1


עוד גבעה אחת. מרתה הביטה מעלה אל מדרגות האבן שהתעקלו מהמזח וראתה סוף-סוף את הבית. תודה לאל.
כאשר ירדה מהסירה בסנטוריני היא חשבה, "הגעתי הביתה." אבל היא שכחה את הטיפוס והיא לא סיפרה על בואה לאריאלה, האשה ששמרה על הבית. כך שאיש לא בא לקדם את פניה.
לא משנה. היא היתה נחרצת בדעתה להגיע הנה בכוחות עצמה, להיות כאן בגפה. הטיפוס היה חלק מזה. ובכל זאת, היא היתה תשושה ומיוזעת והתיק שלה, שנארז לקראת המעבר בחזרה לניו-יורק, לא לטיסה נואשת של הרגע האחרון ליוון, היה כעופרת כאשר גררה אותו מאחוריה.
היא הרימה שוב את עיניה. בחום הקיץ המזהיר נראו קירות האבן הלבנים של המבנה הדו-קומתי כמעט כמו תעתוע, חלום. מרתה פעלה על אדרנלין במשך זמן כה רב עד שהיתה מאמינה שמדובר בהזיה אלמלא נותרה ללא כסף, לאחר שהוציאה את הדולר האחרון של חסכונותיה על כרטיס הטיסה הזה מניו-יורק הנה אתמול בצהרים.
האם זה היה רק אתמול?
נראה כאילו בחיים אחרים עלתה בשמחה במדרגות אל הלופט של החבר שלה, ג'וליאן בטרבקה, מצפה לחיוך ההורס שלו, לזרועותיו הפשוטות לרווחה שיניפו אותה באוויר מרוב אושר כאשר תכריז שחזרה לתמיד, שסוף-סוף גמרה את ציור הקיר בצ'רלסטון שהרחיק אותה מניו-יורק לחודש תמים, ושבהיעדרה קיבלה החלטה – שהיא מוכנה לחלוק אתו את משכבו.
היא פתחה את הדלת, קראה בשמו. ואז שמעה את רחש המים במקלחת והשליכה את הזהירות לכל רוח. איזו דרך טובה יותר להוכיח לו שהיא מוכנה לאינטימיות שדרש –
וכך חלצה את סנדליה, פשטה את חולצתה והורידה את החצאית מעליה בעודה פותחת את דלת חדר האמבטיה.
וגילתה שג'וליאן אינו לבדו.
דרך הדלת המכוסה אדים היא ראתה שניים מתחת לסילונות המים – ג'וליאן, שערו הבלונדי צמוד לראשו, ואיזו ברונטית חטובה שגופה שזוף. שניהם היו עירומים, שלובים זה בזה.
מרתה עצרה על מקומה, מרגישה כאילו מישהו הלם בבטנה באגרוף, נטועה בנקודה כשהיא מביטה במראה בזמן שכל חלומותיה מתנפצים אל סלע המציאות הנוראה.
ואז גרם משב האוויר הקר שהביאה אתה עם פתיחת הדלת לג'וליאן להרים את ראשו. הוא ניגב את הזכוכית בידו ובהה בפניה ההמומים.
פיו נפער בגידוף שלא שמעה. פיה של מרתה היה קפוא כרגליה בזמן שהתבוננה באשה שהתחככה בו בלי מודעות לנוכחותה. ג'וליאן עצם את עיניו לרגע ואז פקח אותן ושב ופגש את עיניה. הפעם היה שם פחות הלם ויותר התרסה.
ותודה לאל שמרתה גילתה שרגליה מסוגלות לנוע.
היא הסתובבה, הרימה את החולצה שלה, כדי לכסות את עירומה, את הפגיעות המטופשת שלה. היא הרימה אותה בפנים בוערים ולב הומה – אבל טרקה את הדלת בכל כוחה בדרכה החוצה.
היא ירדה במדרגות, התיק שלה מאחוריה, נואשת לברוח אל הרחוב, שם תיטמע בין עוברים ושבים שאינם מודעים להשפלה שלה, לכך שעולמה הסתחרר ללא שליטה. אצלם הכל נותר כשהיה.
אבל עולמה של מרתה התהפך על צירו.
היא בילתה חודש בצ'רלסטון כשהיא חושבת על ג'וליאן, על מערכת היחסים שלהם, תהתה אם הוא 'האחד'. היא עשתה הכל לאט, לא רצתה לקפוץ אתו למיטה רק בגלל שהוא מקסים ונחמד וסקסי ורוצה להיכנס אתה למיטה.
היא ראתה את אחותה עושה את זה יותר מדי פעמים. מרתה היתה נחושה בדעתה תמיד שתהיה 'בטוחה' לפני שתיכנס למיטה עם גבר.
וזה ממש הועיל לה. היא לא יכלה אפילו לאלץ את עצמה להישאר בניו-יורק. היו בה אולי עשרה מיליון איש, אבל היא לא היתה מספיק גדולה לשניהם. היא הרגישה שהיא חייבת לעזוב.
היו כמה מקומות אליהם יכלה לברוח – אל בית הוריה בלונג-איילנד, אל בית אחיה אליאס בברוקלין, אל בית אחיה פיטר בהוואיי, אפילו אל כריסטינה אחותה – למרות שרק אלוהים יודע שבחיים לא היתה עושה את זה. האדם היחיד במשפחה אליו לא היתה רצה היה אחיה התאום, לוקס, מפני שלוקס תמיד נדד ממקום למקום – ניו-זילנד בשלב זה, חשבה, אבל מי יודע, בעצם. כל האחרים היו נותנים לה מקלט. ופיטר ואליאס לפחות לא היו שואלים אפילו מיליון שאלות חטטניות.
