג מבונגסון, פרידה כואבת הגורמת לה לכתוב את הסיפור.
יצאתי מהקריאה ברגשות מעורבים. הסיפור אינו רע ולא בלתי מושך. הכתיבה רהוטה ובדברי ההסבר על גונג ג´י-יאנג המחברת כתוב שהיא פעילה פמיניסטית בפרט ולמען רפורמות חברתיות בכלל. אבל אפיון הדמויות לא ממש עמוק, קוריאה כמעט לא באה לידי ביטוי בספר ואם רק נשווה ספר זה לספר אחר שניסה לתאר, והצליח, את גורלותיהן של נשים, ספר זה נופל מספרה של ליסה סי: סיפור כתוב במניפה.
למרות הכל, ספר זה כן ראוי לקריאה.”

“אחותי בונגסון מספר על דרום קוריאה בשנות השישים. בעדינות וברחש מסופר סיפורה של בונגסון, משרתת צעירה שחיה את חייה למען אחרים. האמינה פעם אחר פעם ושרדה.

קראתי את הספר תוך שלוש שעות ועדיין דמותה של בנגסון לא ברורה לי.

אירועי הספר מלווים את קוריאה בזמן יציקת היסודות להקמת אמפריה כלכלית משגשגת והשינוי שהחברה עברה מחברה כפרית ברובה לחברה מערבית כפי שהיא כיום.”