“"גבעות כמו פילים לבנים".

אחד הסיפורים הכי יפים והכי עצובים שקראתי. למי שמעוניין ניתן לקרוא את הסיפור באנגלית כאן:

http://www.gummyprint.com/blog/archives/hills-like-white-elephants-complete-story

את הקטע הבא קראתי מספר פעמים, רק כדי לנסות ולהכיל את עוצמת העצב:

"ואם אני עושה את זה, אתה תהיה מאושר והכול יהיה כמו פעם ואתה תאהב אותי?"

"אני אוהב אותך עכשיו. את יודעת שאני אוהב אותך."

"אני יודעת. אבל אם אני עושה את זה, אז שוב יהיה נחמד שאני אומרת על דברים שהם נראים כמו פילים לבנים, ואתה תאהב את זה?"

"אני אמות על זה. אני מת על זה עכשיו, אבל אני פשוט לא מסוגל לחשוב על זה. את יודעת איך אני כשאני דואג."

"אם אני עושה את זה, לא תדאג יותר?"

"אני לא אדאג בקשר לזה כי זה נורא פשוט."

"אז אני אעשה את זה. כי לא אכפת לי ממני."

בכל הרומנים של המינגווי, הנשים משחקות תפקיד משני, אם בכלל, והגברים מקבלים את מלוא תשומת הלב. לכן כל כך הופתעתי לקרוא את הגבעות, עם גיבורה ראשית, ועם כתיבה שיש בה רגישות, כמעט בלתי נתפסת עבור גבר, למצוקה שאליה יכולות להיקלע נשים בלבד. לראשונה גם הבנתי עד כמה הושפע סלינג'ר מהכתיבה של המינגווי, בעיקר באוסף "תשעה סיפורים".”

“בכל פעם שאני קוראת ספר של המינגוויי אני מרגישה את אי אמונו בבני אנוש ואת הייאוש הגדול מחיים קטנים, אלה שנגזרו על כולנו. מלנכוליה והשלמה עושות את האווירה בסיפוריו ואפשר - אמנם בחוכמה שלאחר מעשה - להבין את החלטתו לסיים את חייו במו ידיו.

הספר הזה מכיל 10 סיפורים שנכתבו עד 1938. הוא מדגים עד כמה גדולה כתיבתו של המינגוויי: הוא למעשה כותב קולנוע במלים. אתה נמצא בסרט שהוא מביים, מרגיש את רחש העצים בסוואנה בלילה, שומע את שאגת האריה ומרגיש קטן וחסר אונים מול הטבע ("חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר") ואתה גם יושב בבאר החשוך, ומבין לאט לאט מיהם השניים שנכנסו ואיך הם יהפכו את חייך על פיהם, גם אם ישאירו אותך בחיים.("הרוצחים") וגם שוכב על מיטת שדה בשמש, מבין איך חייך אוזלים והולכים וכל מה שנשאר מחיותך הוא כעס עצום עליה, זו שתישאר בחיים אחריך ("שלגי הקילימנג'רו").

בניגוד לאמריקאים רבים - בינהם סופרים מוערכים - המינגוויי הכיר את העולם שאינו אמריקה: הוא חי בפאריס, בספרד ואיטליה, שמע צליל שפות אחרות מאנגלית, מנהגים אחרים מתרנגול הודו בחג ההודייה, ערכים שונים מאלה שעליהם גודל. כתיבתו - שכבר ציינו רבים שהיא מדוייקת ומהודקת, רק התעשרה מהכרות של תרבויות שונות ומהצורך שלו לחוות חוויות רבות ככל האפשר.

הסיפורים הכלולים בספר שאת חלקם כבר קראתי בעבר, מרתקים. בנוסף לכישרון הסיפורי, והדרך בה הוא מפעיל את דמיונך כדי לספר אותו, הוא מעביר את השקפת עולמו בצורה כה חד משמעית, שאין לך ברירה אלא להיות שם איתו. אני לא יכולה להימנע מהערצת כשרון הכתיבה הענק שלו, שסיפורים קצרים עושים לו חסד. אבל ככל שאני קוראת יותר מכתביו, פחות אני מחבבת את האיש שכתב אותם.”

“קשה לי להשאר אדיש להמנגוויי. לצערי, מהסיבות הלא נכונות. כצמחוני, קשה לי להתפעל מהתשוקה לציד העולה אצלו, לפחות בסיפורים, על התשוקה המינית. ואולי שתי אלה שזורות זו בזו כמו באחד משני הסיפורים היחידים שאהבתי באסופה - "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר". עוד דבר שעורר אצלי אי-נוחות ואף רוגז הוא שהעולם הרוחני שלו, לפחות בכל הקשור ליחסים בין המינים, מזכיר לי את סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי: במיוחד היחס לנשים כאל אביזרי מין וכמעט לא דבר מעבר לכך. גם שני הסיפורים האפריקאים שלו נגועים באותה אדנות קולוניאליסטית דוחה. אין זו כמובן אשמתו של המינגוויי שעולם המושגים בתקופה בה חי היה שונה באופן ניכר, לפחות בתחומים מסוימים, מתקופתנו אנו. משום מה המינגוויי מצליח לעורר אצלי התנגדות.

האסופה שלפנינו כוללת עשרה סיפורים. שני הראשונים הארוכים יחסית, "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" ו"שלגי הקילמנג'רו", תופסים כמחצית מהספר והם לטעמי היותר טובים שבאסופה. בשניהם המינגוויי מתחשבן בדרכים שונות עם אצולת הממון האמריקנית. "שלגי הקילמנג'רו" הוא, לדעתי, הטוב והמעמיק ביותר שבאסופה. במרכזו זוג: היא אישה אמידה מאד והוא סופר, התקוע אי שם באפריקה עם נמק המתפשט ברגלו ומאיים על חייו – ההצלה רחוקה. הרכב תקוע, באשמת הילידים הסתומים, ולגיבור לא נשאר אלא להמתין למוות, שהוא משוכנע כי בוא יבוא, ולהתחשבן עם בת זוגו על הזוגיות שלהם ועל חייו המבוזבזים כסופר: כל אותם סיפורים עליהם לעולם לא יכתוב המשובצים בסיפור הגדול.

מבין שמונת הסיפורים הקצרצרים הנותרים היחיד שמצא חן בעיני היה "מקום נקי, מואר היטב". סיפור קטן-גדול. על בדידות, אטימות ומעט חמלה. סיפור קטן, מעין רישום, המכיל הרבה. שאר הסיפורים בקובץ הזה לא מצאו חן בעיני. לא הסיפורים עצמם, שהתקשיתי למצוא בהם "סיפור" בעל משמעות. ואם לא זה אז, למצער, הומור או דיאלוגים שנונים. גם הדמויות לא משכנעות וריקניות.

השורה התחתונה: ספר שאפשר לוותר עליו כמעט ללא היסוס. ההיסוס נובע בכל הקשור לויתור על "שלגי הקילמנג'רו" וגם, אויה לקרתן שכמותי, הרי מדובר בזוכה פרס נובל לספרות. ספר בינוני.”

“[ביקורת עד 120 תווים:]

גברים הולכים לאיבוד. דרך רכבת, דרך דיינר, דרך ספארי. פאב, תא מעצר, מלחמת עולם. לא שזה משנה משהו, המועקה לעולם נשארת.”