אבל היא לא יכלה לעשות את זה.
היא לא רצתה לראות אף-אחד מהם, לא רצתה לראות את האהדה בעיניהם או אפילו את השקט שלהם. היא פשוט רצתה לברוח.
ולכן באה לסנטוריני.
זו לא היתה בריחה מהבית.
הוריה נולדו כאן. גם סבה וסבתה. ולמרות שכל בני משפחתה – ורוב משפחתה המורחבת – עזבו מזמן כדי לחפש את מזלם בקצווי עולם, הרי שכולם נצרו בלבם את סנטוריני. בית המשפחה עדיין עמד שם.
סנטוריני היה הבית במובן הבסיסי ביותר של המילה.
חלק מהזכרונות המוקדמים ביותר שלה היו מהתקופות שאותן בילתה בבית שעמד על צלע גבעה בסנטוריני וצפה אל הים האגאי. הוריה העבירו אותם מהעיר ללונג-איילנד וחזרה חצי תריסר פעמים בזמן ילדותה של מרתה.
שום מקום לא הפך לבית כמו סנטוריני.
היא אהבה את האי. ברגע בו נעמדה על המדרכה הלוהטת והביטה בשורות הבתים הלבנים המטפסים על צלע הגבעה, היא ידעה שהכל יסתדר.
היא תוכל לנשום כאן. היא תוכל לחזור לעצמה. היא תוכל להתחיל מחדש.
היא לא היתה כאן מאז שבאה הנה עם הוריה לשבוע בינואר. ואז מזג האוויר היה כמעט צונן. עתה היה אמצע הקיץ והיה לוהט להפליא, ומרתה הזיעה וחשה תשישות עזה בזמן שהרימה את כתפיה ואחזה שוב בידית התיק והחלה לסחוב אותו שוב במעלה הרחוב המתפתל והצר.
הבית יהיה ריק. המקרר יהיה מנותק והארונות חשופים. היא תצטרך ללכת לקניות ולבשל, אבל זה לא חשוב. יהיה טוב לעשות הכל בכוחות עצמה. התעסוקה תהיה טובה לה. מעורבות בחיי האי תסיח את דעתה והיא קיוותה שתעזור לה להתעשת ולחדש ימיה כקדם, לתכנן את עתידה.
היא לא התכוונה להמשיך כקודם, למרות שג'וליאן התקשר אליה בסלולרי שלה כאשר היתה בדרכה לנמל-התעופה.
"לאנדריאה אין משמעות בעיני," אמר, נשמע פצוע, כאילו מרתה צריכה להשלים עם העובדה שהתעלס עם אחרת.
"כן. זה לא סיפור," אמרה בקול ארסי. "אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע את זה."
"טוב, למה את מצפה?" תבע ג'וליאן, נשמע פגוע בעצמו. "את לא נותנת, נכון?"
לא נראה לה שזה הזמן לספר לו שחזרה מתוך כוונה לעשות בדיוק את זה.
"הייתי אומרת שזה היה חכם מצדי," הטיחה.
"מרתה, את דג קר. אם היית מגלה תשוקה מסוימת –"
"רוצה תשוקה? אני אתן לך תשוקה!" מרתה זרקה את הסלולרי מתוך חלון המונית אל הכביש, שם נדרס על ידי סמי-טריילר. היא היתה שמחה לו ג'וליאן היה שם במקום הסלולרי.
עתה הרשתה לעצמה לזכור את הרגע המאושר ההוא של זריקת הטלפון מהחלון. ואז עלתה במדרגות האחרונות שהובילו אל השער שלקח אותה אל הגינה הסגורה בחומה ואל גרם המדרגות האחרון שהוביל אל הבית. זעה ניגרה על גבה ובין שדיה ושערה השחור המתולתל, שאותו אספה בקוקו ברגע בו ירדה מהמטוס, השתחרר לגמרי. תלתלים נצמדו אל פניה.
היא נזקקה למשקה קר, מקלחת קרה ותנומה, בסדר הזה. בתנאי שתצליח להישאר ערה מספיק זמן.
היא פתחה את השער ונכנסה פנימה. סבכה מכוסה שיחי בוגנוויליה פורחים בשלל פרחים אדומים וסגולים סיפקה לה את הצל הראשון מאז החלה בטיפוס. מרתה סגרה את השער ואז נשענה על הקיר ופשוט הניחה לדממה ולצינה המבורכת של הקיר והצל לעטוף אותה. לראשונה מאז פתחה את דלת חדר הרחצה של ג'וליאן החל להתפוגג מעט הצורך לברוח. השקט כמו אפף אותה.
נשימתה הואטה והתייצבה. היא העבירה את ידה על קיר האבן הלבן והמחוספס. הוא היה מוצק, יציב, מהימן, חזק. ומקדם פנים.
היא זכרה שדהרה במעלה המדרגות האלה כילדה קטנה, הריצה את אצבעותיה על הקיר וחשבה שאביה עשה את זה כילד ושאביו עשה ודאי אותו הדבר כאשר הוא היה ילד. היא חייכה קלושות והסתובבה כדי להצמיד את לחיה אל הקיר הלבן הצונן, שואבת נחמה מהתחושה שדורות של בני אנטונידס עשו זאת לפניה.
אחרים סבלו. אחרים שרדו. גם היא תשרוד. רגועה, מנוחמת, נחושה, היא הרימה את כתפיה, אחזה בתיק באנרגיה מחודשת והרימה אותו לאורך המדרגות המתפתלות.
