“भगवद्गीता -व्यास



הבהגווד גיטא, או בתרגומה המילולי מסנסקריט עתיקה, היא 'שירת האל'. היצירה הזו היא רק חלק מתוך אפוס עצום בשם ה'מַהָאבְּהָארַטַה'.זהו האפוס הגדול ביותר בספרות העולם, והוא מכיל כ-200 כרכים, וכמאה אלף בתי שיר. כתיבתה מיוחסת לחכם ויאסה ותיארוך כתיבתה הוא מן המאה השנייה לפני הספירה. שתי היצירות האפיות החשובות ביותר בתרבות הודו העתיקה היא ה'מהאבהארטה' ו'הראמיאנה' עליה כבר כתבתי פה סקירה.
בגרעין האפוס המהאבהארטה תיאור המלחמה הגדולה בין שתי שושלות ממלכת קוּרוּ, הפאנדווים והקאוורווים.
הבהגווד גיטא נפתח בשדה הקרב, ובו הנסיך ארג'ונה, בנו של פאנדו, נלחם בבני קורו, בני משפחתו בעלי ממלכה שכנה, כדי להשיב את הממלכה שנלקחה מאביו בעורמה, ולכונן מחדש שלטון מוסרי ואלוהי. ארג'ונה מגלה ספקות לגבי היציאה לקרב. שהרי גם אם ינצח בלחימה הוא יגרום להרג קרוביו בצבאו ובצבא האוייב. הוא מעוניין לוותר על הכל כדי לא לחטוא ולהטיל על עצמו אות קלון שילווה אותו בקארמה נצחית של סבל. פה נכנס לתמונה קרישנה, מורהו ונהג מרכבתו, ומנהל עימו דיאלוג שהופך במהרה להטפה דתית המוליכה לדרך של הארה. קרישנה מתגלה כהתגלמותו הארצית של האל וישנו (בדיוק כמו ראמה בראמיאנה)וממצב של דיאלוג, ויכוח ושיחה, הטקסט הופך למנשר (מניפסט) דתי היוצא מפיו של קרישנה על הדרך הדהארמה (מילה שמשמעותה צדק, דרך, מוסר, אמת ואתיקה) שאדם צריך לחיות ולפעול על פיה כדי להגיע להארה ולזנוח את עולם הסבל.

הקריאה של הטקסט, מבחינת המבנה, ההגות והמושגים הרבים שלקוחים מההינדואיזם ומציויליזציות עתיקות שחדלו מלהתקיים, מאוד מאתגרים. לאחר כל תת פרק המורכב ממספר פסוקים יש ביאור המסביר על מהות הכתוב. דבר זה עוזר לא מעט להבנה והתמודדות.

כמו הראמיאנה, אין זו ספרות שאפשר לקרוא במהירות. אני מצטער שלא לקחתי קודם לקרוא את סיפור המהאבהארטה (אין תרגום של כל היצירה, אלא רק עיבוד שלה בעברית) כדי להכנס למקטע החשוב ביותר שלה עם הרקע ללחימה והמטען הרגשי שסוחבות על עצמן הדמויות להזדהות מוגברת עם הכתוב. מעבר לזה הדתיות של הקטע וההטפה לחיים מסויימים, פחות דיברו אלי ככל שהספר התקדם, אם כי עדיין נהנתי להתמודד עם האתגר.

המיתולוגיה ההודית והלך הרוח שלה מרתקים בעיניי. שונים בתכלית מיצירות עתיקות אחרות שקראתי ממקומות גיאוגרפים אחרים בעולם. ההשקפה מהי מהות האדם ויעודו מקבלת תפנית אדירה. לדוגמא, אם גורל הוא משהו שבולט בתרבויות עתיקות אחרות, פה האדם הוא הבוחר ומשנה את גורלו ואף את גורל היקום. אם ביצירה כמו 'עלילת גילגמש', יש מוטיב חוזר של השארת חותם בעולם שתשיג צהילה נצחית, פה יש הלך רוח שאדם צריך להיות שווה נפש לכל אשר קורה אותו ולא לנסות להשיג פירות לעמלו. רק כך תובילו הדרך אל הדהארמה ולהארה.”