מקץ שלושים-ושתיים מדרגות היא הגיעה למעלה והוציאה מתיקה את מפתח הבית. אביה נתן לכל אחד מהם מפתח לבית כאשר הגיעו לגיל עשרים-ואחת.
מרתה הודתה חרישית לאביה עתה בזמן שסובבה את המפתח בחור המנעול ופתחה את דלת העץ הכבדה. הכניסה עם רצפת האבן היתה צוננת ואוורירית.
אוורירית? מרתה הקדירה פנים, מופתעת להבחין שהחלונות הקדמיים פתוחים ושהווילונות הקלים נעים ברוח. האם מישהו ידע שהיא מגיעה?
האם ג'וליאן התקשר אל בית הוריה כדי לחפש אותה? אויש, רק לא זה! היא הצמידה את ידה אל לחיה באימה.
אבל אז הבחינה בזוג סנדלים – סנדלי גבר – ליד הדלת. לבה התרונן בקרבה. "לוקס?"
זה חייב להיות הוא. אליאס אף-פעם לא יצא מברוקלין. "מישהו חייב לעבוד," נהג לומר בגאוותנות כל-אימת שהמילה חופשה עלתה על הפרק. ופיטר, עד כמה שמרתה ידעה, כמעט אף-פעם לא יצא מגבולות הוואיי מאז שעבר לשם כדי ללמוד בקולג'. אז נשאר רק לוקס – תאומה.
אם היתה מסוגלת לעמוד פנים-אל-פנים עם מישהו, הרי שזה רק הוא.
הוא היה תמיד חברה בלב ונפש. הוא יבין ויגלה אהדה ובילוי עם לוקס יניאה מלהאמין שכל הגברים נוראים כמו ג'וליאן ריבס.
"לוק?" מרתה חלצה את נעליה בלהיטות והחלה לצעוד לכיוון המטבח כאשר לפתע שמעה צעדים מגיעים מכיוון חדר השינה למעלה. היא הסתובבה בציפיה.
שודד-ים כהה ותמיר עם שיער שחור כעין העורב וסתור ואף צר וחד ירד במדרגות.
היו לו עצמות לחיים מפוסלות וגבוהות וסנטר בולט וקשה. הוא היה יפה-תואר, הניחה, באופן מחוספס. אם ג'וליאן היה יפה-תואר באופן קלאסי של פסל שיש מהוקצע, הרי שגבר זה נראה כאילו פוסל מאבן צור קשה.
היא הניחה שהוא ודאי אחד מחבריו של אליאס. על פי מראהו הוא היה כבן שלושים-ומשהו, בגילו של אחיה הבכור. האם אליאס נתן לו מפתח ואמר לו להרגיש בבית? זה התאים יותר לאביה מאשר לאחיה העמל. בכל מקרה, היא לא היתה בטוחה שיש לו בכלל חברים.
אבל הגבר הזה לא נראה כמו מי שתהיה לו סבלנות לאביה. אולוס אנטונידס אהב מגרשי גולף ויאכטות וארוחות צהרים מהולות במרטיני – הוא אהב את הצד המעודן יותר של החיים, כפי שאהב לומר.
מרתה לא היתה מתארת את הגבר הזה במילה עידון, את הגבר שעצר עתה לרגלי המדרגות ובהה בה במה שאפשר היה לתאר רק במילים תיעוב עמוק.
טוב, גם היא לא היתה מאושרת במיוחד לראות אותו.
"מי את, לעזאזל?" תבע במפגיע ואז הבהיל אותה עוד יותר כאשר הטה את ראשו לעבר הדלת. "לא משנה. זה לא חשוב. פשוט עזבי."
עזבי? היא אמורה לעזוב?
"רק שניה, אדוני," אמרה והזדקפה למלוא גובהה בעודה לוטשת בו עיניים. לפחות הוא דובר אנגלית. למעשה, הוא נשמע אמריקני בדיוק כמוה. אז הוא ודאי חבר של אליאס. ולכן, למרות היותו מוטרד, היא תתמודד אתו. "לא אני זו שהולכת לאיזה מקום!"
הוא הפולש. זה היה הבית שלה, לא שלו. אין לו זכות לעמוד שם, ידיים על המותניים ולהזעיף פנים כאילו שהיא פולשת לביתו. והיא לא תיתן לו לסלק אותה מהבית ומהמשקה הקר שלה ומהתנומה שלה.
"סליחה." היא החלה לעקוף אותו כדי להגיע אל המטבח.
הוא חסם את דרכה. "לאן את חושבת שאת הולכת?"
"אני רוצה לקחת לעצמי משהו לשתות," אמרה. "אני מיובשת. זוז."
הוא לא זז.
"תראה," אמרה. "מי אתה? אליאס נתן לך מפתח?"
גבותיו ירדו מעל עיניו. "אליאס? מיהו?"
אז הוא לא חבר של אליאס. "אחי."
האיש נענע בראשו, גורם לשערו השחור הסתור ליפול על מצחו השזוף. "לא שמעתי עליו. איך נכנסת?" שאל בחשד.
"איך אני נכנסתי?" עכשיו היה תורה של מרתה לבהות בו. היא דחפה ברגלה את התיק שלה. "עם המפתח שלי. אני גרה כאן."
"בטח!"
"נכון, לא תמיד," הודתה. "אבל יכולתי, אם רציתי. שמי מרתה אנטונידס. הבית הזה הוא בבעלות המשפחה שלי."
הבעתו התבהרה כבמטה קסמים. "כבר לא," אמר בעליזות. "עכשיו הוא בבעלותי."
"מה?" לא ייתכן ששמעה טוב. האם היא סובלת ממכת חום? רק אלוהים יודע שהיה מספיק חם לשם כך, והיא היתה תשושה מספיק ומה ששמעה לא היה הגיוני. "על מה אתה מדבר? מה זאת אומרת, כבר לא? מי אתה, לעזאזל?"
"תיאו סבס."
כאילו שזה צריך להגיד לה משהו. היא הביטה בו באטימות. "אז?"
"אז עכשיו זה הבית שלי. הוא בבעלותי."
"לא," אמרה מרתה נחרצות, בטוחה ביחס לזה כפי שהיתה בטוחה בעובדה שהעולם עגול. "אני מצטערת. הוא לא שלך. אני לא יודעת איזה בית נדמה לך שנמצא בבעלותך, אבל לא זה. זה הבית שלנו. הוא שלנו מזה דורות."
"היה," אמר תיאו סבס בקלילות. "בעבר. כלומר 'היה שלכם'. מצטער," הוסיף למרות שלא נשמע מצטער כלל. הוא נשמע זחוח וצדקן כמו שג'וליאן היה כאשר הודיע לה שזו אשמתה שהתקלח עם אשה אחרת!
"תוכיח לי," דרשה מרתה.
"מה שתרצי," אמר תיאו במשיכת כתף קלה ואז הסתובב ונכנס לחדר שהיה משרדו של אביה – לא שאי-פעם עבד שם. עתה התבוננה בו כאשר פתח מגירה בשולחנו של אביה והוציא פיסת נייר מתוך תיק.
הוא חזר אליה והניח את הדף בידיה ואז נסוג וחיכה והתבונן בה בזמן שקראה. זה היה הסכם שנחתם בין אביה לבין מישהו שנקרא סוקרטס סבס.
"אבא שלי," אמר תיאו סבס לפני שהספיקה לשאול.
מוטרדת, מרתה קפצה שפתיים והמשיכה לקרוא. זה היה הדבר המטופש ביותר שראתה מעודה.
"מדובר כאן במשחק גולף!" מחתה. נכתב שם שהמנצח במשחק גולף ימנה את נשיא חברת אנטונידס, החברה שאבי סבה הקים, החברה שסבה פיתח ושאביה כמעט החריב לגמרי ושאחיה אליאס הציל מפשיטת רגל.
"תמשיכי לקרוא," יעץ תיאו סבס.
"מה הקשר של אבא שלך לחברה שלנו?" תבעה, עדיין קוראת, המילים מסתחררות לנגד עיניה.
"אבא שלך מכר ארבעים אחוז ממנה."
ראשה של מרתה התרומם. היא פתחה את פיה כדי להכחיש זאת, להתעקש שאביה בחיים לא יעשה דבר כזה!
אבל האמת היתה שאביה היה מסוגל לעשות את זה.
מתוך רצון מוטעה לעזור לאליאס ולהוכיח לבנו שהוא לא לגמרי כושל מבחינה עסקית, אולוס עלול היה לעשות דבר מטופש מעין זה.
לסתה של מרתה נקפצה ואצבעותיה התהדקו על הנייר עד שרעדו.
"הוא הפסיד במשחק," אמרה בשיניים חשוקות. זו לא היתה שאלה. זה היה כתוב שם שחור על גבי לבן.
תיאו סבס השפיל את ראשו. וחיכה.
מרתה, שהרגישה כיצד שריר ברקתה פועם במתח, הפנתה את תשומת לבה אל הדף שבידה. החלק השני של הכתוב היה מוזר עוד יותר. כאילו שלא היה די במשחק הגולף, החלק הזה נגע למירוץ סירות מפרש – הארגו האהובה של אביה כנגד פנלופי של סוקרטס סבס – והמנצח במירוץ יזכה בביתו של האחר על האי.
"אני ניצחתי," אמר יריבה כהה השיער שלא לצורך.
מרתה לא הצליחה לנשום. היא עמדה שם, המומה לגמרי. איך יכול היה אביה להתערב על בית המשפחה שלהם כנגד קוטג' במיין?
זועמת, היא הטיחה את הדף בגבר המחייך בזחיחות מנצחת. "זה מגוחך!"
"למדי," הסכים תיאו סבס המעצבן. "אבל זה חוקי. אני ניצחתי במירוץ ועל כן זכיתי בבית. לכן, מיז אנטונידס," הוסיף בהטעמה, "את זו שצריכה לעזוב."
מרתה עיכלה את הדברים. בחנה אותם. והגיעה למסקנה. היא לא בזבזה את מעותיה האחרונות וחצתה חצי עולם כדי לברוח מגבר נפוח ומפגר אחד רק כדי להניח לאחר להבריח אותה מכאן.
היא התבוננה בתיאו סבס הישר בעיניים. "לא."
"מה זאת אומרת, לא?" הוא נשמע כאילו איש מעולם לא אמר לו את המילה הזו בחייו.
טוב, אז הגיע הזמן.
מרתה משכה בכתפיה באדישות. "מה לא הבנת? לא. זה בית גדול, מר סבס. אני לא אטריד אותך. תשכח שאני כאן. אני מתכוונת לשכוח שאתה כאן!" היא גמרה לדבר, הרימה את התיק שלה, הקיפה אותו ופנתה אל המדרגות.
"רק שניה!" צעדים הלמו אחריה. הוא אחז בזרועה, אבל מרתה נחלצה מאחיזתו והמשיכה ללכת.
"את לא יכולה להישאר כאן!"
"כמובן שאני יכולה."
"אני לא רוצה חברה," הודיע לה, צועד בעקבותיה.
"החיים קשים." היא הגיעה אל החדר שתמיד חלקה עם אחותה כריסטינה, פתחה את הדלת והפנתה אליו פנים מתריסים. "מה תעשה? תשליך אותי החוצה?"
הבית אולי לא שייך יותר למשפחה שלה, אבל עמדו בו הרהיטים שלה, על המדפים בחדר השינה שלה היו הספרים שלה. היא הרימה את סנטרה וחיכתה שיניח עליה יד.
הוא קפץ את ידיו לאגרופים. שריר פעם בלסתו והיא נשבעה ששמעה את שיניו חורקות. אבל הוא לא נגע בה, רק לטש בה עיניים.
מרתה לטשה עיניים בחזרה.
"תראי," אמר אחרי רגע, "יש מלא מלונות באי."
"אני לא יכולה להרשות לעצמי ללכת למלון."
"אני אממן לך חדר במלון."
"אין סיכוי. אני לא אתן לאנשים בסנטוריני לחשוב שאתה מממן אותי."
זה לא היה כמו לרצות לשכב עם ג'וליאן. ברוב טפשותה, היא חשבה שהיא אוהבת אותו. אבל היא לא תרשה לגבר לממן את שהותה באי. זה מתאים לאנשים שבאים לחופשה בת שבוע ולא חוזרים לכאן לעולם. אבל היא היתה מקומית וידעה שזקנות האי לא ישכחו את זה לעולם.
"ואף-אחד לא ירכל עלייך אם תתגוררי כאן אתי?" הוא הרים גבה.
"כמובן שלא. זה הבית שלי – היה הבית שלי," תיקנה במרירות.
תיאו סבס משך בכתפיו. "בסדר. תתקשרי אל אבא שלך. הוא יממן לך חדר במלון."
"לא!"
אף-אחד מבני המשפחה שלה לא ידע היכן היא – ומרתה רצתה שכך יהיה. היא לא רצתה שהוריה ואחיה יידעו על ההשפלה שעברה.
"איך שאת רוצה. אבל, מותק, כדאי שתמצאי איזה רעיון, מפני שאני לא רוצה אותך כאן."
"אבל –"
"לא." הוא היה נחרץ בדעתו. "נמאס לי. בלי נשים. נמאס לי מהן עד מוות."
מרתה מצמצה. "אז אתה... מעדיף גברים?" האמת, חבל, מפני שמנקודת מבט גלובלית, לתיאו סבס היו גנים מדהימים וחבל יהיה להפסיד אותם.
"אני לא מעדיף גברים!" התיז תיאו ואז הזעיף פנים בזעם והעביר את ידו בשערו. "פשוט נמאס לי מהמרדף, מנשים שלא נותנות לי מנוחה."
מרתה בחנה אותו מכף רגל ועד ראש ושיקרה בבוז נוטף, "טוב, אתה לא כזה מדהים."
הוא הקדיר פנים, "לא אמרתי. זה הירחון הארור – כל הפטפוטים האלה על 'הגבר הסקסי ביותר בעולם פה והגבר הסקסי ביותר בעולם שם'!"
מרתה צחקה בחוסר אמון. "באמת? ומה אתה? שודד-הים הסקסי ביותר בעולם?" בזה היתה יכולה להאמין.
"יורד-ים," הפטיר וגרם לגבות שלה להתרומם בהפתעה. הוא משך בכתפיו בטרדה. "זה שטויות. הכל. אבל תגידי את זה לכל הנקבות המטומטמות שקוראות את השטויות וחושבות שהן אשת החלומות שלך!"
מרתה חייכה למראה המבט הרדוף שלו.
"אז אני לא רוצה שאיזו נערה עם חלומות בעיניים תסתובב לי כאן," אמר, מוחק את החיוך מעל פניה.
"נערה עם חלומות בעיניים?" זעמה מרתה. "אני בת עשרים-וארבע!"
"וואו." תיאו נדהם. "כמו שאמרתי, תינוקת."
מרתה התרגזה, כועסת על שביטל אותה כאילו היתה ילדה קטנה. כולם במשפחה, זולת לוקס, אמרו לה תמיד שהיא צעירה מדי, שהיא צריכה מישהו שיגן עליה.
"תאמין לי, מתושלח, שאני לא אסתכל עליך כאילו אתה הגבר האחרון עלי-אדמות. או כמעט האחרון," תיקנה בלחישה.
נראה שתיאו שמע אותה. גבותיו התרוממו. פיו התעקל. "אה, אז זה המצב?"
מרתה הזעיפה פנים. "איזה מצב?"
"את בורחת מגבר."
"אני לא בורחת מאף-אחד!" ענתה בלהט. "אני פשוט... זקוקה למנוחה. חופשה. גמרתי עבודה ורציתי קצת הפסקה." זו היתה האמת, אבל לא כל האמת. "תראה," אמרה בעייפות, "למרות שהייתי שמחה לעמוד כאן ולפטפט אתך, אני מחוסלת. אני לא ישנה טוב בטיסות ואני ערה יותר משלושים-ושש שעות. אני חייבת לישון קצת."
ובלי לחכות לאישורו – למעשה, מצפה למחצה שיאחז בזרועה וישליך אותה החוצה – מרתה הסתובבה ופנתה אל המיטה, נפלה עליה בהכרת תודה והתנשמה בהקלה.
דממה השתררה מאחוריה.
דממה מוחלטת.
ולבסוף תיאו אמר, "בסדר. תוכלי לישון כאן. אני יוצא להפליג. אבל אני אחזור הערב, ילדה," הזהיר. "וכאשר אחזור, אני אצפה לגלות שעזבת."


תיאו גידף כאשר יצא מהבית. הוא גידף כל הדרך אל הסירה בזמן שחתר אל סירת המפרש שלו. הוא התחיל לנשום קצת יותר בקלות בימים האחרונים, חש הקלה על שאיש בסנטוריני לא ידע שום-דבר על הכתבה. נשים פלירטטו אתו, וזה היה בסדר גמור. אבל אלה לפחות לא הציצו דרך החלונות שלו ולא התחככו בו בברים.
הוא התחיל לחשוב שנעשה שוב אדון לחייו.
ועכשיו זה!
מובן שהגזים בתגובה שלו, והוא ידע את זה. אבל זה היה ההלם שספג כאשר שמע את פתיחת הדלת והגילוי שמבצרו נפלש.
"אשה ארורה," הפטיר בכעס עתה, כאשר הרים את המפרש הראשי והחל להפליג.
אשה מושכת ארורה עם רעמת השיער סתור הרוח ופניה הסמוקים ועיניה החומות הרחבות. ההורמונים שלו רשמו את כל זה, למרות שמוחו ניסה לעמוד בפרץ.
הוא לא רצה לדעת והיא לא היתה הטיפוס שלו! מרתה אנטונידס היתה צעירה מדי. עוקצנית מדי. דעתנית מדי. בריאה מדי. מעצבנת מדי.
הוא אהב נשים – מאוד – אבל הוא העדיף להיות הצייד, לא הניצוד. מאז הכתבה בירחון הוא התחיל להרגיש כמו אייל ביום הראשון של עונת הצייד. המוני הנשים שרדפו אחריו בששת החודשים האחרונים הדהימו אותו. הוא לא היה מאמין בזה אלמלא חווה זאת על גופו.
הוא היה בטוח שהטירוף הראשוני ישכך – הוא הבטיח לעצמו שזה יסתיים אחרי כמה ימים. אבל הוא לא לקח בחשבון שהעיתונות תאחז בזה ברעבתנות ולא תיתן לו מנוח.
בעיקר כאשר כמה חברות לשעבר החליטו שיוכלו להפיק לעצמן פרסום אם יחשפו את פרשיות האהבים שהיו להן אתו.
מובן שהכל יסתיים בסופו של דבר. מי, אחרי-הכל, מתעניין בו – מלבד אמו? וגם ממנה ניסה לחמוק.
כאשר חזר לניו-יורק כדי לזכות במירוץ הסירות עבור אביו, תיאו חמק במכוון מביקור בבית הוריו בלונג-איילנד.
הוא אהב את אמו, אבל הוא לא נזקק לתובנות שלה בעניין הבלגן שבחייו. היא תמיד רצתה להתערב.
"הצעות בלבד," קראה לכך.
במקרה זה הוא ידע בדיוק איזה הצעות תעלה. "תתחתן, תיאו. זה יסיים את הבעיה."
אבל זה לא יסיים את הבעיה, ידע תיאו. הוא היה נשוי פעם אחת – לא שאמו ידעה על כך. הדבר לא סיים את הבעיות שלו כלל. זה רק יצר עוד בעיות.
עתה, מבוגר יותר וחכם יותר, תיאו ידע שנישואים לא היו הסגנון שלו. מערכות יחסים לא היו הצד החזק שלו. הוא היה מאושר בשטח – כל עוד השטח לא היה מוצף ונשים הבינו את החוקים.
הוא שמח שהבהיר לגברת הקטנה שסבלה מג'טלג שהיא לא נכנסת לגור בבית. היא אולי לא קראה את הכתבה, אולי לא באה בגללה, אבל הוא לא רצה שתכניס לראשה רעיונות!
הוא הצטער שעשתה דרך ארוכה כל-כך לחינם. אבל היו המון בתי הארחה בסנטוריני. אז מה אם אלה הפנויים לאורחים של הרגע האחרון אינם ברמה אליה היא מורגלת? החיים קשים. אם זה לא מוצא חן בעיניה, שתחזור אל המקום ממנו באה.
זו הבעיה שלה, לא שלו.
המעבורת מכרתים נכנסה לנמל. תיירים נצמדו אל המעקות ונופפו וצעקו. המוני נשים מקסימות ולהוטות. ואף-אחת מהן, תודה לאל, לא ידעה שהוא כאן.
תיאו חייך בהקלה וצבר תאוצה.
הוא הפנה את גבו אל המעבורת ויצא מהנמל, מנקה את מוחו.


הוא חזר עם רדת הערב. הטברנות היו מוארות והמוסיקה המתה מחצי תריסר מועדוני הלילה ובתי-הקפה הקטנים שעל קו החוף. הרציף היה מוצף טיילים שצחקו והשתובבו וחלקם רקדו אפילו. שתיים או שלוש רצו לרקוד אתו.
תיאו חייך ונענע בראשו. הוא הביט בהן עתה בחוסר רגש לאחר ששיווי משקלו חזר. בעתיד הקרוב הוא יוכל אפילו לקבל הצעה של אחת מהנשים המלבבות הללו.
אבל כרגע שיחה עם אשה כלשהי נראתה מעיקה יותר מכל דבר אחר. הוא היה עייף כך שהוא המשיך לצעוד, טיפס במדרגות העולות לאורך צלע ההר וציפה בכיליון עיניים לבירה קרה ומקלחת ומיטה רכה.
הוא טיפס במדרגות המתפתלות אל דלת הכניסה – ועצר על מקומו בראותו את מרתה דרך החלון, צועדת מחדר המגורים אל המטבח.
השלווה נמוגה ותיאו דילג על פני המדרגות, פתח את דלת הכניסה וצעד הישר אל המטבח.
"תקשיבי, חשבתי שאמרתי לך –"
"תיאו!" קול במבטא סקנדינבי קרא אחריו מחדר המגורים.
תיאו הסתובב. אשה בלונדית גבוהה ודקיקה – חלומו של כל גבר, חשב כאשר פגש אותה לראשונה – פשטה את זרועותיה לצדדים כאשר החליקה לעברו.
"אגנטה?" זו לא היתה שאלה ממש. ואגנטה לא היתה עוד בגדר חלום – היא היתה סיוט. אם היתה מישהי שלא רצה לראות בחדר המגורים שלו, הרי שזו היתה אגנטה קרלסון.
אבל לפני שהספיקה לענות, אשה צעירה יותר הופיעה גם היא. תיאו!" היא חצתה את החדר והשליכה סביבו את זרועותיה.
תיאו תפס אותה בטרם תחנוק אותו בנשיקות ובהה בה, נחרד. היא נראתה מוכרת באופן מעורפל, למרות שלא זכר אותה ממשית.
"זוכר אותי? קסנדרה," אמרה לו בעליזות. "אתה יודע, קסי! קסי תלוניקיס. בת החסות של אמך."
אלוהים אדירים. תיאו החזיק אותה במרחק זרוע, מזהה אותה עכשיו, ולא מאושר כל-כך מהזיהוי.
"אמא שלך שלחה אותנו הנה," אמרה קסי באושר, מאוששת את חשדותיו הגרועים ביותר. "נכון שזה מגניב?"
מגניב לא היתה המילה שתיאו היה בוחר כדי לתאר את המצב. "שלחה אתכן הנה? למה?" הוא ידע שנשמע קשוח. אבל כך הרגיש.
אבל קסי היתה מחוסנת. "היא אומרת שאתה זקוק להסחת דעת. להגנה," הוסיפה. "היא אומרת שאתה עסוק מדי בהפלגות ומאחר שאתה המלח הסקסי ביותר בעולם, יותר מדי נשים מטרידות אותך."
וזו היתה התפיסה של אמו. אבל למה היא חשבה ששליחת נשים נוספות תשפר את המצב?
ועוד אגנטה קרלסון? תיאו הקדיר פנים בינו לבינו. היא לא הכירה אפילו את אגנטה! נכון?
קסנדרה, שכנראה קראה מחשבות, הסבירה. "בשנה האחרונה דגמנתי ועבדתי המון עם אגנטה באביב. הם חשבו שזה מגניב בגלל שהיא בהירה כל-כך ואני כהה כל-כך." היא משכה בכתפיה. "אז התיידדנו. וכאשר סעדתי בחברת אמא שלך בשבוע שעבר בעיר, אגנטה הצטרפה אלינו. היא רצתה לפגוש את אמא שלך מפני שאתם ידידים."
האם זה מה שהיו? תיאו לא היה מכנה זאת כך. הוא פגש את הדוגמנית השוודית בקיץ שעבר במירוץ סירות במרסיי. היא הגיעה לשם לצילומי אופנה. ולאחר המירוץ והצילומים היתה מסיבה ואגנטה הגיעה עם אחד האוסטרלים, שהשתכר ונטש אותה.
זה לא הפריע לאגנטה. היא מצאה לעצמה מישהו הרבה יותר מעניין – את תיאו.
ובאותו זמן תיאו התעניין בה במידה שווה, למרות שהעניין שלו היה שטחי.
אחיו ג'ורג' קרא לו פעם 'רודף נשים הנותן הזדמנות שווה לכולן'. ואף שתיאו לא היה מנסח זאת בצורה גסה כל-כך, הרי שמעולם לא טען שאינו אוהב נשים. הוא אהב אותן. ונשים בלונדיניות עוצרות נשימה כאגנטה היו אצלו בראש הרשימה. הוא הקסים את אגנטה באותו ערב. והיא הקסימה אותו. ובכל זאת, הוא הבהיר לה מה מעניין אותו – ומה לא.
"בלי שום דבר מחייב," אמר מראש.
"משהו מחייב?" עפעפה בריסיה הארוכים. "כמובן שלא!" הוסיפה ונשקה לו.
אגנטה היתה יפהפיה. היא היתה חמה. היא היתה כיפית, ושלא במפתיע, היא היתה טובה במיטה.
במשך חודש היו זוג. עורכי מדורי החברה וטורי הרכילות בעיתונות אהבו אותם. יופיה הבלונדי של אגנטה ותווי פניו הכהים של תיאו היו חלומו של כל צלם. אבל עד מהרה החלו בעלי הטורים – ואגנטה – לדבר על חתונה.
האם אגי 'האחת'? הזדעק אחד הצהובונים.
האם אגי תלכוד את הגבר שלה? שאל אחר.
האם יש לאגי סוד? צווח שלישי.
הסלע של אגי? גדול כגיברלטר? תבע רביעי.
"מאיפה הם מקריצים את הדברים האלה?" שאל תיאו. "אנחנו לא מתחתנים!"
"כמובן שלא, יקירי." אגנטה עפעפה שוב ונענעה בראשה. "אלא," חייכה והציגה גומות מקסימות, "הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים!"
"לא סביר," אמר תיאו בזעף.
אבל עד מהרה היה ברור שהם שמעו שמועות שלא הגיעו לאוזניו של תיאו. לפחות עד שאגנטה באה אליו שבוע מאוחר יותר ואמרה, "תיאו, אני בהיריון."
"בהיריון?"
תיאו התקשה להאמין בכך. הוא היה גבר אחראי וזהיר. הוא מעולם לא נהג בפזיזות כאשר היה עם אגנטה. הוא דרש לראות בדיקות היריון וביקש לדבר עם הרופא שלה.
פניה של אגנטה האדימו. "אתה לא מאמין לי?"
הוא לא אמר שלא. אבל הוא גם לא התחתן אתה. הוא היה מתחתן אתה אם היה מדובר בתינוק. אבל הוא היה נחרץ לחכות ולראות.
אגנטה נחרדה ואז התרגזה. "אתה לא בוטח בי!" האשימה אותו.
"תראי לי בדיקה. אני רוצה לדבר עם הרופא שלך." הוא היה נחוש בדעתו.
אגנטה השליכה עליו נעל. היא בכתה וייללה.
תיאו לא הושפע. "בקרוב נדע," אמר. "יש לנו זמן."
ותוך שבועיים ההמתנה התגלתה כמוצדקת. מובן שהיו עוד דמעות. אשדות של דמעות. אבל לאחר מכן היתה הכרזה.
"כנראה שזה היה פשוט א-איחור. חשבתי שאני בהיריון! זה בגלל שהייתי לחוצה בגלל היחסים שלנו!" היא הביטה בו בעיניים מאשימות.
הוא הנהן בהבנה. "טוב, אנחנו לא רוצים שתהיי לחוצה, נכון?"
אגנטה חייכה וכרכה את זרועותיה סביבו. "אז נתחתן בכל מקרה?" אמרה בלהיטות.
"לא. אני חושב שהכי טוב שאצא מחייך."
וזה מה שעשה.
הוא לא ראה את אגנטה שוב – עד רגע זה.
עכשיו חייכה אליו בצורה מחושבת מעבר לכתפה של קסי. "זו היתה הצעה נחמדה כל-כך מצד אמך," גרגרה. "לבוא לבלות כאן שבוע בבית החדש שלנו, זה מה שאמרה לנו. כל-כך חביבה. כל-כך מתוקה. והיה נחמד כל-כך מצד הנערה הזו להכניס אותנו."
תיאו צמצם עיניים. "איזו נערה?"
"מרלה? לא, מרתה," תיקנה אגנטה את עצמה. "הנערה במטבח. היא הכניסה אותנו. עזרה לנו להכניס את התיקים שלנו. עזרה מאוד."
"באמת?" תיאו דיבר בשיניים חשוקות.
"כן," הסכימה קסי, זורחת.
הוא יהרוג אותה. לעזאזל עם מרתה אנטונידס! היא ידעה שהוא לא רוצה כאן אף-אחד! בעיקר לא זוג נקבות ששמו עליו עין.
"היא אמרה שהיא בטוחה שאתה לא תתנגד לנוכחותנו כאן, שבשביל זה יש בתי משפחה. כדי שאפשר יהיה לחלוק אותם," דיווחה קסי.
"באמת?" האסימון ירד. לסתו של תיאו נסגרה בנקישה. "איפה היא?"
"היא מכינה לנו ארוחה קלה, זה מה שהיא אמרה," דיווחה אגנטה, מפנה חיוך לעבר המטבח.
גם תיאו הסתובב וראה את מרתה אנטונידס מחייכת אליו ומנופפת לעברו ביד קלה.
אם היה יכול להרוג במבט, היא היתה מתמוטטת באותו רגע.
במקום זאת, היא העזה לעכס לעברם, כולה חיוכים, נושאת מגש שעליו לחם, שמן, מתאבנים וזיתים.
"ידעתי שתשמח לחברה." היא פגשה את מבטו בקריאת תיגר משלה בזמן שהגישה את הצלחת אל אגנטה וקסי. "היה מתוק כל-כך מצד אמך לחשוב עליך כשאתה כאן לבד, עם כל-כך הרבה מקום פנוי – והכנסת אורחים היא אחד הדברים החשובים ביותר בתרבות היוונית."
"באמת?" נימת קולו של תיאו היתה רצחנית. "חשבתי שדווקא המלחמה."
הבעתה התחדדה לפתע, אבל כמעט מיד נראה שנרגעה.
"גם וגם, נדמה לי," אמרה וחייכה אל קסי ואגנטה. "מלחמה עם חברים מהנה כמעט כמו מלחמה נגד אויבים, אינכן חושבות?"
"אני בטוח שבקרוב נדע." תיאו נטל את המגש מידיה והניח אותו בידה של אגנטה. "מיז אנטונידס, אני יכול לדבר אתך?"
"לא נראה לי –"
"זה לא צריך להיראות לך," הודיע לה בזמן שמשך אותה אליו ולעבר חדר השינה.
"מר סבס! אני לא –"
"זה מה שאת חושבת," חתך את דבריה. וכאשר החלה למחות שוב, הוא השתיק אותה בדרך היחידה שהכיר.
הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיה, משך אותה לאורך המסדרון הקצר והוביל אותה אל חדר השינה שלו, שם בעט בדלת עד שנסגרה מאחוריהם ופגש את מבטה הזועם בחיוך של סיפוק. "הכל הוגן במלחמה ובאהבה, מותק."